רגע עם שימבורסקה וכלב ושמש

קראתי ביקורת על קובץ משיריה האחרונים של ויסלבה שימבורסקה שיצא בתרגום לגרמנית, והיה שם השיר על הכלב, "שרשרות" קוראים לו, שמתחיל בשלוש השורות:

יוֹם שָׁרָב, מְלוּנָה שֶׁל כֶּלֶב וְכֶלֶב קָשׁוּר לְשַׁרְשֶׁרֶת.

בְּמֶרְחַק צְעָדִים סְפוּרִים קְעָרָה מְלֵאָה מַיִם.

אֲבָל הַשַּׁרְשֶׁרֶת קְצָרָה מִדַּי וְהַכֶּלֶב לֹא מַגִּיעַ.

מצאתי את השיר במבחר משירי שימבורסקה בתרגום דוד ויינפלד בשם "רגע" שיצא לפני שנה בהוצאת כרמל. זה אחד משיריה האחרונים. והמבקר הגרמני כתב שכל אחד יכול להבין את שיריה, הם לא מסובכים, אמירה כמובן מטופשת לחלוטין, אבל כבר קראתי אותה כמה פעמים גם בעברית. מאד דיכדך אותי השיר הזה. פעם מישהו ב"ניו יורק טיימס" ליגלג על האנשים שמשקיעים הון בטיפולים רפואיים לכלבים, בזמן שאנשים אינם זוכים לטיפולים רפואיים. גם זאת אמירה מטופשת, כי את הטיפול הרפואי לחיות מממנים בעליהן האוהבים, ואת הטיפול שמונעים מאנשים מממנת המדינה, שאין לה רגשות כלפי אזרח מסוים ולא ממש אכפת לה ממנו. אבל האמת היא שאכזריות כלפי בעלי חיים היא משהו שכולם רואים מסביב. היא מאד נפוצה ומאד בולטת לעין, ותמיד היא ממלאת אותי פחד, שהשיר הזה מעורר בי כמו מראה הכלב הצמא שהוא מתאר.

שכבתי על הרצפה ליד אושר שרבץ מאחורי המיטה, היה יום חם במיוחד וקראתי את כל השירים בספר מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה וזה היה רגע של אושר, מלים שבמקרה זה היו דו-משמעיות עבורי, וחשבתי כמה השירים של שימבורסקה עוסקים בשאלות פילוסופיות, במוצהר ושלא במוצהר:

אפלטון או מדוע

מִטְעָמִים לֹא בְּרוּרִים,

בִּנְסִבּוֹת לֹא יְדוּעוֹת

חֲדָל הַיֵּשׁ הַמֻּשְׁלָם לְהַסְפִּיק לְעַצְמוֹ.

וְהַרֵי יָכוֹל הָיָה לְהַתְמִיד וּלְהִתְקַיֵּם לָעַד.

מְגֻלָּףְ מִן הַחֹשֶּׁךְ, חָצוּב מִן הָאוֹר,

בְּגַנָּיו הָרְדוּמִים שֶׁמֵעַל לָעוֹלָם.

מַדּוּעַ, לְכָל הָרוּחוֹת, הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ רִגּוּשִׁים

בְּחֶבְרָתוֹ הָרָעָה שֶׁל הָחֹמֶר?

והרי זו דרך נאה כל כך לתהות על הרעיון האפלטוני שהכל מתחיל באידיאה ויורד לכלל ממשות, מידרדר מן השלמות שברעיון המופשט אל ההתממשות שהיא תמיד פגומה, ובעצם מרוב תשוקתו לאידיאי מחמיץ לגמרי את יופיו של הממשי, את החיים עלי אדמות בכל המיגוון האינסופי שלהם, במכלול הנהדר שלהם, שהוא המציאות כהוויתה. והרי זה מה שמושך כל כך, מנחם כל כך בשיריה של שימבורסקה, חיוב החיים האמיתיים, כוחו של היש בעצבונותיו הקטנים ובשמחותיו הפעוטות:

אֲבָל כָּאן, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, יֵשׁ דַּי וְהוֹתֵר מֵהַכֹּל.

כָּאן מְיַצְּרִים כִּסְאוֹת וְעֶצֶב,

מִסְפָּרַיִם, כִּנוֹרוֹת, רֹךְ, טְרַנְזִיסְטוֹרִים,

סְכָרִים, בְּדִיחוֹת, סְפָלִים.

(מתוך "כאן", תרגום דוד ויינפלד)

אני אוהבת את הרשימה הזאת שיש בה כסאות ועצב ורוך. והרגע הזה של לקרוא על הרצפה ליד הכלב שמתנמנם לו בציפיה לטיול הבא, רגע שאני רוצה להאריך בלי סוף, כסאות ועצב, כינורות ורוך, בדיחות וספלים. כאילו הוצעו כולם למכירה בחלון ראוה אחד:

הַחַיִּים עֲלֵי אֲדָמוֹת זוֹלִים לְמַדַּי.

בַּעֲבוּר חֲלוֹמוֹת, לְמָשָׁל, אֵינְךָ מְשַׁלֵּם אֲגוֹרָה.

בַּעֲבוּר אַשְׁלָיוֹת – רַק כְּשֶׁהֵן אֲבוּדוֹת.

בַּעֲבוּר בַּעֲלוּת עַל הַגּוּף – רַק בַּגּוּף. 

(מתוך "כאן")

אינני מבינה מדוע משלמים על אשליות רק כשהן אבודות. נדמה לי שמשלמים על אשליות כל הזמן. אולי לזה התכוונה שימבורסקה. אינני יודעת. אני אוהבת את ארבע השורות האלה. אינני בטוחה שאני מבינה כיצד משלמים בגוף עבור בעלות על הגוף. בכל אופן אני די בטוחה שמשלמים, למעט על החלומות שהם באמת בחינם. מישהו כתב על ספרי חופשה, ולא העלה בדעתו לקחת לחופשה ספרי שירה, לקרוא בחופשה שירה כמו שמגלגלים בפה סוכריות. אבל אולי השירים האלה מתאימים למי שאיננו אורז מזוודות, ואיננו יורד במדרגות, איננו נוסע לשדה התעופה, ואיננו עובר בדיקה בטחונית, ואיננו עולה למטוס, ואיננו ממריא לארצות רחוקות אלא בדימיונו בלבד. אולי אלה שירים למי שנשאר לחלום על רצפת החדר ליד החלון בלי התריס, טומן את ראשו בפרוות הכלב, פורש ידיים ורגליים על רצפה שטופת שמש וקורא כמו שמגלגלים בפה סוכריות:

בִּמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים יֵש אוּלַי יוֹתֵר מֵהַכֹּל,

אֲבָל מִטְּעָמִים אֲחֵרִים אֵין שָׁם צִיּוּרִים,

קִינֶסְקוֹפִּים, כִּיסָנִים, מִמְחָטוֹת לְנִגּוּב דְּמָעוֹת. 

(מתוך "כאן")

ותודה לדוד ויינפלד ולרפי וייכרט ששמים בפי ויסלבה שימבורסקה מלים עבריות. 

ספר תרגומי קפקא שלי