זורמת

אתמול היינו אמורים לנסוע לחיפה להיפגש עם אחי. היינו אמורים להיות יחד כל המשפחה, אבל אחי הרגיש מאד לא טוב ולא נסענו. עכשיו הוא עובר טיפולים קשים מאד שמתישים אותו מאד, ונשארו לו עוד שבועיים של טיפולים, שהם הכי קשים. כשמישהו במשפחה מאד חולה קשה לחשוב על דברים אחרים, במיוחד אם הוא מרגיש לא טוב. לפני שבוע הוא הרגיש יותר טוב וצחקנו הרבה ואמרתי לו שהוא ימשיך להיות גיבור, והוא סיפר לי שהוא רוצה לנסוע אחרי הטיפולים לאיסלנד. אמרתי לו שזה מדליק. אני מאד מקוה שאחי ירגיש מספיק טוב לנסוע לאיסלנד ולראות את הרי הגעש והגיזרים. אני מדמיינת את אחי ליד הגיזרים. זה מה שאני יודעת על איסלנד כי אף פעם לא הייתי שם, אבל אני טובה בלדמיין. אני בעצמי מעדיפה לנסוע בדימיונות כי הנסיעות האמיתיות קשות לי מאד. תמיד אני הייתי הילדה החולנית ואחי היה הילד הבריא והחזק והגבוה, ועכשיו הוא כל כך חולה וקשה מאד להתרגל למחשבה הזאת, ולמרות שאיבחנו אותו רק לפני חודשיים נדמה לי כאילו עברו מאז שנים. קודם בכלל לא התחשק לי לקרוא על מחלת הסרטן ועכשיו אני קוראת כל מה שאני מוצאת בנושא ואני חושבת הרבה על החיים, שלי ושל אחי. אצל אחי כל החיים היו כאילו מתוכננים, כמו מירוץ שמוביל למטרה, ואני אף פעם לא הצלחתי לחתור למטרה אחת, תמיד סטיתי לפה או לשם או נתתי לזרם להוביל אותי, תמיד אהבתי לתת לעצמי להיסחף ולפעמים כשאני חושבת על החיים שלי ושל אחי נדמה לי שאחי טיפס על הר גבוה ולא עצר עד שהוא הגיע לפיסגה ואילו אני נכנסתי בחוף לאיזו סירה ונתתי לה להיסחף עם הזרם ללב ים ורק בנס לא טבעתי מזמן. לא פעם אני מרגישה שאני טובעת בים ולפעמים בכלל לא אכפת לי לטבוע. לפעמים אני חושבת שאם היו אומרים לי שאני חולה בסרטן אלים לא הייתי עושה כלום להילחם בו, רק הייתי שוכבת במיטה, אוכלת אפרסקים וגלידה, קוראת שירים ומחכה למלאך המות. אני כל כך שונאת בתי חולים ומרפאות וכל כך שונאת את המחשבה ללכת לשם שהרבה פעמים אני חושבת רק הלואי שאני אמות כבר מהר וזהו, ואחי הולך עכשיו כל יום לטיפול, למרות שהוא מרגיש מאד לא טוב וקשה לו מאד הוא הולך כל יום לטיפול והוא עושה הכל בדיוק כמו שאמרו לו והוא מאד מסודר, למרות המחלה הוא מאד מאורגן ומסודר כמו שהוא היה בכל החיים שלו, והחיים שלי הם כזה בלגן, הבית שלי מבולגן, הראש שלי מבולגן, אני מחליטה כל יום לעשות משהו אחר ובסוף אני עושה בעיקר את הדברים הקיומיים, זאת אומרת אני עושה כביסה, אני עושה אוכל, אני שוטפת כלים ומנסה לנקות קצת את הבית. לו היו שואלים את אחי מה הוא עשה בכל שנה בחיים שלו הוא בטח היה יודע להגיד, ואני בכלל אין לי מושג לאן נעלם הזמן. היום למשל רוב הזמן הייתי במטבח ושטפתי כלים וחתכתי סלט והכנתי כל מיני דברים לאכול חוץ מכל הדברים שהכנתי לאכול אתמול, ושוב שטפתי כלים ושוב ניקיתי קצת את המטבח ושוב הכנתי משהו לאכול ואכלתי עם הבנות שלי ודיברתי איתן קצת וטיילנו קצת עם אושר ומהר מאד נהיה ערב והיום עבר. בחיים שלי יש המון ימים כאלה שאני מסדרת מנקה מבשלת חותכת סלט מוציאה את הסירים מהמקרר מחממת מגישה מחזירה למקרר אוספת כלים שוטפת כלים וחוזר חלילה, אני חיה מסביב לשעון של הקיום היומיומי והרבה פעמים אני מרגישה שחוץ מזה אני לא עושה שום דבר ולא מספיקה לעשות