מחר (יום ה' 17.7) בשש בערב תתקיים בפסטיבל הקולנוע בירושלים הקרנה
נוספת בנוכחות הבמאי של סרטו החדש של מיכאל ורהופן שנקרא בעברית
"קדימה!" ובמקור Let's go, למרות שהוא דובר גרמנית, וההסבר לשם נמצא
בסרט. מיכאל ורהופן מוכר לציבור הישראלי בעיקר מסרטו המצליח "ילדה רעה"
שהתבסס על סיפורה האישי של העיתונאית אנה רוזמוס, שהרגיזה מאד את בני עירה כשהתעקשה
לחקור את עברם הנאצי. גם סרטו החדש של ורהופן מתבסס על אוטוביוגרפיה של אשה וגם
הוא מתאר את גרמניה של אחרי המלחמה, אבל המספרת היא לאורה וַואקוֹ לבית שְׁטֶגֶר,
בת לזוג ניצולי שואה, שורדי מחנות ריכוז, שהכירו מילדותם בפולין ונפגשו במקרה
בגרמניה אחרי המלחמה, ושם, דוקא בגרמניה, נישאו וגידלו את ילדיהם וניסו לבנות
לעצמם חיים חדשים כאזרחים גרמנים, בעלי מסעדה מצליחה, ובכל זאת לשמור על זהותם
היהודית, משימה לא פשוטה.
ככל שנתוני הפתיחה האלה אינם נשמעים מבטיחים, ללאורה וואקו היתה דוקא
ילדות מאושרת בגרמניה, בפרבר של מינכן שהתגוררו בו גם יהודים אחרים, למרות האב
הרודני, האם הפוסט-טראומטית, והמיפגשים הבלתי נמנעים עם אנטישמיות ונאציזם. אבל כשבגרה
וקשרה קשרים רומנטיים עם לא יהודים, שלחו אותה הוריה לדודה בקנדה, משם הגיעה
לארצות-הברית ונישאה לעורך-דין יהודי, שעמו חיה שנים רבות בלוס-אנג'לס, שם חשה את
עצמה תמיד כזרה, כאשה גרמניה בארצות-הברית, תחושה שהתעדנה עם השנים ובפרט כשעברה
להתגורר בניו- יורק, שהמיפגש עם יהודי העיר ובפרט בעלי הרקע הגרמני שביניהם הקל על
געגועיה לגרמניה ובפרט למינכן עיר ילדותה.
התסריט המהודק והסוחף שיצר ורהופן על פי הספר מתרחש בפרק הזמן שבין
שובה של לורה למינכן ללוויית אביה שנהרג בתאונה ולביקור אחותה הפצועה קשה מאותה
תאונה. דרך המיפגשים שלאורה חווה מסופר סיפור חייה כזיכרונות, כשהסרט מתמקד בעיקר
במתח היהודי-גרמני עקב זיכרונות השואה והיהודי-קתולי עקב חיי היומיום בבוואריה
המאד קתולית: הורי חברים לכתה מוחים על כך שדוקא הילדה היהודיה קיבלה את תפקיד אמו
של ישו, ואביה של לאורה מסביר להם בתקיפות שישו וכל משפחתו היו יהודים, והם נוטשים
את הצגת חג המולד של ילדיהם בזעם. הנזירה שהעניקה דוקא לילדה היהודיה את תפקיד אמו
של ישו בוודאי עשתה זאת בכוונת מכוון, וייתכן שבאותם ימים זה היה מיפגן של אומץ-לב
נדיר. בכל התרחשות שכזו בסרט שואל הצופה את עצמו מדוע בכלל נשארו ההורים בגרמניה,
ואת אותה שאלה שאלו הצופים את הסופרת בתום ההקרנה. היא ענתה שהוריה דוקא רצו לעזוב
אבל קרה כך וכך וכך, והם גם אהבו את גרמניה, ובעצם לא נתנה תשובה ברורה, והרי
לעולם אין תשובה ברורה לשאלות כאלה: אנשים נקשרים לעתים למקום הבלתי הגיוני ביותר,
שהרי הבחירות שאנשים עושים בחייהם, ודוקא המכריעות ביותר, נעשות מן הלב וסיבתן
נעלמת לעתים גם מהם עצמם. הוריה של לאורה שנאו את הגרמנים אבל מאד אהבו את גרמניה,
את היער הגרמני, כפי שאהבו לומר. לאורה עצמה איננה חוששת להודות באהבתה לגרמניה:
היתה לה ילדות מאושרת בגרמניה, הטבחית והמטפלות הגרמניות הרעיפו עליה אהבה, יש לה
אינסוף זיכרונות מתוקים משם, והיא אוהבת את גרמניה ומתגעגעת אליה, למרות שברבות
השנים השלימה עם החיים בארצות-הברית עם משפחתה האמריקנית.
