רמייה עצמית ואשליה

אתמול (10.2.16) התפרסמו בעיתון "הארץ" שני מאמרים של בכירי מפלגת העבודה, האחד של עוזי ברעם, מבכירי המפלגה בעבר, והאחר של מזכיר המפלגה חיליק בר, שמחה על מאמרו הביקורתי של גדעון לוי מיום ה-8.2.16 על ועידת מפלגת העבודה. לכאורה אין קשר בין המאמרים, אבל שניהם מעידים, למרבה הצער, עד כמה שולטים בבכירי מפלגת העבודה העיוורון והרמייה העצמית, שמונעים מהם לראות נכוחה את מצבה.

גדעון לוי איננו מחבב לא את יצחק הרצוג ולא את מפלגת העבודה, ואף הצהיר לפני הבחירות שהוא מעדיף שנתניהו ייבחר ולא הרצוג, ואיש איננו חייב לקרוא את מאמריו אם אינם מסבים לו נחת – הוא עיתונאי ואיננו מחזיק בשום משרה ציבורית, ולכן לא היה זה ראוי שיצחק הרצוג תקף אותו בזמנו וגם מאמרו של חיליק בר כעת הוא מיותר. הבעיה איננה גדעון לוי ושנאתו למפלגת העבודה, הבעיה היא שוועידת מפלגת העבודה נראתה רע גם בכתבות צבע טלויזיוניות, היא נראתה זקנה מדי, מבולבלת מדי, ומפחדת מהצל של עצמה. היא נראתה ונשמעה כמו דינוזאור מימי מפא"י ההיסטורית. אם חיליק בר ואיתן כבל התמוגגו ממנה, הם היו די לבד.

נכון שגם כשמפלגת העבודה הקרינה נעורים והתחדשות לאחר המחאה החברתית, היא זכתה רק בחמישה-עשר מנדטים, ויאיר לפיד גרף את כל הקופה, ועדיין יש ערך לא רק לתוצאות הבחירות, אלא גם לדימוי שמפלגה מקרינה.

גרועה עוד יותר הרמייה העצמית שעולה ממאמרו של עוזי ברעם, שעוסק בכלל במערכה שמנהל נתניהו לסילוק אנשי בל"ד מהכנסת, אבל מנסה להסביר אותה בעזרת סיפור על מה שמעולם לא קרה.

לדברי עוזי ברעם, נתניהו, שנמצא במצוקה עקב התמשכות פעולות הטרור הפלשתיני, מסית נגד אנשי בל"ד כדי להציל את מעמדו המעורער. אינני יודעת מהי הסיבה למערכה שהשיק נתניהו לסילוק חברי הכנסת של בל"ד, אבל מוטב שמפלגת העבודה לא תשלה את עצמה לשוא שמעמדו של נתניהו "תלוי על בלימה" כדברי עוזי ברעם. למרבה הצער מעמדו של נתניהו לגמרי איתן, והטרור הפלשתיני עצמו, יותר מהמערכה של נתניהו נגד אנשי בל"ד, הוא זה שמחזק את נתניהו ומרחיק את הציבור, כבר שנים, ממפלגות השמאל, שנתפסות כמנותקות מהמציאות.

מרבית הציבור הישראלי איבד את אמונו בכך שהסכם כלשהו עם הפלשתינים יביא להפסקת הטרור נגד ישראל, ומכיוון שכך, מרבית הציבור איננו מעוניין להשקיע מאמץ כלשהו בהשגת הסכם כזה. גם תכנית הצעדים החד-צדדיים של מפלגת העבודה, שאליה התייחסתי בפוסט הקודם, מבוססת על אותה תפיסה, ששלום לא יהיה בכל מקרה, ושישראל צריכה לפיכך לנקוט צעדים חד-צדדיים לשיפור המצב מבלי להתדיין עם הפלשתינים. זו גישה הרסנית שמתבססת על נבואה שמגשימה את עצמה, ולא על ניסיון אמיתי לשפר את המצב, שחייב לכלול התיחסות רצינית לפלשתינים. בכך גדעון לוי צודק – מפלגת העבודה מדברת על שתי מדינות לשני עמים, אבל במקום לדבר על כך עם העם השני, היא מדברת בעצם רק עם עצמה, וזה איננו התחום היחיד שבו מפטמת מפלגת העבודה את עצמה באשליות.

