יום שני, 20 באוקטובר 2014

גילוי נאות לאורי משגב



מתוקף דעתי המאד שלילית על מה שמכונה "מחאת ברלין" כפי שהבעתי אותה בהזדמנויות אחרות ובמיוחד בפוסט הקודם, אני משתייכת לקבוצת האנשים שאורי משגב מתייחס אליהם במאמרו הבוקר ב"הארץ" (גילוי נאות, 20/10/2014), שבו הוא מנסה להגן על המטיפים לירידה לברלין על ידי תקיפת מתקיפיהם, ברמז עבה שמדובר באנשים לא צעירים (מודה באשמה) וגם מבוססים כלכלית (הוי לך יש טעותתתתתת). גם אם אינני מאוהדיהם של יאיר לפיד, עירית לינור או בני ציפר, שלושה אנשים בעלי עבר עשיר בהתבטאויות שמרניות, מרושעות ומוקצנות, שמשגב מביא כדוגמה לטענתו, ובכך בעצם מפריך את טענת עצמו: אין שום דימיון בין השלושה, לא במשאבים הכלכליים, לא במעמד החברתי-כלכלי ולא ברקע האידיאולוגי ובהשקפות העולם, גם אם איש מהם איננו רעב ללחם. אבל ככה זה כשמנסים להכליל כדי להצדיק משהו שמלכתחילה הדיף סירחון: גם אם המזון בישראל יקר מאד, בגלל השוק הקטן והסגור שמחזק מונופולים, המכסים, קשיי היבוא, דרישות הכשרות שאינן תמיד הוגנות ועוד ועוד, הניסיון לחבר בין המאבק להורדת יוקר המחיה בישראל לבין הטפה לרדת לברלין, דוקא משום שמדובר בעיר הבירה של הנאצים, וזה מכאיב ופוגע ומעליב, ולכן מושך תשומת לב, הוא חיבור שיכול להתבסס רק על ספין מרושע, כי יש מיגוון מקומות קרובים יותר, זולים יותר ונעימים יותר מברלין, אבל איש איננו מציע ליהודים ישראלים לרדת אליהם, כי מי שמציע לישראלים לרדת לברלין כצעד אנטי-ישראלי, ואינני מאמינה ולו לרגע שזה האיש שהציגו לנו כיוזם המחאה כביכול, רוצה רק דבר אחד: לפגוע בישראל, להעליב את תושביה ולהכאיב להם, באמירה כי עדיף לגור בארץ של נאצים מאשר במדינת היהודים, ולכן אני משוכנעת, כפי שכבר הבעתי את דעתי בפוסט הקודם, שמדובר באותם אנשים שפועלים מברלין ברשת בעברית ומפיצים כבר שנים תעמולה אנטישמית ובמיוחד השוואות בין ישראל לנאצים וטענות שגרמניה ובמיוחד ברלין הרבה יותר טובה מישראל, ואלה אינם דוקא יהודים או ישראלים, גם אם הם מסוגלים להתבטא בעברית, ומדי פעם, כאשר הם בלחץ, הם משתמשים באיש קש ישראלי שהם מציבים בחזית, בדרך כלל מישהו שאיש לא שמע עליו קודם לכן. אני כמובן חויתי את הדברים מבשרי, כמו רוב הדברים שאני כותבת עליהם, ואם אורי משגב דורש ממני גילוי נאות, הוא מוזמן לקרוא את הבלוג שלי, שיש בו המון גילויים עלי. אני מבוגרת ממנו בערך בשני עשורים, אני מקוה שבהיותי גברת לא צעירה הוא יסתפק בכך ולא ידרוש תאריך לידה מדויק, ויש לי חצי דירה ברחביה שקניתי בשנת 1984 יחד עם בעלי לשעבר, מכספים שהגיעו ממכירת דירתנו הראשונה שנקנתה בידי הורינו ומחסכונות שחסכנו במשך שנות נישואינו. בניגוד לאורי משגב ורעייתו לא הועסקתי ברציפות מאז השתחררתי מהצבא. למען האמת אחרי שהשתחררתי מהצבא נישאתי ובתוך שנה ילדתי את בתי הבכורה. פעם זה היה מקובל ועדיין מקובל במגזרים רבים, שנשים נישאות ויולדות צעירות, ואם