יום שלישי, 25 ביוני 2013

המושתקים והנשמעים



הערב ראיתי איך משתיקים בדואי ומפנים את הבמה למי שצריך להישמע ונזכרתי בחוויות התקשורתיות המתסכלות שלי. היום זה היה ראש מועצת הכפרים הבדואים הלא מוכרים שהוזמן לתכנית של לונדון וקירשנבאום לדיון על תכנית פראוור לפינוי הכפרים הבדואים שעברה אתמול בכנסת בקריאה ראשונה ועוררה בצדק מחאות קשות, כי לא צריך להיות גאון כדי להבין שממשלת ישראל הגתה את התכנית לא כדי לעזור לבדואים להתפתח אלא כדי לסלק אותם מהאדמות שעליהן הם יושבים, ואולי הם אינם רשומים כבעלי הקרקע בצורה מסודרת וקל להתאנות להם בטענה של שמירת החוק. קוראים לזה להיות נבל ברשות התורה.
בהתחלה ירון לונדון שאל אותו מה היו צריכים לעשות והוא אמר שהיו צריכים לשבת יחד עם הבדואים ולגבש תכנית יחד איתם. אבל ירון לונדון לא היה מרוצה מהתשובה ושאל בקול נוזף כיצד לדעתו אפשר להביא לבדואים מודרניזציה. היה ברור מצליל קולו שזו שאלה רטורית. היה ברור מצליל קולו של ירון לונדון שהמדינה עוקרת את הבדואים מבתיהם כדי לעשות אותם מודרניים ומה הבדואים מבלבלים את המוח בכלל. ירון לונדון חושב שהמדינה צריכה לעקור את הבדואים מאדמתם כי ככה יעשו אותם מודרניים שזה כמובן מה שמדינה טוענת. זה הזכיר לי את הביקור של ירון לונדון בירוחם שכתבתי עליו לפני שנתיים בערך, כשירון לונדון נזף בנשים הקשישות בירוחם שהן מתלוננות על כך שבניהן נוטשים אותן לעת זקנה ועוברים למרכז הארץ. הוא רצה שהן תשמחנה שהילדים שלהן מתקדמים בחיים. לא הטריד אותו שהנשים האלה הובאו לירוחם בכוח על ידי מדינת ישראל, למקום שבו לא היה לא להן ולא לילדים שלהן סיכוי להיות מודרניים כמו שירון לונדון וגם הילדים שלו יכולים להיות בתל-אביב. זה היה אטום ומרושע וזה היה אטום ומרושע גם הערב, וזה הזכיר לי את אופי השאלות שמנחים בטלויזיה תמיד שואלים, שאלות שתמיד מבוססות על איזו הנחה מוקדמת שלרוב היא מופרכת אבל היא נראית להם מובנת מאליה, למשל שהמדינה צריכה כביכול להפוך אנשים למודרניים, ולכן למדינה יש זכות לפגוע באנשים כדי להפוך אותם למודרניים, כאילו להפוך אנשים למודרניים זה בכלל אחד מתפקידי המדינה. אם המדינה רוצה להפוך את הבדואים למודרניים שישפרו את מערכת החינוך בכפרים שלהם במקום לעקור אותם מבתיהם ועוד להתחסד שעושים להם טובה.
אחר כך ירון לונדון אמר לנציג הבדואי שהוא לא קיבל ממנו שום תשובה והיה ברור שירון לונדון הוא בתפקיד המורה והוא מחלק ציונים על תשובה נכונה והבדואים קיבלו אצלו בלתי מספיק ואז הוא נתן את רשות הדיבור לתלמיד הטוב האלוף במיל דורון אלמוג שמרכז עכשיו את הטיפול בתכנית הזאת, והוא התחיל לדבר במין פרצוף כזה של סופסוף נותנים את הבמה לאיש הנכון והתשובה שלו היתה מאד רהוטה והוא הסביר שבעצם נשים וצעירים בדואים תומכים בתכנית של המדינה שמפנה אותם מהכפרים, אבל לא ראיתי שום בדואי שבא לתמוך בתכנית של הממשלה, לא בטלויזיה ולא בשום מקום. ממש לא ברור לי למה תכנית שנוגעת לבדואים צריכה להיות עניין של אלופים בצה"ל לשעבר. האם הבדואים נמצאים עדיין תחת מימשל צבאי? אם צריך לעשות משהו, למה מי שמארגן את זה אינם נציגי הבדואים אלא אנשים שפיקדו על כל מיני משימות נגד האויב ועכשיו אזרחי המדינה הבדואים הם האויב שהם מעוניינים לשבור ולסלק, אבל מציגים את זה כאילו מדובר באיזו מתנה.
