יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

ריקוד מושחת



שוב צפיתי ב"ריקוד מושחת". אני מאד אוהבת את הסרט הזה, ואת פטריק סוויזי, שכבר איננו בחיים. ראיתי את הסרט הזה רק בטלויזיה, שנים אחרי שיצא לאקרנים. כשהסרט יצא, בשנת 1987. כבר לא הלכתי הרבה לסרטים. היו לי שתי בנות די קטנות ובעלי עזב שנה קודם לכן את הבית וניהל נגדי משפט גירושין די אכזרי שהסתיים רק ב-1989, שנה שקרו בה המון דברים בעולם וגם לי אישית, ואחרי שקיבלתי את הגט נסעתי לוינה בפעם הראשונה והיא הפכה למקום מאד חשוב בחיי, אבל כבר לא רקדתי יותר. שנים קודם הפסקתי לרקוד, בעצם כבר אחרי ההריונות שהחמירו מאד את דלקת הפרקים שסבלתי ממנה מילדות. אולי עוד קודם, כשהיכרתי את בעלי, שהוא נכה צה"ל. אבל אני זוכרת שפעם במסיבה כאילו רקדנו בכל זאת. בהריון הראשון הרופא אמר שכשאלד הכל יסתדר, אבל זה לא קרה, ובסוף ההריון השני כבר כמעט לא יכולתי ללכת. אחרי הלידה חזרתי ללכת, ואני מאושרת שאני הולכת היטב עד היום, אבל לרקוד כבר היה בלתי אפשרי. בשבילי להסתכל על הריקודים ב"ריקוד מושחת" זה כמו להסתכל על חלום נעורים שנפרדתי ממנו הרבה יותר מדי מהר, ולמרות שלא היה בזה שום דבר טראגי, רק השלמה שקטה עם המציאות, בכל זאת המחשבה על ריקוד עדיין מרגשת אותי מאד, והמחשבה על הפרידה ממנו עוד גורמת לי צער, לא צער טראגי, רק הצער שגורמת התבוננות בתמונות נעורים שחלפו מהר מדי. מהאינטרנט למדתי שריקוד מושחת נחשב לסרט של ילדות או נערות, אבל כשהסרט יצא לאקרנים כבר הייתי אמא לילדות כאלה – בנותי שלי העדיפו את הנסיכה הקסומה המופלא או את שתיקת הכבשים המבעית – והסרט הזה, ריקוד מושחת, שאינני מצליחה לזכור מתי ראיתי אותו לראשונה, מרגש אותי בכל פעם מחדש, ואני מסתכלת בו ורוקדת בדימיוני.
את פטריק סוויזי ראיתי בפעם הראשונה דוקא בסרט מאוחר יותר "עיר האושר", שהיה סרט מאד רציני והוא שיחק שם רופא שנוסע לטפל בעניים בהודו ומשנה את החיים להם ולעצמו. זה סרט יפה מאד אבל הוא לא נחשב לאחד הסרטים המפורסמים של פטריק סוויזי, למרות שהוא היה נהדר בסרט הזה. הוא שחקן שמאד ידע להיכנס לתפקיד, ובעיר האושר הוא נראה מבוגר והיה נדמה לי אפילו שהוא שיחק שם כומר, למרות שבעצם הוא שיחק רופא, אבל היה בו איזה להט דתי של מטיף שנשאר לי בזיכרון. בעיר האושר הוא היה רק שחקן, והוא היה שחקן נהדר, למרות שאנשים אהבו לרדת עליו שהוא רק יפה, ושריקוד מושחת הצליח בגלל שרואים אותו הרבה בלי חולצה. זה כמובן לא נכון. ריקוד מושחת הצליח מאד כי השחקנים שם נהדרים, ופטריק סוויזי היה גם רקדן וזמר נפלא, שגם כתב בעצמו להיטים גדולים, גם לסרט הזה. אין הרבה אנשים שיש להם כל כך הרבה כישרונות. לתפקיד של ג'וני קאסל הוא דוקא היה מבוגר מדי, וג'ניפר גריי נראית על ידו מאד ילדה, אבל זה לא מפריע במיוחד, כי הם שחקנים טובים, ונהדר לראות אותם רוקדים, למרות שאני אישית מעדיפה את קטעי הריקוד של סוויזי עם סינתיה רודס, שכמוהו גם היא היתה רקדנית מקצועית, ואני אוהבת את הדמות של פני, למרות שהייתי צריכה כאילו להזדהות יותר עם בייבי, שרוצה לעזור לעניים וללחום למען צדק חברתי. בנעוריי גם אני רציתי, אבל בבגרותי הייתי יותר מדי ענייה בשביל זה. הנעורים שלי לא היו דומים לאלה של בייבי, הם לא היו מוגנים ושמחים, ואולי בגלל זה אהבתי מאד כל חיי אגדות, וריקוד מושחת הוא בהחלט אגדה, הכל מסתדר שם כמו שרוצים בחלומות, וזה כיף.
