התערבות מקוממת של אובמה

למרות שייחלתי לבחירתו של אובמה – בגלל מדיניות הפנים שלו, רפורמת הבריאות והדאגה לעניים בכלל, ונגד הקפיטליזם האכזרי של מיט רומני וידידו נתניהו – מעורר בי ניסיונו המגושם להשפיע על הבחירות בישראל רתיעה ודחייה ואפילו כעס. ראשית, זהו עלבון לאינטליגנציה של הבוחרים בישראל שנזקקים כביכול להוראות מהנשיא האמריקני, באמצעות מקורבו היהודי אמריקני, מה טוב להם, ושנית, זוהי התנשאות בלתי נסבלת מצד נשיא שעל המדיניות שלו באיזור המזרח התיכון כתבתי בזמנו את הדברים הבאים ואין לי אלא לחזור עליהם:

"אובמה היה נשיא גרוע מבחינת מדיניות החוץ, מחמת תערובת של יהירות וחוסר הבנה שמאפיינת את האמריקנים. הוא לא נקף אצבע לתמוך במתנגדי המשטר באיראן, הוא עשה כל מה שאפשר כדי להביא לסילוקו של מובארק ממצרים, סילוק שהיה מתרחש בכל מקרה, ושהפך את הסכם השלום בין מצרים לישראל לריק מתוכן, ולקינוח העלה אובמה, יחד עם בני בריתו האירופים ובראשם סרקוזי וקמרון, את אל-קעידה לשלטון בלוב, דבר שאולי לא היה קורה לולא התערבותם שלו ושל בני בריתו, ושארצות-הברית היתה הראשונה לשלם מחיר מר על המעשה המטופש להדהים הזה."

אבל מה שעצוב במיוחד במאמרו של ג'פרי גולדברג בבלומברג מיום ה-15 בינואר הוא הנחות היסוד שחולקים הן אובמה והן יהודי ארצות-הברית התומכים בו, שהן ביסודן קלישאות אנטישמיות נפוצות: 

In the weeks after the UN vote, Obama said privately and repeatedly, “Israel doesn’t know what its own best interests are.” With each new settlement announcement, in Obama’s view, Netanyahu is moving his country down a path toward near-total isolation.

And if Israel, a small state in an inhospitable region, becomes more of a pariah one that alienates even the affections of the U.S., its last steadfast friend  it won’t survive. Iran poses a short-term threat to Israel’s survival; Israel’s own behavior poses a long-term one.

הטענה שישראל, או ממשלת ישראל, איננה יודעת מה טוב עבורה היא טענה שמצהירה על עצמה כמתנשאת, והיא חרב פיפיות כשהיא מושמעת מפי נשיא שהתערב צבאית בלוב כדי להעלות לשלטון פלג מקורב לאל-קעידה שתחת שלטונו נרצחו השגריר האמריקאי בלוב ואנשי צוותו, ושבאופן כללי לא הבין כלל וספק אם הוא מבין כעת את משמעות ההקצנה האיסלמית במזרח-התיכון ואת הקשיים שהיא מעמידה בפני ישראל.

בנוסף לכך שזו טענה מתנשאת זו טענה שמתעלמת מן המימד הדתי-אידיאולוגי של ההתנחלויות. האנשים שתומכים בהתנחלויות תומכים בהן מפני שהם מאמינים שעל היהודים ליישב את ארץ-ישראל בין אם הדבר מועיל ובין אם הוא מזיק. גם אני מתנגדת להתנחלויות לא מפני שהן מזיקות לאינטרס הישראלי, דבר שאינני יודעת אם הוא נכון או לא, אלא מפני שלפי אמונתי יהודים צריכים להתרכז, גם בארץ-ישראל, באיזורים בעלי רוב יהודי, ולא להתיישב בכוח באיזורים ערביים תוך עימות וחיכוך מתמיד עם האוכלוסיה הערבית ושימוש מוגזם בכוח שהופך לדרך חיים של הפרת חוק ואלימות. הרדוקציה של עמדות פוליטיות אמוניות לאינטרסים מוזילה אותן ואת המחזיקים בהן, ומגבירה עוד יותר את ההתנשאות בעמדתו של אובמה, שמציג את היהודים שמתנגדים לדיעותיו לא כיריבים אידיאולוגים אלא כמטומטמים.

