ההומוסקסואלים בתפקיד זקני ציון

בני ציפר דוקא ניסה לומר וגם לכתוב דבר נכון וחשוב מאד: "שרוב ההומואים, הלסביות, הטרנסג'נדרים והביסקסואלים הם אנשים שאינם רואים את עצמם שייכים לשום קהילה, והם אנשים מכל שדרות האוכלוסיה, שאינם טובים יותר או רעים יותר מאחרים, וחיים את חייהם אם בזוגיות ואם בגפם, ואינם נושאים עליהם שום סימן חיצוני המייחד אותם."  אבל איש לא שם לב לדבריו, מפני שהם נאמרו בסגנונו המוזר, האשימו בעיקר את השפה העברית, ליגלגו על הפעילים למען זכויות הומוסקסואלים ושללו את טענתם שהרצח בברנוער הוא פשע שנאה, כינוי שלדעתו של ציפר מתאים רק לאירועים כמו פרשת דרייפוס או מעשי לינץ' בשחורים בארצות-הברית.

אני אינני רואה הבדל בין הטבח בברנוער לבין מעשה לינץ' בשחורים בטענה שאנסו אשה לבנה – אונס, שמטבעו נעשה במסתרים ועצם קיומו שרוי לעתים קרובות באפילה, היה תמיד ההאשמה המועדפת כתירוץ לרצח אנשים המשתייכים לקבוצות שנואות ומופלות, שחורים או הומוסקסואלים או יהודים. כשקוראים את "דר שטירמר" קוראים בעיקר על אונס נערות גרמניות תמימות ובלונדיניות בידי יהודים מכוערים ומגעילים, ואפשר גם לצפות באיורים הנילווים שממחישים את הפשע. דוקא האופן שבו מתארת המשטרה את טבח הצעירים בברנוער בידי החשוד ברצח, שלטענת המשטרה נקם כך על אונס שמנהל הברנוער אנס לכאורה את אחיו, דומה בעיניי מאד ללינץ' בשחורים בגלל טענת אונס אשה לבנה, למרות שדימוי הלינץ' לא עלה בדעתי בטרם קראתי את דבריו של ציפר. ומעשה לינץ' הוא מעשה לינץ' גם כאשר אשה לבנה באמת נאנסה בידי שחור, כי כאשר רוצחים אנשים בשל שייכותם לקבוצת מסוימת גם אם אין להם שום קשר, אפילו לטענת הרוצח, למעשה עצמו, אכן מבצעים פשע שנאה, גם אם מבצעיהם ותומכיהם של עושי מעשי הלינץ', ראו במעשי הלינץ' עשיית צדק ונקמה על פשע, בדיוק כפי שמשטרת ישראל וחלק נכבד מן הציבור הישראלי רואים ברצח הצעירים בברנוער נקמה צודקת על אונס שאירע או לא אירע ולא פשע שנאה.

ובכל זאת אני חושבת שדבריו של בני ציפר חשובים מאד, גם אם אני חולקת על מסקנותיו, במיוחד כשאני חושבת על כמה אנשים שהסבירו השבוע בלשון חלקלקה ש"הקהילה הגאה צריכה לעשות חשבון נפש". "הקהילה הגאה" זה מושג מופשט, כמו "עם ישראל". על פי הערכות מקובלות שההומוסקסואלים מונים כאחוז או שניים מהאוכלוסיה, מדובר בכמאה או כמאתיים אלף איש מכל העדות והמגזרים שפזורים ברחבי ישראל, רובם נמצאים מסיבות טובות עמוק בארון, לבד מנטייתם המינית הם נראים ומתנהגים בדיוק כמו כולם והם אינם שייכים לשום אירגון, אינם רשומים בשום מקום, אין להם הנהגה נבחרת ולא בעלי תפקידים ושום דבר איננו מחבר ביניהם לבד מנטייתם המינית. הציבור הרחב מכיר הומוסקסואלים בודדים שמצהירים על עצמם כהומוסקסואלים, חלקם אמנים ואנשי תקשורת וחלקם פעילים בכמה עמותות או אגודות  וולונטריות שגם ביניהן אין בהכרח קשר וגם לא תמימות-דעים, ומכיוון שאלה גופים וולונטריים ולא נבחרים הם אינם אירגונים יציגים, ואינם מייצגים את ציבור ההומוסקסואלים יותר משאירגוני הדסה או ויצ"ו מייצגים את ציבור הנשים היהודיות. לכל היותר הם מביעים את עמדתם האישית או עמדת חבריהם. מכיוון שהרוב המכריע של ההומוסקסואלים חיים את חייהם בשלווה ככל האנשים ואינם מוכרים לאיש, ואיש איננו עורך בקרבם סקרי דעת-קהל, איש איננו יודע ואיננו יכול לדעת מה הם עמדותיהם של ההומוסקסואלים, מה הם חושבים ובמה הם מאמינים. יתרה מכך, חלק גדול מאד מן ההומוסקסואלים מתנגדים בכל לבם לכל פעילות שחושפת אותם או חושפת הומוסקסואליות בכלל, כמו מצעד הגאווה שהוא סוג של הפגנה של הומוסקסואלים מוצהרים ולוחמים לזכויות ההומוסקסואלים בהשראת הלוחמים לזכויות ההומוסקסואלים בארצות-הברית, שבה התקיימו לראשונה התארגנויות של הומוסקסואלים נגד אפלייתם והפגיעה בהם והעניקו את השראתם לפעילים לזכויות הומוסקסואלים בכל העולם, כפי שהפמיניזם האמריקני העניק את עיקר ההשראה לפעילותן של נשים פמיניסטיות לקידום מעמד הנשים. כפי שנשים רבות מדברות סרה בפמיניסטיות, למרות שכולן נהנות מהישגי הפמיניזם ושוכחות שבלי מאבקי הפמיניזם לא היתה לנשים לא זכות ללמוד באוניברסיטה ולא זכות הצבעה, גם הומוסקסואלים רבים שותפים לדיעות הקדומות על הומוסקסואלים ואינם אוהבים את הפעילים למען זכויותיהם שמבחינתם רק מסכנים את קיומם השליו והסמוי מן העין. פעילים למען קבוצת אוכלוסיה מופלית ונרדפת תמיד משלמים מחיר כבד גם בחברה המפלה וגם בקרב בני קבוצתם.

