מֶסְיֶה שִׁיפְר דֶה-פָּארִי

האם אתם זוכרים את הסדרה הבריטית החביבה "מה יגידו השכנים?" (Keeping up Appearances) עם דמותה הבלתי נשכחת של הייסינת באקט (בגילומה של פטרישה ראותלדג'), Mrs. Bucket, שבכל פעם שמצלצל הטלפון מזנקת ומכריזה לתוך השפופרתBouquet Residence ? כי זר פרחים צרפתי שוה הרבה יותר בבורסה החברתית מדלי בריטי פשוט? אולי לא שמתם לב, אבל גם בעיתון "הארץ" יש מאדאם בּוּקֶה שכזו. בעברית קוראים לה בני ציפר, וכמו במקרה של הייסינת באקט, גם ממנה אין מנוס. ביום ו' האחרון הקדישו לה ולבנות מינה את כל מוסף השבוע, ובו שפכו כתבי "הארץ" את מרירתם על כל מי שזוכה בפירסום, בכבוד ובאהבה שאיוו לעצמם. שנינות לא היתה שם, וולגריות וגסות-רוח לשמה היו שם בשפע, עד כדי כך שחששתי לקרוא את הכותבים שאני מחבבת, שמא תיפגם אהבתי אליהם, וציינתי לעצמי לטובה את כל מי שלא השתתף. אינני יודעת אם היו אמיצים שקראו הכל או הרבה, הדבר היה למעלה מכוחי, ובראשי עלו חרוזיו האהובים של חנניה רייכמן, ש"אין צורך לאכול את הביצה כולה, כדי להיווכח שהיא מקולקלה". אבל למרות שהבטחתי לעצמי חזור והבטח שלא לקרוא עוד את טוריו של  Monsieur Chiffre, כשלתי וקראתי השבוע אפילו שני טורים מפרי עטו.

אחד מהם הוקדש לביזויו של אתגר קרת, שאילו סופר גרמני היה כותב כמוהו, כך לדברי מֶסְיֶה שִׁיפְר אמר לו פעם סופר גרמני (ברלינאי!) עלום שם, (שיש לו מן הסתם מרצדס, או פוני, או גם וגם), היו מעיפים אותו מכל המדרגות, אבל בהיותו יהודי מהמזרח התיכון, או כפי שאומרים בגרמניה: אזיאת, סולחים לו. באמת מזל שהגרמנים, העם האהוב כל כך על עיתון "הארץ" וכותביו, מוכנים כיום לסלוח לאתגר קרת ולא שולחים אותו לתאי הגזים, כפי שכמעט עשו להוריו. ואינני מתכוונת להגן כאן על יצירתו של אתגר קרת, שאני מכירה ממנה רק מעט, וזו גם איננה הנקודה. הנקודה היא כיצד משמשת המתקפה על אתגר קרת הצנוע את הצורך להאדיר את מעמדו של Monsieur Chiffre במֶכָּה של הסנובים, לוּטֶציה הנאוה, וב-lingua franca של הסנובים, המוכרת גם בשמה האנגלי העממי Name Dropping, וזאת כמובן מבלי לשכוח את גרמניה – לא זו שעולים אליה לרגל כדי להשכיח את אושוויץ, אלא זו שכתב עליה לפנים הסופר הרומי טקיטוס, והגרמנים בה כחולי עיניים ואדומי שיער ואינם מתחתנים עם זולתם – היטלר אהב את החיבור הזה.

ובכן הסכיתו ושמעו: בְּשֶׁבֶת הוד מעלתו Monsieur Chiffre כהרגלו שבת אחים גם יחד עם אינטלקטואלים צרפתים! בארוחת-ערב של אינטלקטואלים צרפתים! בנוכחות "חבר האקדמיה הצרפתית ומי שנחשב האפיפיור של ביקורת הספרות שם" אנג'לו רינלדי, שהיה ידידו הקרוב או יותר מזה של פרנסואה מוריאק! סיפרה אשת יחסי ציבור של הוצאת ספרים צרפתית שאתגר קרת לא היה מרוצה מקידום ספריו בהוצאתה ואמר שהוא שוקל לעבור להוצאה מתחרה, ושוו בנפשכם: "האפיפיור של ביקורת הספרות הצרפתית" לא ידע מי זה אתגר קרת! והמשיך לדבר על פרנסואה מוריאק, סופר שמסיה שיפר מעריץ, כמו רבים אחרים. (אני בעוונותי קראתי בילדותי רק את פקעת הצפעונים, וכבר אינני זוכרת הרבה, וגם הצרפתית שלי לא משהו).

אליבא דמסיה שיפר, נראה שאתגר קרת צריך עכשיו להתאבד בגלל שהאפיפיור של ביקורת הספרות הצרפתית, זה אשר Monsieur Chiffre אוכל איתו ארוחת-ערב, לא ידע את שמו. מבלי לדעת הרבה על אתגר קרת אני מנחשת שהוא איננו עומד להתאבד.

