יום שישי, 25 ביולי 2014

באמצע התמוז



מוכרת הפרחים שהכינה לי זר לקברו של אחי שאלה אותי אם זה בשביל חייל. לרגע נעתקו המלים מפי. אמרתי לה שלא, שזה בשביל אחי, והיא אמרה שהיא מצטערת. חשבתי שזה מה שאנשים מבקשים בזמן מלחמה, זרים לקברי חיילים. ועכשיו מלחמה.
יש אנשים שמתרגזים על כך שקשה יותר לישראלים להשלים עם מוות של חיילים מאשר עם מוות של אזרחים, כי חיילים אמורים להגן על אזרחים. כאלה הם חוקי המלחמה. אבל החיילים כל כך צעירים. לא רק ממני. הם צעירים בהרבה מבנותיי. באמת אני חושבת שפחות גרוע אם אני אמות מאשר אם ימות חייל. אבל אשה מבוגרת כמוני לא יכולה להילחם כמו החיילים הצעירים. הרבה פעמים זה מצער אותי שאנשים כמוני לא יכולים לצאת למלחמה במקום החיילים הצעירים.
בלוויה של אחי אמרה לי בת דודתי זיוה שהבן הקטן שלה ליד עזה, אבל הוא לא נכנס לשם. בת דודתי זיוה היא אשה מאד מאופקת. הוא על יד עזה, היא אמרה, אבל הוא לא נכנס.
בצומת עמק המצלבה תלו שלטים "מחבקים את גולני" עם ציור של סמל גולני, העץ הירוק. אחי אמר שבשבילנו חייל הוא ילד. החיילים הם הילדים שלנו.
איך אפשר להפסיק לדאוג לילד רק בגלל שהוא עבר את גיל שמונה-עשרה ונהיה חייל?
במנהרה שמובילה מתחת לכביש לעמק המצלבה ישב לעת ערב ניר וניגן בדידג'רידו. הוא הסביר לי שזה כלי נגינה של אבוריג'ינים. אף פעם לא ראיתי את הכלי הזה קודם. קראתי בויקיפדיה שהוא עשוי מענף אקליפטוס אכול טרמיטים. הצליל שלו מזכיר לי צליל של שופר, וכשאני שומעת את ניר מנגן בו, נדמה לי שתוקעים בשופר.
ניר אוהב את אושר. הוא אומר שהוא הכלב היחיד שלא מפחד מהדידג'רידו. באמת אושר לא מפחד בכלל. הוא מתקרב לניר ומושיט את הראש לקבל ליטופים. סיפרתי לשרון והיא אמרה: מה יש לפחד ממקל ארוך?
בכל שעת בין-ערביים שמעתי את ניר מנגן במנהרה בדידג'רידו. אבל כבר הרבה ימים שהוא לא נמצא שם. שרון אמרה: אולי הוא נסע נסיעה ארוכה. ואני חשבתי שאולי הוא בעזה. אולי הוא בעזה מחזיק רובה והדידג'רידו הנטוש מחכה לו בבית שיחזור ויבוא לנגן במנהרה.
אני חושבת עליך ניר, מקוה שתחזור בשלום ותבוא לנגן במנהרה. כשאשמע שוב את קול הדידג'רידו אהיה מאושרת במיוחד. אולי אז אדע שהמלחמה נגמרה.
מוזר איך המלה מנהרה שלא היתה לה שום משמעות מיוחדת נהייתה עכשיו כל כך מפחידה. אבל המנהרה שמובילה לעמק המצלבה היא מנהרה קטנה מאד מתחת לכביש כדי שהילדים יעברו בבטחה לבית הספר, הילדים הקטנים שעוד לא חיילים, ושכולם יודעים שבבוא היום גם הם יהיו חיילים.
מוזר שאחי מת בזמן המלחמה. כשהתחילה המלחמה מצבו הידרדר מאד. כבר לא יכול היה לדעת מה קורה, אבל תמיד היה נדמה לי שהוא יודע ומרגיש הכל.
עכשיו מלחמה בחודש תמוז. אחי מת בכ"ה תמוז. אני נולדתי ב-ו' תמוז, תאריך שאינני חוגגת בו. את יום הולדתי חגגתי עם אחי בתאריך הלועזי שחל בחודש סיון. לו המתנתי לתמוז, מצבו של אחי כבר היה גרוע מדי. אולי בשנה הבאה אחגוג בתאריך העברי, בתמוז. אחי כבר לא יהיה איתי, המלחמה תהיה רק זיכרון, והחיילים הצעירים יישארו צעירים ויפים. עכשיו אני מתפללת שהחיילים שלנו יזכו להזדקן, שלא ימותו צעירים ויפים באמצע התמוז.