שום דבר. החיים שלי תמיד היו חיים של אשה, כל עבודה שעשיתי היתה בעצם משנית לעבודה שעשיתי בבית, כל דבר שעשיתי היה בעצם משני לדברים שעשיתי בבית בשביל הבנות בשביל המשפחה, והחיים שלי הם המון טיגון שניצלים וחיתוך סלט וערבוב בצק לעוגות ושטיפות כלים ושטיפות רצפה החיים שלי הם חיים שעוברים ברובם מתחת לרדאר ואני לא מצליחה אפילו לזכור ולהגיד מה עשיתי, לא רק במשך ימים, גם במשך שנים אני לא מצליחה לומר מה עשיתי ולא מצליחה לזכור שום דבר, כל כך הרבה ימים ביליתי במטבח, ואני לא אומרת את זה בצער, אני מאד אוהבת לבלות במטבח, רק שאני רוצה שיהיה לי גם זמן לעשות דברים אחרים, ולפעמים הזמן הזה כאילו לא קיים, ואני בעיקר אחראית לזה, כי אני אף פעם לא יודעת לארגן לעצמי את הזמן, ואני תמיד נסחפת, ואני תמיד רוצה שיהיו לי ילדים ואם הם כבר גדולים אז לפחות שיהיה לי כלב לטפל בו, אני טובה בטיפולים, ואנשים אמרו לי כשהבנות גדלו עכשיו הזמן שלך לעשות דברים אבל העדפתי לקחת כלבים ולטפל הרבה בכלבים, במיוחד בכלב החולה שקיבל התקפים אפילפטים כל הזמן, ואחרי שהכלב מת וגם הכלבה מתה לקחתי את אושר ואני מטיילת איתו כל הזמן ומבשלת לו כל הזמן ואני רוצה שיישאר לי עוד זמן לעשות דברים אחרים, אבל בעצם אני לא רוצה להקדיש את הזמן לדברים אחרים אני רוצה לטייל עם אושר להתגלגל איתו בדשא להסתכל בילדים שמתנדנדים אני כל כך הרבה זמן בחיים שלי רק מסתכלת מה עושים מסביב ואני בעצמי לא עושה שום דבר, רק שעכשיו, מאז שנודע שאחי חולה בסרטן, אני כל הזמן חושבת על זה, על הזמן שאני מטיילת ועל הגינות והדשאים שאני אוהבת ועל זה שאחי מאד רוצה לטייל ואין לו כוח לזה ואני מרגישה בת-מזל ואני חושבת אם היה לי כוח להילחם במחלה כמו שאחי מאד מתאמץ להילחם במחלה והוא אומר לי אני לא מוותר לעצמי למרות שהמחלה שלו כל כך קשה הוא לא רוצה לוותר, ואני חושבת שאני מוותרת לעצמי כל הזמן, אני לא מסוגלת להכריח את עצמי לעשות שום דבר אני רק מחכה שיבוא לי לעשות את זה ולפעמים זה קורה ולפעמים אני לא עושה שום דבר רק מבשלת ומכבסת ותולה ומורידה ומקפלת ושוטפת כלים ומטאטאה ושוטפת רצפה, דברים שאני רגילה לעשות ולא צריכה לחשוב עליהם בכלל והם ממלאים לי את כל הזמן. תמר אמרה שאלה החיים, הדברים שעושים כל הזמן ואחר כך לא מבינים בכלל איך הזמן עבר ואיך השנים עברו ואיך החיים עוברים כמו רכבת מהירה שחולפת על פניך ולפעמים נדמה לך שנשארת כל הזמן בתחנה ורק צפית ברכבות ואף פעם לא עלית עליהן בכלל. אני חיה בדיוק כמו קודם, בדיוק כמו שחייתי כל הזמן, אני עסוקה רוב ימיי בעבודות הבית, אני בעיקר אמא ועוזרת בית כל הזמן, אני לא ממש יודעת להסביר מה בדיוק השתנה מאז שאחי חלה בסרטן, מאז שאנחנו יודעים שחלה בסרטן, רק זה שאני חושבת על החיים שלי כל הזמן, ואני חושבת שאני צריכה לשמוח שאני בריאה ושיש לי חיים שבכל זאת הם חיים למרות שאין לי מושג מה בכלל אני עושה בהם ואיזו מטרה בכלל יש להם אם יש להם בכלל מטרה אני חושבת שאני פשוט נסחפת למרות שאנשים טובים יגידו שאני זורמת, זה נשמע יותר טוב להיות זורמת, זה נשמע כמו מישהו שנע לאיזשהו כיוון ולא כמו מישהו שיושב בתוך ערימות עיתונים וספרים שמאיימים להטביע אותו וחושב איזה בלגן החיים, איזה בלגן. 

ספר תרגומי קפקא שלי