גרוע עוד יותר הטיעון שמציג את מדיניותו של נתניהו כגורמת לאובדנה של ישראל. התפיסה שהיהודים מביאים על עצמם את אובדנם היא תפיסה קלאסית של האנטישמיות הנוצרית ומבוססת על סיפור צליבת ישו בברית החדשה שעל פיו בתמיכתם כביכול בצליבת ישו, או על פי התפיסה הנוצרית ברצח האלוהים שישו הינו, גזרו היהודים את דינם "דמו עלינו ועל בנינו". האמירה שאירן היא איום קצר-טווח לישראל, ואילו התנהגותה של ישראל היא איום ארוך-טווח לקיומה, גם מבטאת זלזול מדאיג באיום האירני על ישראל וגם מדיפה ריח רע של אנטישמיות נוצרית שעל פיה רוצחי היהודים לעולם אינם אשמים במותם אלא אך ורק היהודים עצמם, אשר "דמו עלינו ועל בנינו", ולפיכך אשמים היהודים בכל אסון הבא עליהם, ויותר מהכל היא משקפת משאלת-לב אנטישמית להיעלמותה של ישראל מעל פני האדמה, שכמובן רק ישראל עצמה תואשם בה. בשאיפה זו משתעשעים למרבה הצער גם יהודים רבים, חלקם אפילו ישראלים, אבל בעיקר יהודים שחיים מחוץ לישראל וחשים לא מעט רגשות אשמה על כך, ואינם חדלים לנבא את חורבנה של ישראל כדי להצדיק את עצמם ואת בחירתם בחיים שהתוכן היהודי שלהם דל.

מי שחושב שטיעונים כאלה יחלישו את הימין האידיאולוגי החזק של ישראל טועה טעות מרה, וההישג היחיד שלהם הוא הכתמה נוספת של השמאל הישראלי כסוכן של שונאי ישראל, הכתמה שבשום אופן לא תוכל לעזור לשמאל בבחירות. ההיפך הוא הנכון. אם אני שתומכת בשמאל כעסתי למקרא מאמרו של גולדברג, קל לי לתאר מה חשו אנשי ימין ישראלים שקראו אותו, ועוד יותר מכך מה חשו אנשי ימין יהודים אמריקאים, אלה שהצביעו לרומני למרות שחלקם באופן מסורתי תומכים בדמוקרטים, כי חשו שאובמה איננו אוהד את ישראל.

בעצם אני יודעת משהו על תחושתם של יהודים אמריקאים ימניים ולאן היא מובילה אותם. מדי יום אני עוברת ליד מלון פלאז'ה-שרתון המפואר במרכז ירושלים. ראיתי שם בימים האחרונים המוני יהודים אמריקנים. הם יצאו מן המלון ועלו על אוטובוסים גדולים שעליהם היה כתוב "החברה ליישוב הר חברון", או אולי "החברה לפיתוח הר חברון" אינני בטוחה לגמרי לגבי השם המלא, אבל אני בטוחה לגבי "הר חברון". מכר אחד סיפר לי גם שקשה לתפוס מוניות במרכז העיר כי יש כל כך הרבה תיירים אמריקנים בירושלים. לרגע תמהתי: עונת התיירות העיקרית בירושלים היא עונת החגים הנוצריים: חג המולד הקתולי, ראש השנה הנוצרי וחג המולד האורתודוכסי. כולם כבר הסתיימו. למראה האוטובוסים העמוסים יהודים אמריקנים בדרכם להר חברון הבנתי: האנשים האלה הם בעלי אזרחות כפולה של ארצות-הברית וישראל, והם באו הנה לממש את זכותם האזרחית להצביע בבחירות, ואת הימים שעד לבחירות הם מנצלים לבקר בהתנחלויות הקרובות ללבם. בסקרים המנבאים ירידה לליכוד האנשים האלה אינם מופיעים, אבל ההצבעה שלהם תבוא לידי ביטוי ביום הבחירות, והם יצביעו לליכוד ביתנו ולבית היהודי, לא לאף אחד אחר.

הם באו בהמוניהם, גברים ונשים וטף. לקחו חופשה מיוחדת אחרי סיום החגים כדי להשפיע על מה שחשוב להם, והם נראים כמו אנשים שהולכים לנצח בבחירות. יהיו כאלה שיזלזלו ויאמרו שמישהו מימן להם את הביקור בישראל, אבל לדעתי זה לא באמת משנה, כי גם כשיש כסף צריך רצון והתכוונות, והחברים והקרובים השמאלנים שלי, שהשמאל כל כך זקוק לקולותיהם, אינם מעלים בדעתם לבוא לישראל בשביל להתייצב בקלפי ביום הבחירות ולתמוך במה שהם מאמינים בו ואינם חדלים לקונן עליו. בשביל לנצח בבחירות לא מספיק לקונן ואפילו לא לצטט את אובמה. בשביל לנצח בבחירות צריך להתגייס ולבוא ולהתייצב בקלפי ולהטיל פתק עבור מי שמאמינים בו. רק מי שיעשו זאת יוכלו להשפיע על עתידה של מדינתנו ישראל, ורק אלה שיתגייסו בהמוניהם יוכלו לנצח.