הבעל מכיר אשה אחרת ועוזב אותן עם שניים או שלושה ילדים, אין להן הרבה נכסים, וגם לא יכולת לצבור הרבה נכסים מאוחר יותר. בכל אופן אני נלחמתי להשאיר ברשותי את הדירה ובהסכם הגירושין הועבר חלקו של בעלי בדירה לבנותיי. בנותיי הן נשים בוגרות שמפרנסות את עצמן כבר שנים רבות. אחת חיה בארץ ואחת בחו"ל, ואין להן דירות משלהן. למקומות מגוריהן ועיסוקיהן אין שום קשר ליוקר המחיה בארץ או ליחסן לישראל. חייהן התגלגלו לאן שהתגלגלו כפי שחיי התגלגלו לאן שהתגלגלו. חייתי תקופות מסוימות באוסטריה והונגריה לצורך מחקר. לפני זה לא היה אכפת לי במיוחד לחיות מחוץ לישראל. אחרי החויה של החיים בארצות אלה איבדתי כל רצון לחיות מחוץ לישראל. נדמה לי, עד כמה שאדם יכול להבין משהו לגבי עצמו, שיחסי הן למדינת ישראל והן למדינות אירופה נובע בעיקר מחוויית המיפגש עם האנטישמיות והחיים במדינות מאד אנטישמיות, ואינני מתכוונת דוקא לחוויות שנבעו מעוינות, לעתים דוקא מכוונות טובות: למשל שוערת הבניין שלנו בוינה, אשה חביבה וטובת לב שניסתה מאד לעזור לנו, ובכל פעם שפגשה בי במקרה במדרגות העירה: "כל בן-אדם רוצה לחיות", או "לכל בן-אדם מותר לחיות". אינני רוצה לחיות בשום מדינה שבה אנשים רחמנים וטובי לב צריכים להצהיר שזכותי לחיות, כי בארצם זה ממש לא מובן מאליו.
כן, אנטישמיות מציקה לא רק כשרודפים או רוצחים אותך. גם כשאנשים טובים אליך לא נעים לשמוע אותם מחמיאים לך וחוזרים ואומרים שאתה בכלל לא נראה יהודי, שהם לא היו מאמינים שאתה כזה, ואולי אתה לא לגמרי יהודי, אולי רק מצד אחד, ובכלל, זה לא אכפת להם, זה לא משנה להם כהוא זה שאתה יהודי, בשבילם כל האנשים אותו הדבר ולכולם מגיע לחיות. מאז אני מודה לאלהים יום-יום שיש לנו מדינת ישראל ואף אחד לא צריך לנחם אותי שאני יהודיה ולהרשות לי לחיות.
כן, זה נשמע מאד סנטימנטלי. זה לא כמו העובדות הקשוחות שמוכיחות פערים בהכנסות וביוקר המחיה. אבל אני רק בן-אדם, ויש דברים שחשובים לי יותר מכסף, ולא מפני שאני עשירה. ההכנסות השוטפות שלי הרבה יותר נמוכות משלך ומשל אשתך, למרות שהשכלתי כנראה איננה נופלת משלך, גם לא כישוריי המקצועיים. אפילו היו כמה אנשים במערכת הארץ לפני כמה עשורים שתמכו בבקשתי לקבל משרת כתבת בעיתון, כמו זו שיש לך. אבל אצל חברי מערכת אחרים היתה התנגדות נחרצת לכך. כמה שנים אחר כך דובר שגרירות גרמניה בתל-אביב, זה שלדעתי מעורב גם בארגון "מחאת ברלין", דרש מעיתון הארץ להפסיק לפרסם גם את המאמרים שלי שפורסמו בחינם, כי זה לא  הוגן כלפי גרמניה לפרסם את דיעותי המעוותות, ומערכת העיתון צייתה ומאז לא התפרסמו מאמרי ב"הארץ". התפרסמו פה ושם מכתבים למערכת, וגם הטקסט החשוב ביותר שכתבתי בחיי לעיתון "הארץ" על הסופר פרנץ קפקא, שפורסם כנראה בטעות, כעשור אחרי המכתב של דובר שגרירות גרמניה בתל-אביב ל"הארץ", מפני שהעורכים כבר לא הכירו אותי ושכחו שאסור לפרסם אותי בעיתון, כי זה מרגיז את הגרמנים.