פעם גם אני הסכמתי להשתתף בכל מיני תכניות ודיונים בתור מומחית והיו שואלים אותי שאלות כמו מה ההבדל בין אנטישמיות לביקורת על ישראל שזאת שאלה שכאילו נשמעת הגיונית אבל בעצם היא שאלה מופרכת, כי המושג ביקורת על ישראל, בגרמנית Israelkritik הוא מושג לותרני אנטישמי שמשמעותו למצוא את הזיופים שהיהודים הכניסו כביכול בתורה, וישראל הוא כינוי לעם ישראל ולא למדינת ישראל. אפשר למצוא בספרים גרמניים ישנים את המונח ישראל לעם ישראל הרבה לפני שמדינת ישראל הוקמה ובעצם קראו למדינת ישראל ישראל בגלל המסורת האשכנזית שהושפעה מהנוהג הגרמני לקרוא ליהודים ישראל. כמובן שאין שום הבדל בין המונחים ישראלי ליהודי, בהרבה ארצות קוראים לקהילה היהודית הקהילה הישראלית כי ככה קוראים ליהודים ואין שום הבדל בין השניים חוץ מזה שהמונח יהודי נתפס במסורת הנוצרית כמונח שלילי יותר, כי הוא מקושר במסורת הנוצרית ליהודה איש קריות שלפי הברית החדשה הסגיר את ישו לידי הרומאים תמורת שלושים שקל כסף שהוא קיבל והוא נחשב לאבי אבות הבוגדים, ואז כשנוצרים רוצים להיראות פחות אנטישמיים הם קוראים ליהודים ישראל, ומי שהוא אנטישמי כל מה שהוא אומר על ישראל נובע מאנטישמיות, כי מה שמבדיל ביקורת הגונה מפרץ שנאה איננו קשור לתוכן הדברים אלא למניעים שעומדים מאחוריהם. אם אתה מותח ביקורת על מישהו רק מפני שאתה שונא אותו ורוצה לפגוע בו, הביקורת שלך היא ביקורת פסולה בלי קשר לתוכן הדברים שלך, וזה מה שנכון גם לגבי אנטישמים, שכל מה שהם אומרים על ישראל נובע רק מאנטישמיות ואין שום אפשרות להבדיל בין אנטישמיות לבין ביקורת ברגע שמזהים שהמניע הוא אנטישמיות, אבל אף פעם לא יכולתי באמת להסביר את זה בתכניות האלה שתמיד המנחה מדושן עונג ובטוח שהוא קיבל שנים-עשר קבין של חכמה מהעשרה שירדו לעולם. הרבה פעמים השתיקו אותי או צעקו עליי בדיונים האלה, ואלה שהשתיקו אותי או צעקו עלי היו תמיד גברים גברים כאלה, אשכנזים ותיקים עם כסף ותואר ומישרות ומאד חשובים בעיני עצמם. אחד המנחים הסביר לי שאני צריכה לשתוק ולהקשיב לו כי הוא יותר זקן ממני ולפעמים הוא היה מזמין אותי לדבר ואז קטע אותי באמצע המשפט כדי להעלות לשידור את השר, שכמנהג השרים היה משבח את עצמו, והבנתי שהוא מזמין אותי לדבר כשהוא מחכה לשידור של השר כי אני אשה לא חשובה ואפשר להפסיק אותי באמצע המשפט כדי להעלות לשידור את השר שישבח את עצמו. פעם היה מנחה שמאד התקומם שדיברתי על אנטישמיות ונזף בי וסיפרו לי שגם אחרי שהלכתי הוא הביע את אי שביעות רצונו בשידור מאנשים כמוני שמדברים כל הזמן על אנטישמיות וחשבתי שבאמת חבל שהוא לא הזמין במקומי ליצן שיעשה בידור שזה הרבה יותר כיף. לאט לאט התחלתי לסרב להשתתף בדיונים ובראיונות האלה. נזכרתי בזה שוב לאחרונה כשקראתי כמה רשימות על כך שנשים אינן רוצות להתראיין בטלויזיה. אני מניחה שגם בדואים לא ממש מתים להתראיין בטלויזיה, וכמו שעושים לנשים גם אם מזמינים אותם לא ממש נותנים להם לדבר, שואלים אותם בטון פדגוגי שאלות רטוריות ופוסלים את הדברים שהם אומרים כאילו מדובר במבחן שבו הם לא ענו לבוחן כמו שצריך על השאלה ולא דיקלמו את מה שהוא ציפה לשמוע וכיוון אותם לענות. עדיף בכלל לא להשתתף בדיון מאשר לשבת בתור עציץ או שק חבטות בדיון לכאורה ייצוגי ולכאורה אובייקטיבי, שבו אתה בעצם להקת החימום שנזרקת ברגע מהבמה כדי לפנות אותה לכוכב האמיתי, שבדרך כלל הוא האיש שבא לייצג את עמדת הממשלה שלא חשוב כמה היא חסרת שחר או מנוולת, בטלויזיה וברדיו היא נשמעת תמיד מאד רצינית ומאד רהוטה, כי כשאתה מוזמן לדבר אתה נשמע בדיוק כפי שמאפשרים לך להישמע ולא כפי שאתה רוצה ויכול להישמע, ותמיד יש מי שדואג להעביר את המסר לצופה או למאזין איך צריך להתייחס אליך, ושתי האפשרויות הן חנופה או זילזול, סתם כבוד ואוזן קשבת לרוב אינם בנמצא, גם אם אתה מומחה בתחום שבו למנחה אין מושג ואז במיוחד הוא מקפיד לזלזל בך ולהעליב אותך. במשך הזמן סירבתי יותר ויותר להשתתף בדיונים ולהתראיין ואת מה שיש לי לומר אני מעדיפה לכתוב פה עבורכם בדיוק כפי שאני מעוניינת לומר וכמובן שאינני יכולה להגיע כך לכל הקהל של ערוץ שתיים או רשת ב', אבל לפחות אני יכולה להשמיע קול ברור ומפורש ואמיתי שבאמצעי התקשורת ההמוניים מאד קשה לו להישמע.