"לפני עשרה חודשים", כותב עוזי ברעם, "עמד בנימין נתניהו לפני שוקת שבורה: מפלגתו נראתה מובסת, חבריה נתקלו בעוינות למרות שדעת הקהל ימנית ברובה. נתניהו עשה כל מאמץ להציל את מעמדו ולהחזיר "הביתה" אלפי עריקים שהעדיפו את יצחק הרצוג על פניו כראש הממשלה הבא."

ברעם מספר לנו על אלפי אנשים שרצו את יצחק הרצוג כראש ממשלה, ורק בגלל ההסתה של נתניהו נגד ערבים הם הצביעו לליכוד. אבל לא היו אנשים כאלה, אלא בדימיונם של אנשי מפלגת העבודה.

נתניהו אכן הסית נגד הערבים, וזעק ששלטון הימין בסכנה, אבל האנשים שהצביעו לו עקב כך לא היו אנשים שהעדיפו את יצחק הרצוג כראש ממשלה, אלא אנשי הבית היהודי, שמהם קיבל נתניהו ארבעה מנדטים, לא רק בגלל ההסתה נגד ערבים, אלא גם בגלל הזעם בקרב אנשי עדות המזרח, שחשו מושפלים מפרשת אלי אוחנה ומהגזענות כלפי מזרחיים בציונות הדתית. מנדטים נוספים קיבל נתניהו מש"ס המפוצלת, וממאוכזבי יאיר לפיד. אלה היו האנשים שההסתה נגד ערבים השפיעה עליהם, וגרמה להם להצביע לנתניהו במקום לנפתלי בנט, במקום לאריה דרעי – או לאלי ישי, ובמקום ליאיר לפיד. נתניהו לא קיבל שום קולות מאנשים שרצו להצביע ליצחק הרצוג, ויצחק הרצוג לא יכול לגייס יותר קולות מאלה שגייס בבחירות האלה, וגם קולות אלה הגיעו בחלקם רק בזכות משאלת הלב של אנשי שמאל ומרכז להחליף את נתניהו, דבר שכל מי שספר מנדטים בפיכחון הבין שהוא בלתי אפשרי.

זה לא אומר שהדברים יהיו כך לנצח. דברים משתנים בכל מקום, בארצות-הברית רץ כעת לנשיאות סוציאליסט יהודי זקן ומצליח לא רע. אולי בעוד עשר שנים, ואולי אפילו קודם, משהו כזה יקרה גם אצלנו. שינויים קורים לרוב בהפתעה. אבל כדי שזה יקרה מפלגת העבודה צריכה מנהיגות אחרת, ובעיקר היא צריכה להפסיק לספר לעצמה כזבים. סיפורים על פוטנציאל הקולות כביכול של יצחק הרצוג שרק ההסתה של נתניהו גרמה להם להצביע ליכוד, לא יביאו למפלגת העבודה מצביעים חדשים, גם לא נסיונות להמציא דברים שלא היו, ולהתמכר לרמייה עצמית ולאשליה.  

ומדוע נתניהו יוצא כעת במערכה לסילוק אנשי בל"ד? דוקא עכשיו, ולא למשל במבצע "צוק איתן", כשנסעו בעיצומה של המלחמה להיפגש בקטאר עם מנהיגם עזמי בישארה והתראיינו בזכות החמאס לתחנת אל-ג'זירה, או כשעלו להר הבית וניסו לחולל מהומות, או בהזדמנויות אחרות שאנשי בל"ד מספקים בשפע? אולי כי הוא רוצה לשכנע את אביגדור ליברמן להצטרף לממשלתו, אולי כי הוא רוצה לפייס את אנשי הבית היהודי שסולקו מבתים בחברון, אולי כי הוא משוכנע, כמו רבים אחרים, שאנשי בל"ד מלבים בכוונה את גל הטרור, ואולי פשוט נמאס לו, כמו להרבה ישראלים אחרים, יהודים וגם ערבים, מכל מעשיהם ודיבוריהם? הכל יכול להיות. בכל מקרה, כל עוד הטרור הפלשתיני נמשך, סיכוייו של נתניהו להמשיך לנצח גדלים.