למרות געגועיה לגרמניה לא ניסתה לאורה וואקו לייפות את המציאות: בספר
סיפרה גם על המורה הנאצי שאהבה מאד, ולא חדלה לאהוב גם לאחר שהתבררה לה אהדתו
לנאציזם. דמותו של המורה הנאצי לא נכללה בסרט, אולי גרמה לבמאי אי נוחות רבה מדי.
בדרך כלל בגרמניה נאציזם ואנטישמיות מתוארים כמשהו שמוגבל לתקופה הנאצית, ומעדיפים
להתעלם מן ההמשכיות של האידיאולוגיה הנאצית אחרי המלחמה בקרב מאמיניה הרבים. ללא
ספק פגשה משפחת שטגר יותר אנטישמיות מכפי שמתואר בסרט, אבל דבר זה נכון גם כיום,
ובכל זאת ישנם כיום אפילו יותר יהודים שבוחרים לגור בגרמניה. יהודי שחי בגרמניה מפתח
לעצמו מן הסתם עור של פיל.
ללאורה וואקו אין עור של פיל ולמרות געגועיה לגרמניה לא רק הוריה
שילחו אותה משם. בסרט יש לה אהוב מבוגר שאביה דוחה עקב היותו גרמני, והיא נישאת
לחבר ילדותה היהודי. בחיים האמיתיים לא היו ללאורה קשרים רומנטיים עם גרמנים, אלא
עם זרים – צרפתי, איטלקי, ודרום-אפריקני, שעמו התכוונה להגר לדרום-אפריקה, וממנו
ביקשו הוריה להרחיק אותה לקנדה. האם זה מקרה שלאורה התאהבה שוב ושוב בזרים ולא
בגבר גרמני? והאם היתה רק בת צייתנית להוריה, או בעצם חיפשה בעצמה דרך לעזוב את
גרמניה? האם היא מתגעגעת לגרמניה מפני שרצתה לחיות שם, או מפני שכל מהגר מתגעגע
לארץ מולדתו, ובפרט אם איננו מאושר בארצו החדשה.
מיכאל ורהופן הזדהה מאד עם סיפורה של לאורה. כפי שסיפר לצופים, הסיפור
הזכיר לו את ילדותו שלו, אולי כפי שהיתה ואולי כפי שרצה לזכור אותה. סיפורים
שעוסקים בילדות נוטים במידה רבה לנוסטלגיה, ויש בסרט הזה, כמו בספר שהוא מבוסס
עליו, יסוד נוסטלגי. אבל זה איננו סרט סנטימנטלי – הוא עצוב מכדי להיות כזה,
והסופרת הרגישה צורך לומר לי שהספר איננו כל כך עצוב אלא יש בו הרבה דברים שמחים.
גם בסרט יש לא מעט סצינות מצחיקות. אבל בעיקרו הוא סרט עצוב, ונדמה לי שהעובדה הזו
ציערה מעט את לאורה וואקו שרצתה לכתוב ספר של געגועים וכיסופים. היא רוצה מאד
שיתרגמו אותו לעברית, אולי כעת, כשהסרט עומד להיות מופץ. הייתי שמחה לתרגם אותו
לעברית אם אקבל רשות לכך. שאלתי אותה אם הספר תורגם לאנגלית, והיא אמרה שאפילו לא
ניסתה להציע אותו להוצאות אמריקניות. היא כתבה אותו בשביל הגרמנים, והם אכן אהבו
את הספר. למה בדיוק ציפתה לאורה וואקו מהגרמנים? היא לא רצתה להוכיח אותם, אבל
רצתה שידעו שהיא בת ארצם, לא בגלל השואה אלא מפני שהיא חיתה שם וחלק בלתי נפרד
מחייה שייך לשם.
Waco Laura, Von Zuhause wird
nichts erzaehlt, eine juedische Geschichte aus Deutschland, P. Kirchheim
Verlag, Muenchen
