אופיה של מפלגת חד"ש

לניתוח של נועם יורן במאמרו הבוקר ב"הארץ" על האימה שזורעת ביריונות ימנית על אנשי השמאל אני מסכימה בהחלט. גם אני כתבתי כאן (אינכם אוהבים אדום?) על הקושי שלי עם טענתה של שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה שמאל - אני מאד מקוה שהיא דוקא כן שמאל, ונדמה לי שרובם המכריע של המועמדים ברשימה, שהרכבה משמח אותי מאד, בהחלט מזהים את עצמם כאנשי שמאל. אבל טענתו של יורן שמי שרואה את עצמו כשמאלני חייב להצביע למפלגת חד"ש מקוממת בעיניי, ובמיוחד מקוממת הצגתו את חד"ש כמפלגה שהמאפיין היחיד והעיקרי שלה הוא היותה מפלגה משותפת ליהודים וערבים. ממי שדורש בהירות אידיאולוגית, דרישה שאני מזדהה עימה, אני מצפה שלא להעלים את העובדה שחד"ש היא ביסודה מפלגה קומוניסטית, גלגולה של מפלגת רק"ח, רשימה קומוניסטית חדשה, שאכן פתחה את שעריה בפני תנועות נוספות המזדהות עם מצעה, אבל היא עדיין מפלגה קומוניסטית בעיקרה. חברת הכנסת המוערכת לשעבר תמר גוז'נסקי תמיד הדגישה שהיא מאמינה בקומוניזם. את עוולות הקומוניזם ופשעיו היא ייחסה לאנשים שעיוותו לדעתה את הקומוניזם ולא לקומוניזם עצמו, שבו המשיכה להאמין. זו עמדה שאני מכבדת מאד גם אם אינני מסכימה איתה כלל – לדעתי עוולות הקומוניזם ופשעיו מקורם באידיאולוגיה הלא-דמוקרטית והאלימה שלו, אבל אנשים זכאים להמשיך ולהאמין בקומוניזם ובדרישה שלו לשיוויון ולכיבוד זכויותיהם של האנשים העובדים, ובלבד שיהיו כנים לגבי השקפותיהם כאשר הם מבקשים את תמיכת הציבור. מצעה של חד"ש הוא מצע יפה ומכובד מאד, ואני יכולה לחתום על חלקים גדולים ממנו, אבל עידוד הצבעה לחד"ש מבלי להזכיר את זהותה הקומוניסטית איננו שונה מהסתרת זהותה השמאלנית של מפלגת העבודה. יתרה מכך, בעוד שמפלגת העבודה מסתירה עבר שמאלני מפואר רק מפחד התעמולה הימנית, הסתרת או טישטוש זהותה הקומוניסטית של חד"ש נועדו גם להסתיר עבר מוכתם בתמיכה נלהבת בדיקטטורה הסובייטית ופשעיה, שהגיעה לשפל המדרגה בהתגייסותם של אנשי רק"ח לתמוך בפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968, כדי לחנוק את האביב של פראג בשרשראות הטנקים של מדינות ברית-ורשה. זה קרה מזמן, אבל אנשים כמוני שעדיין זוכרים בבהירות רבה את הבוקר ההוא, ואת קולו של איש רק"ח שמסביר ברדיו שהטנקים באו רק כדי לעזור לצ'כוסלובקיה, מתקשים לשכוח ולסלוח. להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה, חזר ואמר אבי בתדהמה, להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה. באותם ימים לא שכחו עדיין. לא שכחו את פשעי הנאצים ולא שרו שירי תהילה לברלין, ואיש לא חלם שילדיו ירדו לגרמניה לחיות בקרב עם הרוצחים, ולא בילבלו בין הרוצחים לבין הקורבנות, ולא שכחו שצ'כוסלובקיה היא אחות ובת-ברית, וגרמניה היא ארצם של הרוצחים, ולא שכחו את פשעיהם של סטלין ושל ברז'נייב, ועד היום לא שוכחים. לא שוכחים גם את יחסה של חד"ש לארצות-הברית, בלשונה "האימפריאליזם האמריקני", בעוד מושא ההערצה שלה ברית-המועצות מטילה את חיתיתה על מדינות ברית-ורשה, יחס שהגיע עד אבסורד בהתנגדותה של חד"ש להסכם השלום עם מצרים, מכיוון שנעשה בתמיכתה ובתיווכה של ארצות-הברית. אכן יש הבדלים עמוקים בין חד"ש לבין מפלגת העבודה, שאכן מייצגת קודם כל את הציבור היהודי, למשל את נטיית הלב של הציבור היהודי ברובו המכריע לארצות-הברית ולא לרוסיה, למשל את הסירוב לראות בגילה ונוה-יעקב התנחלויות שיש לפנות, למשל את הצורך לשמר את אופייה היהודי של מדינת ישראל ולטפח את הלשון העברית והתרבות היהודית, כמובן תוך הכרה וכבוד כלפי שפתו ותרבותו של הלאום הערבי-פלשתיני החי במדינת ישראל, אבל גם תוך הכרה בכך שאי אפשר לצפות לזהות מוחלטת בהשקפות ובמטרות בין יהודים וערבים, וששום צד איננו צריך לוותר על עצמו ועל זהותו הייחודית, וכמובן תוך הכרה בכך שלעמים שונים יש זהויות לאומיות שונות שיש להן השלכות מרחיקות לכת, ולכן אינטרסים מעמדיים משותפים קיימים, אבל אינם חזות הכל, כפי שגרסו הקומוניסטים ועדיין גורסים. למפלגות יש עבר, והעבר הזה חשוב, כי העבר תמיד ממשיך ללוות אותנו, לטוב ולרע. כמובן שמותר לאנשים צעירים לראות דברים באור אחר מכפי שהמבוגרים רואים אותם וזה טבע העולם, שדורות חדשים רואים אחרת דברים, אבל התעלמות גמורה מהעבר היא סוג של שקר עצמי, שהופך עם הזמן גם לשקר כלפי אחרים.