הזיכוי של ניר סומך

"מיד לאחר הירי, בשעה 18:23:13, התקשר ניר למוקד 100 של המשטרה, דיווח על אדם שניסה לפגוע בו, כי ירה בו, יש אדם הרוג, וביקש לשלוח עזרה באופן מיידי."

רק אז, אחרי ספק רצח, ספק הריגה, ספק הגנה עצמית, ספק מעשה נקמה וזעם, נזכר ניר סומך, קצין מבצעים במשמר הגבול, להתקשר למשטרה, כשגופתו של בן טל היתה מוטלת לפניו על הקרקע. ליד רגלי הגופה שכב מוט ברזל אדום – מנעול ההגה של מכוניתו של בן. לימים יקראו השופטים למוט הברזל הזה "המפתח". אבל הם יתכוונו רק לשאלת הרצח בכוונה תחילה, או הריגה בנסיבות מאיימות, או הגנה עצמית סבירה שפטורה מעונש. את השאלות הבלתי נמנעות למקרא השתלשלות הפרשה אין מנעול ההגה יכול לפתור.

מדוע לא פנה ניר סומך, שבמסגרת תפקידו חייב היה להכיר היטב את משמעותה של "הטרדה מאיימת" ואת הדחיפות שמערכת אכיפת החוק מטפלת בה, למשטרה או לבית המשפט? אכן המשטרה לא תמיד עוזרת למי שנתון לאיומים חוזרים ונישנים, במקרה הפרטי שלי עצמי משכן אלים, אבל בכל בית משפט שלום ישנם טפסים לתלונה מיידית על הטרדה מאיימת, ומרגע שהיא מוגשת קובע השופט התורן דיון בתוך יום יומיים, ובמידת הצורך מוציא למטריד המאיים צו הרחקה, שאפילו הפרה קלה שלו די בה כדי להביא למעצרו. גם אם המשטרה מתחמקת מתפקידה להגן על אזרח מאוים, הרי בתי המשפט, מניסיוני, מתייחסים במלוא הרצינות והדחיפות לסכנתו של טרדן מאיים. ובכל מקרה, חייב אדם במצב כזה לפנות לעזרת המשטרה, ולא לנהוג כאילו חי לבדו במערב הפרוע. מה גרם לניר סומך להימנע מלפנות למשטרה? האם דוקא היותו איש משטרה בעצמו גרמה לו לחוש כשריף שמוסמך להתמודד עם הכל לבדו? או שמא היו אלה יחסיו הקרובים עם אביבה, אמו של בן טל שהכיר מילדות, שגרמו לכך שכל האיומים וההטרדות טופלו רק בתוך המשפחה? או אולי בּוֹש כגבר לחשוף בפני זולתו שרעייתו אולי ניהלה רומן עם אחר, אולי נענתה לחיזוריו של אחר, מה שלא נתברר לאשורו עד הסוף, אולי הבושה הזו, הפגיעה בגבריותו, גרמה לו שלא לבקש עזרה מתבקשת? אפילו באותם רגעים שבהם הזעיקה אותו רעייתו בטלפון, סיפרה לו שבן טל, שבגלל הטרדותיו הבלתי פוסקות עזבו את מקום מגוריהם בגבעת ישעיהו ועברו לקיבוץ זיקים, החליפו את מספרי הטלפון וטלי אף החליפה את מקום עבודתה, עומד לפני ביתם, באותם רגעים שבהם מיהר ניר לביתו, כשהוא חושש, לדבריו שלו עצמו, מכך שבן טל הגיע מצויד באקדח, אקדח שכבר איים בעבר להתאבד באמצעותו אם טלי תתרחק ממנו, הוא מתקשר לאמו של בן טל, אך לא למשטרה. כל זה בלתי נתפס. ובפרט לאור העובדה שלילה קודם לכן השאיר בן טל במשיבון של טלי סומך את ההודעה הבאה: "את יודעת שאני אוהב אותך, את יודעת שאני לא יכול לחיות בלעדייך, על הזלזול שלך את תשלמי, על ההחלטה שלקחת יחד עם ניר [להתנתק ממנו, ע.פ.] את אחראית בדיוק כמוהו, באותה המידה". פחד אלהים. גם בית המשפט המחוזי שגזר את דינו של ניר לארבע-עשרה שנות מאסר על הריגה, סבר שאין להבין את בחירתו שלא לפנות לעזרה:

