צבי יגנדורף / וולפי ואופי השטרודלים

כבר שנים שאני רוצה לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי של צבי יגנדורף "ווֹלפי ואוֹפֵי השטרודל" שהתפרסם בבריטניה בשנת 2001 (Wolfy and the Strudelbakers, Dewi Lewis) בהצלחה גדולה, וזמן קצר אחר כך התפרסם גם בתרגום עברי בהוצאת עם עובד, אבל רק השבוע מצאתי אותו בחנות המשומשים האהובה עלי "מופת" וזכיתי לקרוא את ספר המופת הפיוטי והחכם הזה, שמטלטל את הקורא בין אושר לעצב גדול, ולצד אפיזודות משעשעות להפליא מחייו של ילד יהודי פליט באנגליה של מלחמת העולם השנייה ולאחריה, פורש אט אט, כמו בעלילת מתח משובחת, את הטרגדיה הגדולה של משפחה יהודית ממוצא פולני שמתגלגלת מעיירה פולנית שכוחת-שם לוינה, ומוינה הכבושה בידי הנאצים ללונדון ולתל אביב, במובן מסוים מחושך לאור, מאפלה לאור גדול, אבל החשיפה ההולכת ונמשכת  הזו לאור, דימוי שהמחבר עצמו משתמש בו, מרסקת את המשפחה היהודית המסורתית הזו, שעולמה הוא עולם שהחשכה יפה לו, עולם שבמרכזו ערך הבושה ולפיכך גם ערך ההסתרה והכיסוי, שהפרקטיקה שלו היא השקר. עולמה של משפחתו המיוסרת של וולפי הוא עולם של טוויית שקרים אינסופית שהכל שבויים בו מבלי יכולת להתירו אלא באמצעות עוד שקר, עוד תחבולה, עוד העמדת פנים, התחסדות והתיפיפות, ומתחת לריקמת השקרים הזו מפעפעות האמיתות המרות, שחוזרות וקורעות את ריקמת השקרים, וחושפות לעתים גבורה ומסירות, לעתים אכזריות וצביעות אין-קץ, ולעתים רק עליבות נפש גדולה ואומללות.  

מצפים מספר ביוגרפי שיפתח בזיכרון ילדות יפה או טראומטי במיוחד, אבל סיפורו של וולפי איננו נפתח במחלתה או במותה של אמו משחפת בעודו ילד, אלא בסיפור שאמו לחשה באוזני אביו בעת שהותם במקלטים בזמן ההפצצות על לונדון, מעשה אמיתי שאירע בעיר וינה לדודה הזקן של האם קלמן גולד, שנהג ללכת מדי שבת אחר הצהרים, מהלך שעה ברגל, לבית הרבי מסדיגורה, כדי לבלות שם עד צאת השבת עם רעיו מנוער, ובמוצאי השבת לשוב חזרה בחשמלית לביתו. באחת הפעמים שבהן שב הביתה בחשמלית, מחזיק בידו את הכרטיס שקנה במחיר הכרטיס המדויק שנתן לו בנו של הרבי, השיב את נשמתו לבורא. מוצאיו התקשו להבין כיצד אדם בעל מראה מכובד, נקי למשעי ולבוש בקפידה, נמצא בחשמלית ללא ארנק, ללא תעודות, וללא כסף בכיסו. הם לא ידעו שליהודי דתי אסור לטלטל בשבת, ובוינה היפה, עד עצם היום הזה, אין עירוב, כמו סמל עצוב לכך שהעיר הזו, שיהודים מילאו תפקיד כה משמעותי בתולדותיה, לא נועדה לשמש להם מקום מגורים. לדידה של אמו של וולפי היה זה סיפור אופטימי, על יהודי שהרגיש בטוח לנוע בעירו ללא תעודות, שהם, הפליטים מוינה באנגליה, היו כה תלויים בהן לקיומם, ללא כסף, ללא כל סימן מזהה, בטוח בזהותו היהודית, בדתו, באנושיותו. לוולפי הקטן קלמן הוא מושא להערצה וגם סיוט שרודף אותו. הוא מקנא בעולמו הברור והמוצק ובזהותו השלמה והחד-משמעית של קלמן, וגם מודע מאד לזרותו בוינה הקתולית, שאיש לא היה מסוגל להבין בה את כיסיו הריקים, כפי שהדוד קלמן עצמו לא היה מסוגל להבין, כך יגנדורף, את הנוכחות הממשית של גופו של כריסטוס בלחם הקודש, כריסטוס שגם הוא הפך מיהודי בשר ודם למיתוס. סיפור ההגירה הנמשך של משפחתו של וולפי, שהוא סיפור הצלתה הפיזית, הוא גם סיפור התפרקותה של הזהות השלמה היהודית המסורתית הדתית המזרח-אירופית, באורח חיים שכבר איננו יכול להתקיים בבועה סגורה כמו זה של אבותיהם, והולך ונפתח לסביבה תוך כדי פרימה נמשכת בזהותם היהודית, עד להפיכתו של ברני, בן דודו של וולפי, שעוד בנעוריו כפר בקיום האל והתמרד כנגד מצוות היהדות שנכפו עליו, לנזיר בודהיסטי מגולח ועטוי גלימה הרוחץ בגנגס, שאמו אחוזת הבושה מעדיפה שלא יבוא לבקרה, כדי שאיש לא יידע מה אירע לבנה יחידה שחונך להיות יהודי מאמין ובורגני מן השורה.

