ספרה של תמר גוז'נסקי "לחם עבודה" הוא ספר לא עבה שכתוב
בתמציתיות ואפילו ביובש מסוים, מחולק לפרקים קצרים על פי ענייניו, אבל הקריאה בו
מכה בקורא כמו פטיש. לא מפני שהדברים מפתיעים או בלתי ידועים, אלא שהאופן הפשוט
והבהיר שבו מוצגת מציאות התעסוקה הישראלית שכה רבים, שלא לומר רבות מאיתנו חוו
וחווות – תוך הצבעה על ההקשרים הבינלאומיים האידיאולוגים והפוליטיים של מדיניות
ממשלות ישראל – מכאיב כמעט כאב גופני. שום דבר בספר איננו מופשט או תיאורטי בלבד –
הכל שואב ונובע ממציאות חיינו.
אם יש שורה תחתונה לספר הזה היא שהכל הוא מדיניות – פערי השכר, הפגיעה
בשירות הציבורי, הכל נובע מאידיאולוגיה וממדיניות מחושבת, שמנהלת את המדינה כאילו
היתה עסק פרטי שכל מטרתו הוא לחסוך כסף ולא לשרת את האזרחים, ותוצאתו היא פגיעה גם
באזרחים כפרטים וגם בשירות הציבורי,
וכן, זה ספר מאד עצוב למי שהאמין בכל מיני דברים שהתגלו כאגדות. ולגבי
הנשים עוד יותר. כך גוז'נסקי:
"האשליה שהשכלה תשמש לנשים מקפצה לעלייה בסולם ההכנסות הכללי –
התבדתה. במחקר שבחן את הניידות בחמישוני השכר של עובדים קבועים בשנים 2005-1995
נמצא, כי בתקופה זו חלה ירידה חדה בניידות של הנשים בסולם ההכנסות וגבר הקושי שלהן
להיחלץ מתחתית סולם השכר: גם ב-2005, בחמישון התחתון של ההכנסות נמצאו שליש
מהעובדות, אך רק עשירית מהעובדים הגברים, ואילו בחמישון העליון התהפכה התמונה:
פחות מעשירית העובדות נמצאו בחמישון העליון, וזאת לעומת שליש מהעובדים הגברים."
(גוז'נסקי מסתמכת על מחקרה של מירי אנדלבד "ניידות ואי שיוויון בשכר בישראל",מינהל
המחקר והתכנון של המוסד לביטוח לאומי).
כיצד מתבצע הליך האפליה בפועל מתארת גוז'נסקי בכמה פסקאות כה תמציתיות
שאני מעתיקה כאן כלשונן, כי קשה לתמצת עוד יותר מכך:
"היתרון של ביטחון תעסוקתי ושל שעות עבודה מוגדרות מראש, המותנה
בהיות מקום העבודה מאורגן, תרם לריכוז נשים במגזר הציבורי ובענף הבנקים הפרטיים.
אולם כדי שיתרון זה עצמו יישאר בתוקפו, על הנשים המועסקות בתחומים אלה לנהל מערכה
מתמשכת נגד ניסיונות האוצר לבטלו.
שני תחומי התעסוקה האלה (המגזר הציבורי והבנקים) הם בעלי השיעור הגבוה
יחסית של עובדים שהם חברי איגודים מקצועיים המועסקים במסגרת הסכם קיבוצי. מכאן
שהעובדות הן רוב בקרב העובדים המאורגנים ובקרב העובדים הנאבקים, השובתים והמוחים.
הנשים הן רוב בין חברי האיגודים המקצועיים הגדולים – הסתדרות המעו"ף
(פקידים), האחיות, שני ארגוני המורים, הן הרוב במערכת החינוך, במערכת הבריאות,
ברשויות המקומיות, במערכת הרווחה, בבנקים –
בתחומים שבהם יש עדיין משקל רב לעבודה המאורגנת.
אולם למרות זאת אין תהליך של פמיניזציה בהסתדרות ובארגוני המורים,
הפועלים מחוץ לה. העניין אינו רק במי שעומד בראש הארגון – גברים עומדים בראש
הסתדרות המעו"ף וארגוני המורים, ורק בראש ארגון האחיות עומדת אשה. העניין הוא
באימוץ מדיניות ההולמת את הפמיניזציה של המקצועות ושל הענפים.
