ביוגרפיות של היטלר זה נורא משעמם

החודש התפרסמה ביוגרפיה חדשה של היטלר בשם "אדולף היטלר" שכתב פולקר אולריך, היסטוריון שמוכר יותר ככתב ועורך ותיק בשבועון "די צייט". זה חלק ראשון "שנות העלייה 1889-1939" שיש בו יותר מאלף עמודים ויהיו עוד חלקים כנראה באורך דומה. אולריך פירסם מראש כתבה ארוכה ב"די צייט" שקראתי רק חלק ממנה, כי הכל נראה לי מאד מוכר ובכל מקרה די משעמם – שהיטלר ידע לקנות את לב שומעיו שהפכו למעריציו (בתנאי שהיו גרמנים), שהוא מצא משפחות חליפיות במשפחת הופמן הצלם הרשמי שלו ובמשפחת המלחין וגנר, והיה מאד חביב לנכדים של וגנר, שהוא ניהל רומן עם מגדה גבלס גם כשהיתה כבר נשואה לגבלס (אולי הילדים שהרעילה היו בחלקם של היטלר? תעלומה אפלה!) ושצריך להתייחס אליו כמו לכל בן-אדם ולא כמו למפלצת. נו טוב, הדרישה הזאת מופנית לקהל הגרמני, לא אלינו, למרות שבוודאי תוך כמה חודשים, לכל היותר שנה, יתרגמו את הספר לעברית עם תמונה של היטלר על הכריכה והוא יהיה רב-מכר. ביוגרפיות של היטלר הן תמיד רבי-מכר, כי אנשים נורא מתעניינים בהיטלר ובכלל אנשים מאד מתעניינים ברוצחים. רוב היצירה הפופולרית מוקדשת לרוצחים, ורוב האנשים שקוראים או צופים במשהו קוראים או צופים בסיפורים של רצח, והיטלר הוא גדול הרוצחים, אז הוא נורא מעניין, ואנשים נורא רוצים לקרוא ביוגרפיות שלו ובכלל כל מיני ספרים עליו. כמובן לקריאת ביוגרפיה של היטלר יש ערך מוסף. כשקוראים אותה אפשר להעמיד פנים שקוראים ספר היסטוריה רציני, למרות ששום ביוגרפיה של היטלר איננה ואיננה יכולה להיות ספר היסטוריה רציני, וזאת מהסיבה הפשוטה ששום ביוגרפיה של היטלר איננה יכולה להסביר את האידיאולוגיה והמעשים של היטלר, בין אם היא מתיימרת לעשות זאת ובין אם לאו. אם רוצים להבין משהו על האידיאולוגיה והמעשים של היטלר, צריך להתעמק בתולדות הנצרות הגרמנית ובאידיאולוגיות של הלאומנות והאנטישמיות הגרמנית במאה התשע-עשרה, ואת זה אפשר לקרוא רק בספרים שרחוקים מלהיות ביוגרפיות של היטלר. ביוגרפיות של היטלר הן כישלון מעצם הגדרתן, כי גם אם לכאורה אין להן שום כוונה כזאת, ובדרך כלל דוקא יש להן, הן מניחות את ההנחה המוטעית שלביוגרפיה של היטלר יש איזשהו קשר סיבתי למעשים שלו, וזה מוביל אותם לעסוק בעניינים טפשיים במיוחד. למשל פולקר אולריך חיטט בחשבונות ההוצאות הפרטיות של היטלר מן השנים 1930 עד 1933 וגילה דברים מרעישים, למשל שהיטלר אהב להתאכסן במלונות יקרים ולקנות בגדים מחויטים ויקרים. הסקירה הזאת של הגילויים החדשים והמרעישים שלו על היטלר הוכתרה בכותרת "שני וסטים לבנים עבור היטלר" ולוותה בצילומי כמה חשבונות של קניית בגדים ואירוח במלונות. נכון שהיטלר עשה לעצמו שם של נזיר סגפן שנשוי לעם הגרמני, והאמת שפולקר אולריך מגלה לנו – והוא לא הראשון - היא שהיטלר אהב נשים ומותרות. זה באמת מסביר את השואה ומייתר כל שאלה נוספת.

גם אם הן נכתבות מהכוונות הכי טובות, ביוגרפיות היטלר הן חלק מפולחן היטלר, וגם אם המוטו שלהן כמו המוטו של הביוגרפיה שכתב פולקר אולריך הוא שהיטלר בדה את תולדות חייו והמציא לעצמו דמות בדויה, ביוגרפיות היטלר הן חלק מהמצאת היטלר וחלק מתעשיית היטלר שהיא תעשייה שמגלגלת די הרבה כסף. על הכריכה של ביוגרפיות היטלר יש תמיד תמונה משופצת כלשהי שצילם הצלם הרשמי שלו היינריך הופמן (שבמקרה לגמרי קראו לו בדיוק כמו להיינריך הופמן שכתב את שטרוולפטר, המוכר לנו כיהושע פרוע) ותמיד היטלר נראה בה במיטבו, כאילו המו"לים פוחדים שמשפחת היטלר תתבע אותם אם התמונה לא תהיה יפה. פעם ראיתי תמונה לא משופצת של היטלר שצילם טים גידל בחשאי כשהיטלר ישב בבית קפה. היטלר נראה שם מאד מכוער. כמובן שגם לזה אין הרבה משמעות, לזה שהיטלר וגם גבלס היו נורא מכוערים. היו הרבה נאצים יפים והם היו לא פחות נאצים, זאת אומרת, גם עניין הכיעור לא ממש מסביר את השואה. ובכל זאת הייתי רוצה שישימו על כריכת ביוגרפיה של היטלר את התמונה שצילם טים גידל ולא תמונה משופצת שהופמן צילם ושיפץ בהוראת היטלר, אם כבר מתיימרים לתאר לנו את היטלר האמיתי. בעצם העניין הוא שהיטלר האמיתי איננו מה שהוא אכל ואיפה שהוא התאכסן, ואם הוא ישן על סדיני משי עם מאהבת או על שק לבדו. היטלר האמיתי הוא מה שקרה לאו דוקא במקומות שבהם היטלר נמצא או התאכסן. היטלר האמיתי הוא תינוקות שמכניסים לשק ומנפצים את ראשם על הקיר, היטלר האמיתי הוא אנשים מורעבים שנחנקים בגז, היטלר האמיתי הוא בורות שיורים לתוכם המוני אדם. וככה, כמו חלק גדול מהספרות הפופולרית שעוסקת לכאורה בנאציזם, ביוגרפיות היטלר, על שפע המידע האוילי שהן מכילות, הן בעצם עוד סוג של הכחשת השואה.