חֲלוֹם, אֲחוֹתִי, חֲלוֹם! וּבַחֲלוֹמִי:
קְנֵי סוּף יָנֵצוּ עַל כָּל סְבִיבוֹתַי,
קְנֵי סוּף צוֹמְחִים פֶּרֶא עַל כָּל סְבִיבוֹתַי,
אַגְמוֹן גַּלְמוּד מֵנִיעַ רֹאשׁ עָלַי,
אֶחַד מִתְּאוֹמֵי אַגְמוֹן נֶעֱקַר מֵעִמָּדִי,
עֵצִים גְּבוֹהִים בַּיַּעַר מִתְנַשְׂאִים כְּנֶגְדִּי,
מַיִם מְכַבִּים אֶת רֶמֶץ מְדוּרָתִי הַטְּהוֹרָה לְנֶגְדִּי,
מִכְסֶה קַנְקַנִּי הַטָּהוֹר נִתָּק לְעֵינַי,
צַפַּחְתִּי הַטְּהוֹרָה, הַתְּלוּיָה עַל יָתֵד,
נִקְרַעַת מֵעַל הַיָּתֵד לְנֶגְדִּי,
מַטֵּה הָרוֹעִים שֶׁלִּי נֶעֱלָם לְנֶגֶד עֵינַי,
עַיִט נוֹשֵׂא טָלֶה מִדִּיר הַכְּבָשִׂים,
נֵץ נוֹשֵׂא דְּרוֹר מֵעַל מְשׂוּכַת הַקָּנִים,
שְׂעִירֵי עִזִּי מְגוֹלְלִים בָּעָפָר זְקָנִים כְּעֵין הַסַּפִּירִים לְנֶגְדִּי
אֵילֵי צֹאנִי בּוֹטְשִׁים בֶּעָפָר בְּקַרְנֵיהֶם הֶעָבוֹת לְנֶגְדִּי,
קַנְקַן הֶחָלָב מָשְׁלָךְ כָּאֶבֶן, הֶחָלָב אֵינוֹ שׁוֹפֵעַ,
הַצַּפַּחַת מָשְׁלֶכֶת כָּאֶבֶן, דֻמֻזִי (תַּמּוּז) מֵת וְאֵינֶנּוּ,
הַמִּכְלָאָה נָפוֹצָה לְכָל רוּחַ.
[מתוך "בימים הרחוקים ההם", אנתולוגיה משירת המזרח הקדום בעריכת ש. שפרה ויעקב קליין, מתוך "חלום דומוזי", בתרגום ש. שפרה ויצחק צפתי' עמ' 378].

עַד אֲשֶׁר לֹא תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגֶּשֶׁם: בַּיּוֹם שֶׁיָזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְתוּ אַנְשֵׁי הַחַיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כּיִ מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בַּאֲרֻבּוֹת: וְסֻגְרוּ דְּלָתַיִם בַּשׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת-הַשִּׁיר: גַּם מִגָּבֹהַ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הָלַךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַּשּׁוּק הַסֹּפְדִּים: עַד אֲשֶׁר לֹא יִרְחַק חֶבֶל הַכֶּסֶף וָתָּרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָׁבֵר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגָּל אֶל הַבּוֹר: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.
קהלת, י"ב, פסוקים ב-ז.

גלעד מרגלית 4 בינואר 1959 - 23 ביולי 2014