חופש הביטוי וחופש ההסתה

עיתון "הארץ" מוביל כבר כמה שבועות, בעצם מאז חטיפת הנערים בגוש עציון, קו שעובר כחוט השני אצל רבים מכתבי העיתון, שחוזר שוב ושוב על הטענה שלערבים מותר לא רק לקרוא מות ליהודים, אלא גם לרצוח ממש, ובכל מקרה פשעים של פלשתינים נגד יהודים הם בדרגת חומרה פחותה, כי הם סובלים ומיואשים ונמצאים תחת כיבוש. זוהי טענה מופרכת. יאוש וסבל אינם מניע חוקי ובוודאי אינם מניע מוסרי לרצח אזרחים. למעשה אין שום מניע לגיטימי להרג אוכלוסיה אזרחית למעט הגנה עצמית. גם זכות ההתנגדות לשלטון רודני או כובש איננה בלתי מוגבלת. גם בפעולות התנגדות מותר לפגוע בכוחות חמושים או בנציגי השלטון. אסור לפגוע באזרחים בלתי חמושים.

הניסיון של עיתון "הארץ" להצדיק קריאה לרצח יהודים או רצח ממש או כל פגיעה באזרחים יהודים בטענה ששלטון הכיבוש הופך זאת ללגיטימי היא טענה בלתי מוסרית ומסוכנת. בלתי מוסרית כי היא נותנת רישיון להסתה לפשע ולפשיעה חמורה, מסוכנת גם כי היא עלולה להביא למעשים וגם כי היא עלולה לתת לגיטימציה למי שטוענים שאין זה פשע חמור להרוג ערבים או להסית להריגתם, כי זה כביכול מגיע להם. בדיוק כמו שמי שקוראים לסרבנות חיילים לפינוי התנחלויות נסמכים על הקוראים לסרבנות לשרת בצה"ל, כך מי שקוראים לרצח ערבים ומהללים אותו עלולים למצוא תימוכין במי שמעניקים לגיטימציה לקריאות מות ליהודים ומצדיקים רצח יהודים בטענת הכיבוש, שהיא גלגול של טענות אנטישמיות המתירות את דמם של יהודים עקב האשמתם ברצח אלהים.

אינני יודעת מה בדיוק המצב המשפטי-חוקי של אמירות כגון "מות ליהודים" או "מות לערבים" ברשת, ראיתי פסק דין שהקל בעניין, אבל לעניות דעתי אמירות כאלה אינן צריכות להיות לגיטימיות בשום תנאי, ושתיהן צריכות להיות אסורות ולגרור צעדי ענישה. יש מי שחוששים מפגיעה בחופש הדיבור, אבל האמירות האלה הן לעניות דעתי הסתה אסורה ולא הבעת דיעה מותרת. אינני מבינה כיצד קריאות למותם של אנשים עקב השתייכותם הלאומית או כל השתייכות אחרת יכולות להיות בגדר השיח המותר. אם קריאה למותו של ציבור מסוים איננה הסתה, אינני יודעת הסתה מהי. ונדמה לי שאין כיום אדם בר-דעת שיטען שאין באמירות כאלה באווירת האלימות הנוכחית סכנה ברורה וממשית.

לכן אינני מזדעזעת מדבריה של הפרופ' רבקה כרמי נשיאת אוניברסיטת באר-שבע כי עינה של הנהלת האוניברסיטה תהיה פקוחה על המתרחש ברשת ומהתבטאויות אחרות של הנהלות אוניברסיטאות אחרות המבקשות להגביל ולהעניש פעילות הסתה של הסטודנטים. על ראש הממשלה ואישי ציבור אחרים נמתחה ביקורת צודקת כאשר קריאות "מות לערבים" נשמעו בבהירות ובעוצמה רבה, למשל במשחקי קבוצת בית"ר ירושלים, והם לא הגיבו על כך. גם מערכת עיתון "הארץ" היתה בוודאי מזדעזעת, ובצדק, לו התעלמו האוניברסיטאות מקריאות הסתה ברשת של סטודנטים יהודים נגד ערבים. אוניברסיטאות הן קודם כל מוסד חינוכי, ומניעת הסתה לאומנית וגזענית חשובה לפחות כמו מניעת העתקה בבחינות. כאשר השיח הציבורי מאבד את הרסן והופך לשיח של הסתה ואלימות, ראוי לקבוע גבולות ברורים למה שנסבל ומה שאיננו נסבל. שני הביטויים היותר נאלחים בשיח הציבורי בישראל, הקריאות "מות לערבים" ו"מות ליהודים" הן מקום טוב להתחיל בו. תפקידם של שלטונות ושל מוסדות חינוכיים להתערב כאשר החברה איננה מצליחה להציב גבולות להתנהגות נאותה וגולשת לאלימות מסוכנת. לפעמים נכונים דברי חנינא בן-תרדיון במסכת אבות שעלינו להתפלל בשלומה של רשות, שלולא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. במחשבה על כמה מן האירועים בשבועות האחרונים קשה שלא להצטמרר מן המלים הנכוחות האלה.