יום חמישי, 20 בפברואר 2014

קריסת תיק הרצח בבר-נוער



מאז אתמול אני חושבת כל הזמן על הרצח בבר-נוער וגם חזרתי לאינטרנט וקראתי דברים שכבר קראתי בעבר ושוב הזדעזעתי מהם. אייל גרוס כתב היום ב"הארץ" על הכאב ותחושת הכישלון שהוא מרגיש שותף לה, אולי מפני שהוא איש משפט. אני לא אוהבת שאומרים שהכישלון של כולנו, כי זה מאפשר למי שבאמת אחראי להתחמק מאחריות, ואין סיבה שנעשה לאחראים את ההנחה הזאת. אני גם לא מרגישה שהטראומה שלי מהרצח בבר-נוער, שחיזקה את הטראומה מהדקירות במצעד הגאוה בירושלים בשנת 2005, שכבר אז הבנתי שיכול גם להיות רצח, שהילדים שלנו בסכנת חיים בשל היותם הומוסקסואלים, הטראומה הזאת לא מתחזקת אצלי עכשיו בגלל שתיק הבר-נוער קרס כי מלכתחילה לא היה לי שום אמון בפיענוח של המשטרה, שנראה יותר כמו ניסיון עיקש להטיל על ההומוסקסואלים עצמם את האשמה ברצח, ולהעביר מסר שההומוסקסואלים קיבלו את מה שהגיע להם, שזה מתן לגיטימציה לרצח נוסף. לכן הפיענוח הזה והאופן שבו המשטרה מיהרה להציג אותו לציבור היה בעצמו טראומה בשבילי ולא הקלה, והיתה לי תחושה פנימית מאד חזקה שמדובר בתיק תפור בתפרים גסים, לכן לא הופתעתי אתמול מהחדשות שכמעט ציפיתי להן. את האמון במשטרה איבדתי כבר מזמן, כשנוכחתי שלפושעים יש יותר חברים במשטרה מאשר לאנשים הגונים וכל הפרשות שמתפוצצות עכשיו רק מבליטות ברמה הציבורית את מה שהרגשתי ברמה הפרטית, שהמשטרה יותר עוזרת לפושעים מאשר מגינה על אנשים הגונים שסובלים מהם. זה לא היה כך בעבר ואני לא יודעת מה השתנה ומדוע, אבל עובדה היא שהתחושות שלי הן כלליות ולא פרטיות. אני גם לא מאמינה כהוא זה לטענות שהמשטרה השקיעה במיוחד בתיק הזה. מיד לאחר הרצח בבר-נוער – כבר התיחסתי לכך בעבר – פיזרה המשטרה באמצעות כתבי המשטרה מסרים שהרוצח חייב להיות הומוסקסואל בעצמו ומבאי המקום, בניגוד גמור לכל מה שאומר ההיגיון, אבל זה אופיין של דיעות קדומות, שהן מנוגדות להיגיון, כי הן מבוססות על אמונת שוא. מי שמתאמץ כל כך להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם לא יטרח יותר מדי לחפש את הרוצח. בפועל המשטרה לא עשתה הרבה. את נשק הרצח מצאו אזרחים לגמרי במקרה, והמשטרה לא ניצלה את מציאת הנשק כדי להגיע לרוצח. משטרה חייבת לדעת להגיע באמצעות כלי הנשק לרוצח, במיוחד במדינה קטנה כמו שלנו, שרוב הנשק שמסתובב בעולם הפשע שלה הוא נשק שהגיע מצה"ל, ונשק שהיה בצה"ל או נגנב מצה"ל הוא נשק שהפרטים שלו רשומים ומתועדים ואפשר לאתר אותם אם באמת עובדים קשה. המשטרה לא עשתה הרבה חוץ מתידרוך עיתונאים. את כלי הנשק הביאו לה וגם עד המדינה פנה אליה ביוזמתו, אחרי שהוא כבר ניסה בעבר להפליל את יעקב פליסיאן, האח הבכור של חגי פליסיאן, ברצח סוכן משטרתי, ולא זכה לאמון, והעניין הזה, שגם הוא כבר התפרסם במשדר של "עובדה", היה צריך להדליק נורה אדומה. כל השתלשלות העניינים בתיק הזה היא מפוקפקת בכל נקודה ונקודה שלה ולכן אין סיבה אמיתית להתפלא על התוצאה.
כאב ואימה אני כן חשה מאותה סיבה שחשתי אותם כל הזמן, מכך שיש אנשים שמסוגלים לרצוח בני נוער שהם אולי הומוסקסואלים, כי בגיל הנעורים עוד שום דבר איננו מקובע ובטוח, בכלל מזה שיש אנשים שמסוגלים לרצוח בני נוער מסיבה כלשהי, מכך שהרוצח אולי מסתובב חופשי ואולי לא יימצא לעולם, מכך שאת הנזק שנגרם להומוסקסואלים מכל הסיפור המגעיל של שאול גנון, שכבר אינני יודעת מה אמת בו ומה שקר מכל מה שפורסם ושלא פורסם, כבר אי אפשר לתקן, מכך שהשנאה יש לה תכונה שהיא מזינה את עצמה ומולידה שנאה נוספת שסופה מי ישורנו, וגם ממה שעוד עלול להתגלות אני חשה אימה, כי יש לי תחושה שבעצם איננו יודעים עדיין דבר, ואולי מה שיתגלה לנו בעתיד יהיה עוד הרבה יותר נורא מכל מה שכבר ידענו.