מצבם של ההומוסקסואלים, ובכך כמובן צודק ציפר, שונה אפילו ממצבן של קהילות יהודיות בגולה שחבריהן ברובם רשומים ונציגיהן נבחרים. להומוסקסואלים אין שום אירגון נבחר או יציג, וכמובן שאין אצלם שום "בכירים", והעובדה שהעיתונאים תיארו את שאול גנון החשוד באונס קטין שאחיו חשוד בטבח בברנוער, כ"בכיר בקהילה" נובעת מתפיסת ציבור ההומוסקסואלים כאירגון חשאי, כמו המוסד, או אירגון פשע, שמתואר בתגובות באינטרנט כאירגון של סוטים שמטרתם לפתות ילדים, לאנוס אותם  ולגרום להם להפוך להומוסקסואלים, ולכן לדידם של בעלי השקפה זו הרצח שלהם אולי לא יפה אבל מאד מוצדק ומובן. לכך שייכת גם הדרישה ש"הקהילה הגאה תערוך חשבון נפש", לתפיסה ההומופובית שהציבור המקרי לגמרי של הומוסקסואלים הוא אירגון, בדומה לתפיסת "הקשר היהודי העולמי" של האנטישמים, שרואים את העם היהודי כאירגון פשע רב-זרועות שמטרתו להשתלט על העולם ולחסל את האנושות. בין ההומופובים רווחת גם הטענה שמטרת ההומוסקסואלים היא לבצע בעם היהודי שואה נוספת על ידי הסבת צעירים להומוסקסואלים כדי שלא יביאו לעולם ילדים – זאת למרות שרבים מן ההומוסקסואלים מאד רוצים להביא לעולם ילדים או לפחות לאמץ ולגדל ילדים.

הדרישה ש"הקהילה הגאה תערוך חשבון נפש" הגיונית כמו הדרישה ש"קהילת ההטרוסקסואלים" תערוך חשבון נפש על מעשי האונס שביצע משה קצב. כמובן איש איננו מעלה על דעתו אפילו בתור בדיחה שמישהו היה יכול, בתור נקמה, להרוג סתם גברים כנקמה על מעשי קצב. ההטרוסקסואלים שהם קבוצת הרוב באוכלוסיה אינם נתפסים כקבוצה ובוודאי לא כאירגון או כשבט, כי הטרוסקסואליות איננה נתפסת כתכונה מהותנית שמעצבת את דמותו ואישיותו של ההטרוסקסואל ובהכרח קושרת בינו לבין הטרוסקסואלים אחרים. לעומת זאת ההומוסקסואליות שהיא תכונתו של המיעוט הנרדף והמופלה נתפסת כתכונה מהותנית שהופכת את כל בעליה לקבוצה אחת שכל בניה קשורים זה לזה ופועלים יחדיו כמו אירגון או שבט, ולכן דורשים מהם אחריות משותפת לכל התבטאות או מעשה של בן הקבוצה, כפי שאנטישמים דורשים אחריות משותפת מכל בני העם היהודי. השיח בתקשורת על הטבח בברנוער מוכיח שהתפיסה ההומופובית הזו היא התפיסה השלטת לא רק בקרב המשטרה אלא גם בקרב העיתונאים, מה שמסביר היטב מדוע כל כך הרבה עיתונאים הומוסקסואלים מעדיפים להישאר עמוק בארון ולא להשמיע אף מלה בשום עניין שנוגע להומוסקסואליות.

התפיסה ההומופובית של ציבור ההומוסקסואלים כאירגון או כשבט שרווחת בדימיונם של אנשי המשטרה והעיתונאים היא זו שנותנת לגיטימציה להטלת האשמה ברצח ובפציעת הצעירים ההומוסקסואלים בברנוער על מנהל הברנוער החשוד באונס ועל ציבור ההומוסקסואלים כולו, ולא על הרוצח, שהמשטרה וגם התקשורת עושות ככל יכולתן לגמד את אשמתו, לטעון שלא היתה לו שום כוונה לרצוח את הנרצחים ולפצוע את הנפצעים, ואפילו לספק לו אליבי שהוא פשוט התבלבל כשלא מצא את מנהל הברנוער ולכן ירה והרג ופצע חפים מפשע, כאילו יכול אדם לירות במשך דקות ארוכות ביותר מעשרה אנשים מתוך בילבול וללא כוונה. הטענה שהרוצח התכוון רק לרצוח את מנהל הברנוער והרצח שהתבצע בפועל קרה רק מתוך בילבול, ולפיכך איננו באמת רצח בכוונה תחילה ואיננו פשע שנאה היא טענה שאפשר להעלות על הדעת רק מתוך חשיבה הומופובית שרואה בכל ההומוסקסואלים חבורה אחת, ולכן מקבלת כמובן מאליו רצח של הומוסקסואלים כלשהם כנקמה כנגד הומוסקסואל מסוים, זהו אותו היגיון בדיוק שהביא למעשי הלינץ' כנגד שחורים בארצות-הברית, וזהו בדיוק אורח החשיבה שמגדיר פשע כפשע שנאה.