שכנתי
מרגוט גונן הלכה לעולמה בגיל מאה שנה. היא לא היתה מן האנשים שכותבים עליהם הספדים
בעיתון. היתה אשה שקטה מאד, נעימת-הליכות, צנועה. כשהגעתי לגור בבניין כבר היתה
אשה זקנה. אמרה שעכשיו כשבעלה כבר איננו, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. על קורות
חייה סיפרה לי מעט ובמקוטע. היא נולדה בשנת 1913 בגרמניה, ועלתה לארץ בשנת 1935. על
הגרמנים אמרה לי שאם היה בא היטלר חדש כולם היו הולכים אחריו, כי הם עדר. נדמה לי
שלא שנאה אותם, רק בזה להם שהתמסרו כל כך לשנאה. בארץ עבדה עבור ממשלת המנדט
והיטיבה לקרוא ולדבר אנגלית, אבל עברית מעולם לא למדה כהלכה, וכך, כמו הרבה עולים
מגרמניה, היתה מצד אחד לגמרי מעורה בחיי ארצנו – קראה את ה-Jerusalem
Post, צפתה כל
ערב בחדשות, ומצד שני היתה קצת מנותקת בעולמה שלה. היו לה שלוש חברות וארבעתן נהגו
לשבת בקפה עטרה או בקפה נאוה, מקומות אהובים על ייקים. אינני יודעת מה עלה בגורל
חברותיה. מן הסתם גם הן הלכו לעולמן בשיבה טובה. השכנים ביקשו תמיד שתטפל בענייני
ועד הבית, מפני שהיתה ישרה מאד, מסודרת מאד, וחיתה בשלום עם כולם, גם עם אלה שלא
אהבה. היו שכנות שהיא קצת פחדה מהן, אבל בעיקר פחדה מכל סכסוך ומריבה, והשתדלה לא
לריב עם איש מעולם, תמיד דיברה בשקט ולא הרימה את קולה. בכלל לא דיברה הרבה, בעיקר
מילות נימוס, אבל פעם סיפרה לי שילדה תינוק מת לפני שילדה את עמרם, בנה יחידה,
שממנו זכתה לנכדים ונינים. בכל יום ויום ביקר אותה עמרם, וכשמצבה התדרדר, אפילו
פעמיים ושלוש ביום, מה שעורר אצל שאר השכנות הקשישות, שלא זכו לעתים קרובות בביקורי
ילדיהן, השתאות ולא מעט קנאה. אבל את מנהגה שלא להתלונן ושלא למתוח ביקורת הן
התקשו לאמץ. מרגוט גונן קיבלה את החיים כפי שהם ואת האנשים כפי שהם, וגם את הזיקנה
והבריאות המידרדרת בלי תלונה. רק אמרה פעם כמה אהבה לנסוע לחו"ל, וכמה זה היה
נפלא. כל עוד בריאותה איפשרה לה זאת, נסעה מדי פעם לטייל בחו"ל. מבין תכניות
הטלויזיה אהבה במיוחד את תכניתו של אייל פלד, שאיתו יכלה לדמיין מסעות, גם כשכבר
לא יכלה לנסוע בעצמה. את התכנית הזאת לא החמיצה, ונהנתה כמעט כאילו נסעה בעצמה.
אולי בכל זאת התגעגעה קצת לאירופה, למרות שמעולם לא אמרה על ישראל מלה רעה. גם את
המוות שיבוא קיבלה בטבעיות, ותרמה את גופתה למדע. כשסיפרתי לה לפני שנים שקניתי
מקרר ואני ממתינה שיגיע, אמרה תודה לאל שאני כבר לא אצטרך מקרר חדש. אולי כבר התעייפה מעט מהחיים,
אבל האריכה ימים הרבה אחר כך. מאה שנה חיה מרגוט על פני הארץ, בשקט ובנועם חיה את
מאה השנים האלה, והיתה נעימה ואהובה על כל מודעיה. ינעמו לה ימיה בגן-עדן ונזכור
אותה באהבה.