רוב הזמן התפרנסתי, או לא כל כך התפרנסתי, מעבודות תרגום ומקריאת כתבי יד עתיקים. תקופות מסוימות עבדתי כשכירה בעבודות דומות. זה לא באמת משנה, ולמרות שאתה משוכנע שדיעות של אנשים נובעות ממעמדם ומהכנסתם, השקפה קצת מרקסיסטית וקצת עבשה למען האמת, לא נראה לי שהבדלי ההשקפות בינינו נובעים מכך שאני עשירה ממך, או מכך שאני מתגוררת ברחביה, בדירה שמחציתה שייכת לי, ולך אין דירה ואתה מתגורר מן הסתם כמו בנותיי בשכירות, וזה דורש ממך להקדיש חלק ממשכורתך לשכר-דירה שהולך ועולה, כי בניגוד לרושם שמנסים ליצור גורמים מסוימים בברלין, ישראל היא מדינה מאד מבוקשת. יש בה ריבוי טבעי מאד גבוה, גם אם רובו במגזרים שאינם חביבים עליך, וגם עלייה מאד גדולה, שנובעת מסיבות מאד לא שמחות: יהודים אינם מרגישים נוח בארצות אנטישמיות, כפי שגם אני הרגשתי מאד לא נוח. זה לא נעים. לכן הם עולים לארץ ומעלים את מחירי הדירות. חלקם באים רק בחופשות ובחגים, וזה מרגיז הרבה אנשים. אותי דוקא לא, כי אני מבינה אותם, וגם שמחה שהם רוצים לבלות את החגים היהודים בין יהודים. כשאני מטיילת עם הכלב בירושלים אני שומעת כל כך הרבה שפות, אנגלית במיגוון מבטאים וצרפתית וספרדית ואלה לא תיירים, אלה יהודים שבאים לישראל לזמן מה או לתמיד, והם לא תמיד עשירים. כמה מהם שכנים שלי והם הורים צעירים לילדים קטנים וקשה להם כמו לכל הישראלים, אבל הם לא מאיימים לרדת כי הם כבר חיו בחו"ל והם העדיפו את החיים בישראל. גם להם אין דירות והם משלמים את דמי השכירות המופקעים ברחביה ואני יודעת שהם לא עשירים כי לפעמים הנשים משלימות הכנסה מטיפול בילדי אחרים ומפני שהם לובשים הרבה בגדים שנראים משומשים, וגם להם אין רכב. הם הולכים ברגל ודוחפים עגלה כפולה עם תינוקות, ולפעמים אני שואלת את עצמי איך הם מסתדרים. אני מניחה שיש להם הורים שעוזרים, כפי שאני נעזרת וגם עוזרת ככל יכולתי. בניגוד גמור לדימוי הנפוץ אני מכירה ברחביה בעיקר אנשים לא עשירים. חלקם קשישים החיים מגימלאות, חלקם זוגות צעירים, חלק נשים לבד וחלק פשוט לא עשירים. יש ביניהם חילונים, יש ביניהם דתיים, ויש אנשים בכל מיני דיעות שלרוב אינני יודעת. יש ביניהם הרבה אנשים מאד שונים ממני, אבל במשך השנים שמתי לב שיהודים מכל מיני מקומות ומוצאים לא כל כך אוהבים גרמנים. אפילו כאלה שבניגוד אליי לא משפחתם וגם לא הם אישית נפגעו מממשלת גרמניה, לא בגופם ולא בחייהם ולא במוניטין שלהם ואפילו לא בפרנסתם או במעמדם או ביכולתם לקבל במה, ובכל זאת הם מאד לא אוהבים את הגרמנים. אפילו בעיתון "הארץ" הופיעה קריקטורה של עמוס בידרמן שמאד הצחיקה אותי. הכותרת שלה היתה "בינתיים בברלין" ונראה בה ישראלי לא מגולח מאכיל תינוק במילקי ואומר: "אם לא תאכל יבוא הגסטאפו". מה לעשות, אורי משגב, שליהודים יש אסוציאציות ממש לא נעימות מגרמנים, ולפחות במקרה האישי שלי, שיהיה מוגזם לפרט כאן בפירוט גדול יותר, יש לאסוציאציות האלה הצדקה מלאה, ולא רק לגבי העבר.