וולפי מודע בראש וראשונה לזרותו של קלמן בעירו הנוצרית, שכמוה כזרותו של וולפי בבתי הספר הנוצריים שבהם הוא לומד, ובהם הוא מוצא קרבת נפש דוקא לאנשי הדת הנוצריים שחומלים עליו יותר מאחרים, וגם מסתקרנים מבן עמו הצעיר של אלהיהם. מצחיק ביותר הוא הפרק שבו שוכח וולפי את ארבע הכנפות שלו במלתחת הבריכה, וכדי לקבלן חזרה מבלי להינזק מן המורה המרושע לשחייה, נעזר בכומר החביב, שסקרן לדעת אם גם ישו לבש ציצית. וולפי מודע היטב לתפקידו הכפול בעיני הנוצרים כמי שזר ומוזר להם, ובה בעת בן עמו העתיק של ישו הנוצרי בהוויתו האנושית. הוא יודע להפיק מן הכפילות הזו את המירב, אבל היקסמותו מפולחנה המרהיב של הנצרות מעוררת בהכרח את זעמו של אביו, שדבק ביהדותו מתוך נאמנות לאביו הנרצח. וולפי כבר איננו מכיר יהודים כמו הדוד קלמן, שאמונתם הדתית שלמה ואותנטית. סבו מצד אביו לא הצליח להינצל, וסבו השני, שלימים מתברר לו שאביו הציל את חייו, נמצא הרחק בתל אביב. כשוולפי מגיע לישראל הסב כבר איננו בין החיים.

גם וולפי לומד איפוא מגיל רך לשמור סודות וגם לשקר, לעתים כדי לרצות את משפחתו, לעתים כדי להגן על עצמו ןעל בן דודו ברני, שבבית הוריו, אחי אמו ורעייתו, הוא עובר להתגורר לאחר מות אמו משחפת, וכך הוא הולך ונקרע גם מאביו. כעת הוא ילדם של אופֵי השטרודל, הדוד מנדל והדודה רוזה, שאהבתם הרומנטית ונישואיהם כנגד רצון ההורים הפכו תחת מועקת ההגירה, הנדודים והסבל, לחיי נישואים מרירים, נרגנים ונטולי-נחת, ורק באפיית השטרודל המשותפת שלהם נותר משהו מאהבת נעוריהם, והם פועלים יחדיו כצוות מיומן, ובכך מעניקים לוולפי המוקף במראות חמצמצים של חיי נישואים כושלים זיכרון רומנטי יחיד, שריחו ריח תפוחים עם צימוקים ואגוזים וגם קליפת תפוז, מרכיב שאיננו קיים בשטרודל המזרח-אירופי המסורתי, מרכיב שריחו ריח ארץ ישראל הרחוקה, שתפוזיה מככבים באחד הפרקים היותר סרקסטיים בספר, ארץ ישראל כדימוי עצמי נאיבי של יהודיה וכפנטסיה של יהודים גלותיים שלעולם לא יקבעו בה את ביתם, כמו מתוך גורל שהועידם לחיות ולמות בניכר, גורל שסודו מתגלה לוולפי רק כשהוא כבר אדם מבוגר, ורק אז הוא הופך מודע לכך עד כמה עוצב גורל משפחתו הקטנה לא רק בידי הנאצים, אלא גם בידי קרוביהם הדומיננטיים יותר, עד כמה נגזרה הורותם הפגומה של הוריו ודודיו לא רק מהיסורים שכפו עליהם שונאי ישראל, אלא גם מהאופן שבו זנחה ועשקה אותם משפחתם. טיפין טיפין נחשפים בספר השקרים והסודות שמהם טוותה המשפחה האומללה את חייה, ומהם מנסה הגיבור להשתחרר כל חייו, אבל מוצא את עצמו מתקשה להתנער מהם כליל. משפחות מורישות לבניהן סיפורים הרואיים וגם סודות ושקרים, וגם השקרים עוברים בירושה מדור לדור.