מאיר שניצר כתב על זה שהסרט מתרחש בשנות הששים באתר נופש יהודי בהרי הקטסקיל, וכל הנופשים העשירים, כמו אביה הרופא של בייבי, הם יהודים עם שמות יהודיים, אבל לא מדברים על זה בסרט, כאילו זה סרט משנות השלושים, שמפחד להעלות את הנושא היהודי. הוא צודק כמובן. רוב הדמויות בסרט הן של יהודים, ואפילו יש סיבות טובות לחשוב על ריקוד מושחת כעל סרט אנטישמי, כי כל היהודים בו, חוץ מבני משפחתה של בייבי, הם דוחים ומכוערים: הבן של בעל המלון שמצפה שכל הנערות תתאהבנה בו בגלל עושרו, זוג הגנבים הקשישים, ויויאן המתפרפרת שמעלילה על ג'וני, וכמובן הנבל של הסרט: רובי הסטודנט לרפואה שמכניס את פני להריון ומתנער ממנה. הטוב של הסרט הוא ג'וני קאסל שברור שהוא לא יהודי, ומשחק אותו פטריק סוויזי הקתולי, שאחר כך החליף כל מיני דתות אופנתיות כמו בודהיזם וסיינטולוגיה, אבל מצעירותו ועד מותו היה נשוי לאהובת נעוריו והקדיש לה את אחד הלהיטים הגדולים של הסרט, מה שבכלל לא הפריע לו להיחשב לגבר נחשק, אולי להיפך. בסרט מדברים כל הזמן על פער המעמדות בין בת הרופא העשיר בייבי לבן הטייח העני ג'וני, כי באגדות, וריקוד מושחת הוא אגדה, האהבה גוברת על פער המעמדות. אף אחד לא מדבר בריקוד מושחת על זה שבייבי יהודיה וג'וני קתולי, אבל אני לא בטוחה אם זו התחמקות מנושא לא נעים ולא פופולרי בתרבות האמריקאית: זה שיהודים מעדיפים שהילדים שלהם ימצאו להם בני זוג יהודים ולא נוצרים, בוודאי לא קתולים, שאפילו אוונגלים לא רוצים שהילדים שלהם יתחתנו איתם, קתולים בארצות הברית היו הכי למטה, לפני שהגיעו המוסלמים. אני לא בטוחה אם הסרט באמת מתעלם מהנושא או שפשוט הנושא כל כך מדבר בעד עצמו – השמות, המקומות, הנופים, הדיבורים על עושרו של בעל המלונות קלרמן ועל עושרו של האבא הרופא של בייבי האוזמן, שכל מלה נוספת כבר היתה גובלת בטעם רע. בוודאי התסריטאית היהודיה של ריקוד מושחת שמרה טינה להוריה שניסו לשדך לה צעירים יהודיים עשירים והחמיצו פנים לחבר הקתולי היפה. בישראל אפשר להרגיז את ההורים לא פחות עם חבר מהעדה הלא נכונה, ויש על זה כמובן המון סרטים שבישראל קוראים להם סרטי בורקס, ואני שהרקע שלי קצת שונה וגם העיסוקים קוראת להם סרטי החתול במגפיים או סרטי סינדרלה. בזמנם של האחים גרים זה דוקא היה מאד מהפכני לחתן את הנסיכה או הנסיך עם פשוטי עם, והמחשבה הזאת מצחיקה אותי. למה היהודים בקולנוע ובטלויזיה האמריקאית דוחים ומכוערים זו בהחלט שאלה ששוה לשאול, והיא עדיין רלוונטית גם ב"סקס והעיר הגדולה". האנטישמיות, כמו הנצרות, היא