המתקפה על אתגר קרת, לבד מכך שמרחפת מעליה המפלצת ירוקת-העין בקנאתה המתפרצת בסופר האהוב כל כך בארץ וגם בעולם – ועם אהבת הקוראים אפשר לא להסכים, אבל אי אפשר להתכחש לה, שהרי מהו סופר ללא אהבת קוראיו – המתקפה היא ניסיון נוסף למכור לנו מחדש בתור Monsieur Chiffre מהסלון הספרותי בפריס, את מי שאנו בעוונותינו מזהים דוקא כבֶּנִי יִשָּׁקֵנִי לְשָׂרָה. אין זה הניסיון הראשון. לפני מספר שנים זכינו לקינתו הארוכה על פני כמה עמודי מוסף השבוע של Monsieur Chiffre, שלמרות בקיאותו המעולה בלשון צרפת ובספרותה לא נכלל במשלחת של סופרים ישראלים לצרפת, שכמה מהם, שומו שמיים, אינם דוברים כלל צרפתית, ונאלצו לתקשר עם מארחיהם בשפה האנגלית, שעוד מימי ז'אן דארק, אם לא מימי שרלמן, המוכר בשאר העולם כקרל הגדול, איננה חביבה על הפרַנקים. והנה ישנם כאלה המתקראים סופרים עבריים, שללא צרפתית רהוטה, ואפילו באנגלית אמריקאית ללא שמץ מבטא אוקספורדי, מתחבבים לא רק על הקוראים הישראלים אלא גם על קוראים בכל קצוות העולם, ודוקא בפולין, מקום שכפי שכבר לימדתנו אהובת המונים אחרת, שלפיכך יש המחמיצים כלפיה פנים, ויסלבה שימבורסקה המופלאה, המשפט היחיד שיודעים הצרפתים לומר עליו הוא Ce froide en Pologne, (קר בפולין), למרות שמדוברי השפה הצרפתית יכולנו לצפות להרבה יותר.

ובעוד Monsieur Chiffre סועד את לבו ונפשו עם אינטלקטואלים צרפתים ואפילו עם חברי האקדמיה הצרפתית, נלחמו בבית המשפט בירושלים כמה אנשים שאינם דוברים צרפתית כלל ומעולם לא קראו את פרנסואה מוריאק על לחמם וכבודם: אהובת לבו של Monsieur Chiffre, הוד מעלתה השרה נתניהו, עלבה בהם, צעקה עליהם, הזעיקתם באישון לילה לחמם את צלחתה והיכתה אחת מהם, שהתעלפה, והם מבקשים מזור לעלבונם וכאבם.   

תרבות, קולטורה, מן השורש הלטיני colo, פירושו לטפח גינה, או לעבד שדה, וגם להפוך צמחי פרא או שטח בור לגידולים מועילים, כאלה שתכונות הפרא שלהם רוסנו ותכונותיהם המועילות השתבחו, ומכאן נגזר גם לכבד את האדם ולעבוד את האלים. תרבות עניינה הוא בראש וראשונה עידון הגסות והרוע האנושיים ודחיקתם בעזרת הנימוס ונועם ההליכות, וגם שפלות-הרוח ויראת-שמיים הם מעניינה של התרבות. קריאה רבה של ספרות יכולה לתרבת את האדם, או שלא. השפלת אנשים לשמה איננה תרבות, וגם התרפסות בפני שָׂרים ושָׂרות איננה תרבות. גם התפארות והתהללות מפיך שלך אינן בין התכונות שמצופות מבן תרבות. ואילו רחמים על פשוטי עם שחייהם קשים, וכאן אני עוברת בחטף לטורו השני של מר ציפר, זה שמלין על אהבת הישראלים לצ'כוב, מתוך שאינם ראויים לדעתו לצ'כוב, או שצ'כוב איננו ראוי להם או איננו מובן כהלכה, לצערי לא לגמרי הבנתי את הטור הזה שבו ציטט ציפר את מאיה קגנסקיה, והפגין את בקיאותו בצ'כוב, אף גינה את בורותנו שלנו, אוהבי צ'כוב העבריים, שלא הבינונו את צ'כוב כהלכה, מה שייתכן בהחלט, ואיננו משנה את העובדה שרחמים על פשוטי עם שחייהם קשים הם דבר מבורך. ההימנעות מלנשוך ולהכות את מי שחלש ממך, היא מה שמבדיל את בן התרבות ממי שאיננו בן-תרבות, ואפילו שלא קרא את פרנסואה מוריאק מעולם, ולא אכל ארוחת-ערב מעולם עם שום אינטלקטואל צרפתי וחברי האקדמיה הצרפתית בכלל זה. היכולת לחוש רחמים, חמלה, אהבה לבני אדם ולמקומות שאיזכור שמם איננו מקדם את מעמדך החברתי, היכולת לכבד גם אותם ולא רק להתרפס בפני שועי ארץ, הוא לב לבה של התרבות, של אצילות הנפש, של כל מה שהסנוביות זרה לו.

ואני רק תוהה ביני לביני אם אנג'לו רינלדי קרא גם את "מרש תורכי". דוקא ספר נחמד.