תפקיד מרכזי יש בספר הזה לשפה: הגרמנית הוינאית שמדברים הדודים, ומחשידה אותם בעיני הבריטים כמרגלים, השפה האנגלית שרוכש בהצלחה אביו של וולפי, שמעניקה לו עדנה דוקא בימי המלחמה, השפה המעורבת של הדוד מנדל, שמערבת גרמנית עם יידיש ואנגלית עילגת ומסמלת את זהותו השבורה והבלתי ניתנת לאיחוי, איחולי לילה טוב בגרמנית שאמו של וולפי מאלצת אותו לאחל מדי לילה בביתם באנגליה לכל בני משפחתה החיים בישראל ונדמים בעיניו לחלק בלתי נפרד מקריאת שמע, המלה המיסתורית בגרמנית getauft (נטבל לנצרות) שמתבלטת בשיחתו הזועמת של אביו של וולפי האומלל שהצטיין להוותו בשיעור נצרות, העברית כלשון הקודש שוולפי יודע היטב, ובכך הוא הופך למורה הנבוכים של מורו הנוצרי ומשפחתו בעלת הרגש היהודי החם והבורות הגמורה ביהדות, העברית החיה של ארץ ישראל שריחה כריח פריחת התפוז, השורשים העבריים של מלים אנגליות שדוד אוטו חוקר ומסמלים את מוזרותו ושוליותו של מי שגבורתו תחת שלטון הנאצים היתה לאגדה, אבל במקום מפלטו ופליטותו אנגליה הפך לסרח עודף משונה, השיר שחקי שחקי על החלומות שהד"ר פריי שר בעברית בפרבר אנגלי עלוב שורץ ביריונים אנטישמיים, הגרמנית שוולפי מדבר עם דודתו בדירתה בתל-אביב, שבה דוקא הוא שאיננו צבר, מודע עמוקות לעוצמת הגלותיות שלה, למרות שמניין שנות חייה בתל-אביב כמעט כמניין שנותיו. השפה נמצאת בגלות כמו דובריה, כמותם היא מועתקת ממקומה וכמותם היא מגורשת מביתה ונותרת חסרת בית. הדוד קלמן הופך מושא לקנאה כי היה לו בית, גם אם לא הצליח לחזור אליו, אבל גם הדוד קלמן היה זר בעירו. איש מבני המשפחה איננו מוצא לו בית, איננו נמצא בבית ואיננו מרגיש בבית. ביתם הוא מקום זר ושפתם, תהא אשר תהא, היא תמיד שפה זרה שמדוברת בקרקע שאיננה קרקע גידולה, עדות מתמדת לזרות שאין לה תקנה.   

ספרו של צבי יגנדורף מצחיק כל כך שכמעט שוכחים שאין מדובר בספר הומוריסטי, ועצוב עד דמעות.  הוא כתוב בקלילות רבה ומלא וגדוש כמו שטרודל, וקראתי אותו בהרבה צחוק ודמע, כי משפחתו בכל יגונותיה ומוזרויותיה הזכירה לי כל כך את משפחתי שלי ואת זיכרונותי שלי, שגם הם אפופים בניחוח השטרודל של סבתי שאני מנסה תמיד לשחזר, ריח הבצק הדקיק המלא תפוחים חמצמצים, שחום התנור והשנים החולפות הופכים ליותר ויותר מתוקים.