נראה שהגנת מולדתנו הוזנחה מאד. עד כה לא דאגנו לכך ופיגרנו בעבודתנו:
אבל אירועי הימים האחרונים מעוררים בנו דאגה.
יש לי סנדלריה בכיכר שלפני ארמון הקיסר. כשאני רק פותח בדמדומי השחר
את חנותי, אני רואה שכל כניסות הרחובות המגיעים לכאן תפוסות בידי חמושים. אבל אין
אלה חיילינו, אלא בבירור נוודים מן הצפון. בדרך שאינני מבין הם חדרו עד לעיר
הבירה, שהיא מאד רחוקה מן הגבול. בכל מקרה הם נמצאים כאן. נדמה שבכל בוקר יש יותר.
לפי טבעם הם חונים תחת כיפת השמיים, כי הם סולדים מבתי מגורים. הם
מתעסקים בצחצוח חרבות, חידוד חצים, תמרוני סוסים. מן הכיכר השקטה הזו, שנשמרה תמיד
נקייה להחריד, הם עשו ממש אורווה. אנו אמנם מנסים לעתים לצאת מעסקינו ולסלק לפחות
את הזוהמה הגרועה ביותר, אבל זה קורה לעתים רחוקות יותר ויותר, כי המאמץ חסר-תועלת
ומלבד זאת מעמיד אותנו בסכנה, להירמס תחת רגלי הסוסים הפראיים או להיפצע מצליפות השוט.
לדבר עם הנוודים אי אפשר. את שפתנו אינם יודעים, ובקושי יש להם שפה
משלהם. בינם לבין עצמם הם מבינים זה את זה בדומה לציפורי קָאָק. שוב ושוב שומעים
קריאת קָאָקִִים זו. אורח חיינו ומוסדותינו הינם עבורם בלתי נתפסים או שאחת היא להם.
עקב כך הם דוחים גם כל שפת סימנים. יכול אתה לנקוע לך את הלסת או לסובב את ידיך עד
שיצאו מפרקיהן, אבל הם לא הבינו אותך ולא יבינו אותך לעולם. לעתים קרובות הם
מעווים את פניהם: אז מתגלגל הלבן שבעיניהם וקצף עולה מפיהם, אבל בכך אין הם רוצים
לומר דבר או להפחיד: הם עושים כך כי זו דרכם. את מה שדרוש להם, הם לוקחים. אי אפשר
לומר שהם משתמשים בכוח. עוד בטרם יקחו בעצמם סרים האנשים הצדה מפניהם ומניחים להם
הכל.
גם מהמלאי שלי הם לקחו כמה חתיכות טובות. אבל אני לא יכול להתלונן על
כך, אם אני מסתכל למשל, איך זה אצל הקצב. הוא בקושי מביא את הסחורה שלו, הנוודים כבר
חוטפים הכל ובולעים. גם סוסיהם טורפים בשר: לעתים קרובות רובץ הפרש לצד סוסו
ושניהם ניזונים מאותו נתח בשר, כל אחד מצד אחר. הקצב מפוחד ואיננו מעז להפסיק את
אספקת הבשר, אבל אנחנו מבינים זאת, אוספים כסף ותומכים בו. אם הנוודים לא יקבלו
בשר, מי יודע מה יעלה בדעתם לעשות. האמת שמי יודע מה יעלה בדעתם, אפילו אם יקבלו
בשר בכל יום.
לאחרונה חשב הקצב שיוכל לפחות לחסוך את המאמץ לשחוט, והביא בבוקר שור
חי. אסור שזה יחזור שנית. שכבתי שעה מאחור בסנדלריה שלי שרוע על הרצפה וערמתי עליי
את כל הבגדים, השמיכות והכרים, רק כדי לא לשמוע את צווחת השור, שהנוודים קפצו עליו
מכל הצדדים, כדי לקרוע בשיניהם נתחים מבשרו החם. כבר זמן רב היה שקט בטרם העזתי
לצאת: כמו שתיינים סביב חבית יין הם שכבו מותשים סביב שאריות השור.
בדיוק אז היה נדמה לי שראיתי את הקיסר עצמו באחד מחלונות הארמון.
מעולם הוא לא נכנס לחדרים חיצוניים אלה מלבד אז, תמיד הוא חי רק בגן הפנימי ביותר: אבל באותה
פעם הוא עמד, כך לפחות זה נראה לי, ליד אחד החלונות, והביט בראש רכון על המתרחש לפני
ארמונו.
"מה יהיה?" כולנו שואלים. "כמה זמן נסבול עול ועינוי
זה? ארמון הקיסר פיתה את הנוודים, אבל איננו יודע שוב לגרשם. השער נותר נעול,
המשמר, שקודם לכן צעד תמיד בחגיגיות פנימה והחוצה, מסתתר מאחורי חלונות מסורגים.
הצלת המולדת הופקדה בידינו, בעלי-מלאכה וסוחרים, אבל משימה כזו איננה לפי כוחנו:
מעולם גם לא התיימרנו, שאנו מסוגלים לה. זוהי אי-הבנה, ובגללה אנו הולכים לאבדון."
סיפור זה, Ein altes Blatt התפרסם בקובץ הסיפורים של קפקא "רופא כפרי - סיפורים קטנים" בשנת 1920 בהוצאת קורט וולף.