כמובן שמצבי הכלכלי הוא באחריותי המלאה: יכולתי לעבוד יותר בעבודות שהתאפשר לי לעבוד בהן, גם אם לא רציתי לעבוד בהן, יכולתי להתאמץ יותר, יכולתי להילחם יותר על השכר שהגיע לי, יכולתי להימנע מעבודות בהתנדבות שעשיתי רוב חיי, כי זאת האפשרות היחידה שהיתה לי לעשות דברים שחשובים לי ושאני אוהבת לעשות. בחרתי לנצל למחיה הכנסה משפחתית צנועה ולעבוד בהתנדבות. אני יכולה כמובן למצוא את עצמי בכל רגע ללא הכנסה, חסכונות ופנסיה אין לי, ואני מקפידה לא להיות ביתרת חובה, כי לא יהיה לי ממה להחזיר את זה. אם אתה ואשתך נמצאים ביתרת חובה, תוציאו פחות כסף, ואם אתם מועסקים כבר כעשרים שנה, ועוד בעבודה שאתם אוהבים ובשכר גבוה מהחציוני, אתם בני מזל יותר מרוב הישראלים שלא יאמרו מלה רעה על מדינת ישראל, כי הם יודעים שמדינה היא בעיקר ציבור של אנשים, והם חלק מהציבור הזה, והם לא פורשים מן הציבור, ולא מבזים אותו, גם אם יש במדינה הזאת הרבה מקום לשיפורים. יכולתי לומר לך בסגנונך שכל עוד יש לך מישרה בעיתון "הארץ" שמקבל הוראות משגרירות גרמניה את מי להעסיק ואת מי לפטר, ובכלל שייך עכשיו בחלקו הגדול למו"ל גרמני ממשפחה נאצית ידועה, שתסתום את הפה כשמדברים על ברלין, אבל אני מתנגדת לסתימת פיות, שלי או של מישהו אחר, אני בעד שכולם יקבלו זכות שוה לדבר, בין אם יש להם דירה ומכונית, ובין אם אין להם, כי אני מאמינה שדיעות של אנשים אינן נגזרת של חשבון הבנק שלהם ולא של המישרה שהם מועסקים בה, בעיתון "הארץ" או במקום אחר, ואפילו לא נגזרת של חינוכם וגידולם, כי כל כך הרבה אנשים מחזיקים בדיעות שונות משל הוריהם. אני מאמינה שדיעות של אנשים הן פרי אישיותם וניסיון חייהם, שמצבם הכלכלי הוא אולי חלק מזה, אבל רק חלק, ולרוב חלק קטן. חונכתי על תורת מרקס, שבזה אני כנראה דומה לך, אבל נטשתי אותה מזמן, ולמרות שאני ענייה בהרבה מאבי השופט ומאמי שירשה נכסים רבים שלעולם לא יגיעו לידיי – דיעותי אינן נגזרת של הכנסתי התת-חציונית או של מחצית הדירה שלי ברחביה. אני ממש שונאת גרמנים ולא רק בגלל גורל משפחתי בשואה, אלא מפני שגם אני אישית סבלתי וסובלת מהם כל חיי, ולכן אני ממש מתעבת את האנשים שמכפישים את מדינת ישראל כדי להחניף להם, אפילו אם הם ממש ממש עניים.