חלק מהתרבות האמריקאית, וכבר מזמן כתבתי על "אודות שמידט" שבו באמת עניין האנטישמיות הוצנע בעיבוד של הספר לסרט, מה שמראה שהיחס ליהודים הוא עניין רגיש בארצות-הברית, הרבה יותר רגיש מפער המעמדות, שהוא תוצאה של מציאות ולא של דיעות קדומות ועוד כאלה שמעוגנות בדת. אובמה איננו מצליח ממש לדבר על ישראל בלי לומר משהו אנטישמי, אפילו כשהוא ממש לא מתכוון לפגוע ביהודים. אבל בסרט הזה זה קודם כל הכעס של התסריטאית היהודיה אלינור ברגשטיין על החברה היהודית שבתוכה גדלה ובגרה, שהופך את המסר של הסרט הזה למסר כור-היתוך מאד אמריקני, שכמו שפיליפ רות היטיב לתאר, מייצג גם את הפנטסיה הארוטית היהודית על מושא התשוקה הנוצרי, שנחשק כשם שהוא אסור, ואפשר להוסיף בצער, שהסרט הזה גם מדגים עד כמה יהודים, כשהם מנסים לדחות את ההתבדלות היהודית ולהעביר מסר אוניברסלי, מעבירים בסופו של דבר מסר מאד אנטישמי, שאולי מבלי להתכוון זה אומר משהו על חוסר-היכולת של יהודים לאהוב את הגוי מבלי להצדיק את האהבה בשנאת יהודים, על האופן שבו השאיפה להיות הומניסטים אוניברסליים הופכת יהודים טובים לאנטישמים, כפי שאפשר לקרוא בעיתונות היהודית, הישראלית או האמריקנית, מדי יום.
כן, כשכותבים על סרטים מצליחים במיוחד צריך להתייחס אליהם ברצינות, גם לצדדיהם הלא נעימים. אבל אני אוהבת מאד את ריקוד מושחת ואת פטריק סוויזי, שלצערי כבר איננו בחיים. כל כך הרבה אנשים שאהבתי כבר אינם בחיים, והוא אפילו לא היה מבוגר ממני בהרבה. קראתי שהוא התחיל לשתות אחרי שאביו נפטר מהתקף לב פתאומי בגיל 57, ומרוב שתייה הוא חלה בסרטן ומת כמו אביו בגיל 57. לפחות גילאי המות שלו ושל אביו כנראה אמיתיים, וגם זה נשמע כמו סיפור מהאגדות, או אולי יותר כמו טרגדיה יוונית. אבל אולי פטריק סוויזי השתכר בגלל ההצלחה האדירה שקשה להתמודד איתה, או בגלל הטלטלות בין הצלחה שלא תיאמן לכישלונות ואכזבות שהחיים מזמנים בהכרח, שזה דבר שהורג הרבה שחקנים וזמרים שהיתה להם הצלחה יוצאת דופן. אהבתי אותו ואני מאד מצטערת עליו, וכשצפיתי עכשיו שוב בריקוד מושחת, חשבתי קצת על הסרט כמו על סרט וידאו מהחתונה של מישהו שמת מות טראגי, שצופים בו כדי להיזכר כמה הוא היה פעם יפה וצעיר ומאושר. למרות ששום דבר בריקוד מושחת לא דומה לשום דבר שקרה לי באמת בחיים הצנועים והלא הרפתקניים שלי, אני מסתכלת על הסרט הזה כמו על סרט חתונה ישן שרואים בו את כולם צעירים ויפים ומקסימים ומלאי תקוה, וגם אני שם, רוקדת את הזמן היפה בחיי שאף פעם לא היה, אבל קורה קצת בכל פעם שאני צופה בסרט הזה.