ההסתדרות והאיגודים המקצועיים שמחוץ לה נכנעו בדרך כלל ללחץ של האוצר
להאריך את שבוע העבודה במגזר הציבורי. בהסכמי עבודה שנחתמו בשנים האחרונות הוארך
שבוע העבודה של המורים (היסודיים והעל-יסודיים) ושל הרופאים. האוצר תובע את הארכת
שבוע העבודה כתנאי לשיפור בשכר, וזאת כדי להפחית את התשלום לשעה: לקצץ בתשלום עבור
שעות נוספות ומטלות נוספות: ולהקטין את הלחץ להגדלת מספר התקנים.
כאשר למאה אלף מורות בחינוך היסודי הוסיפו במסגרת הסכם "אופק
חדש" עוד 12 שעות עבודה שבועיות (למשרה מלאה), וביטלו במקביל את התשלום עבור
שעות נוספות שקיבלו המורות עבור עבודה שאינה הוראה בכיתה וכן תוספות אחרות – השיג האוצר
את המטרות שלו על חשבון המורות. אולם מערכת ההסברה של האוצר, שתיארה את המורות
כ"בלתי מתאמצות בעליל", ואשר התנתה תוספת שכר בתוספת עבודה, הפילה בפח
את רוב המורות. עיקר האחריות לתוצאה הזאת מוטל על האיגוד המקצועי (הסתדרות המורים)
ששיתף פעולה עם האוצר והציג את ההסכם כהישג גדול. מכאן ששיעור גבוה של עובדות
במסגרת הסכם קיבוצי אין בו ערובה לניהול מדיניות ההולמת את האינטרסים של השכירות
האלה."
מדוע משתפים ארגוני עובדים וועדי עובדים פעולה עם מדיניות הפוגעת בהם
ובעיקר במי שהם אמורים לייצג – על כך בפרקים נוספים בספר.
רק בחטף מזכירה כאן גוז'נסקי אמצעי נוסף שמופעל באופן מיוחד כלפי נשים
שראוי בעיניי להדגשה מיוחדת: האשמתן של הנשים בעצלנות ובחיפוש נוחיות, כאילו קל כל
כך לתמרן בין מקום העבודה לבין גידול הילדים, שעולו נופל במידה מכרעת על האמהות,
גם על אמהות עובדות ואולי בפרט על אמהות עובדות, שחלקן אמהות חד-הוריות. כמובן לא
רק פקידי האוצר נוהגים כך. גם לימור לבנת, דוקא אשה בתפקיד שרת החינוך, השפילה את
המורים והמורות ללא מעצורים כתירוץ לקיצוצים ופיטורים שבמסגרתם השליכה המדינה
מורים ותיקים הקרובים לגיל הפנסיה או כאלה שלימדו מקצועות שאינם כלולים בבגרות,
בפרט אמנות, מוסיקה, חקלאות ומקצועות דומים שמעשירים את התלמידים. כך הראתה הממשלה
דוגמה לשוק העבודה הישראלי: לניצול, לגזל ולעושק הוסיפו גם חרפות וגידופים, עלבון
והשפלה, חוויה שמכירה כל אשה שמנסה לעמוד על זכיותיה הבסיסיות. לימור לבנת אולי
דיברה על מלחמה באלימות נגד נשים, אבל האופן שבו פעלה נגד המורים גם הוא אלימות,
בעיקר נגד נשים.
למרות הצער ומצוקת העובדים החלשים בשוק העבודה הישראלי שהספר הזה
מיטיב כל כך לתאר, אין סיבה להתייאש לגמרי – המדיניות שקיוותה להחליש ולשבור
עובדים הביאה באופן בלתי צפוי להתאגדות של עובדים חלשים רבים ולמאבקים מקצועיים
חוזרים ונישנים. תקוותן של הממשלות הניאו-ליברליות של ישראל לשבור את העובדים אחת
ולתמיד הביאה גם לתגובות נגד שהממשלה לא צפתה. ההסתדרות ששיתפה פעולה עם הממשלה נגד
עובדים חלשים ולא מאורגנים גילתה שהעובדים מתארגנים בלעדיה וכי העובדים שהשאירה
בשולי הדרך מצאו להם ארגונים יציגים אחרים שמתחרים בה וקוראים תגר על בלעדיותה
כמייצגת עובדים.
למאבקים אף פעם אין סוף, וגם אידיאולוגיות אינן נצחיות. את הספר הזה
צריך לקרוא לא כדי להרים ידיים, אלא כדי לנקוט פעולה.
ועוד הערה שהתלבטתי אם היא נחוצה – ממש לא רק לקומוניסטים - ספר לכל
מי שזכויות עובדים הן מעניינו.
תמר גוז'נסקי, לחם עבודה, מעמד הפועלים הישראלי: מבט עכשווי והיסטורי,
הוצאת פרדס 2013