"בראשית דבריו עמד בית המשפט המחוזי על הפגיעה הקשה בערך קדושת החיים בכלל, ועל חומרת מעשיו של ניר בפרט. במיוחד הדגיש בית המשפט את העובדה שלאורך כל הדרך, ובפרט ביום האירוע, נמנע ניר מלשתף גורמים נוספים, ו"בחר בהשתקת העניין וב'טיפול' במנוח בעצמו, מקום בו קיימת אפשרות כי פנייה לרשויות יכלה למנוע את התוצאה הטרגית".

אין ספק שבן טל, שהיה חבר ילדות ושכן קרוב של ניר וטלי סומך, והתאהב בטלי נואשות, הפך את חייהם של ניר וטלי סומך לגיהנום, לאחר שביקשו לנתק עמו את הקשר. כותב השופט נועם סולברג: "אין מחלוקת כי בּן לא היה מוכן להשלים עם 'גזירת' הניתוק, והמשיך ליצור קשר, באובססיה, כמי שאחזוֹ דיבּוּק, על בסיס כמעט יומיומי, עם ניר ועם טלי. אין זה המקום להרחיב בטֵרדוֹן (אובססיה) שבּן לקה בו. אציין אך זאת, כי בּן כתב לטלי מכתבי אהבה; ביקש מטלי להתלבש בצניעות; ביקש מניר ומטלי שלא לגלות גילויי חיבה הדדיים ביניהם לפניו; איים לפגוע בהם ואף איים להתאבד. הכל עשה במנות גדושות, באופן חוזר ונשנה, בכתב, בטלפון ופנים אל פנים. בכל אותה תקופה התקיימו שיחות רבות בין ניר ובן, בהן דיברו על ניתוק הקשר. בשלב מסוים הציע ניר לבּן לנסוע לחו"ל לזמן-מה או לעבור להתגורר במקום אחר; בּן סִֵרב."

לאחר שהעתיקו את מגוריהם לקיבוץ זיקים וניתקו איתו את הקשר, המשיך בן טל לרדוף אותם. מתאר השופט סולברג:

"בּן, שידע כי טלי עובדת בתחום החינוך, החליט לנסות לאתרהּ דרך מקום עבודתה החדש. דבר זה נודע רק בדיעבד, לאחר מותו של בּן, כשעל גופו נמצא פתק ובו רשימת טלפונים של 45 מוסדות חינוך באזור הדרום. בדיקת פלט השיחות ממכשיר הטלפון הסלולרי של בּן העלתה כי ביצע 84 שיחות במשך 4 ימים לכל מוסדות החינוך שצוינו ברשימה, במטרה לאתר את טלי. מאמציו של בּן הניבו לבסוף פרי, ועלה בידו לאתר את מקום עבודתה החדש, את מספר הטלפון החדש שלה, ואת מקום מגוריהם החדש של ניר וטלי בקיבוץ זיקים. בדיעבד התברר, כי בפרק זמן של כשבועיים-ימים לפני הריגתו, ביצע בּן מאות נסיונות חיוג טלפוניים לבני הזוג סומך; ליתר דיוק – 360 שיחות יוצאות לטלי ו-71 שיחות יוצאות לניר."

ושוב אינך יכול שלא לשאול את עצמך: האין זה סביר, שלא לומר מובן מאליו, שניר סומך, שנאלץ לעזוב את מקום מגוריו ליד הוריו ולעבור לקיבוץ זיקים, וגילה שגם בכך לא היה די, שבן טל ממשיך לרדוף אחרי רעייתו ואחריו, היה אחוז זעם, ובפרט אם מצרפים לכך גבריות פגועה ומאוימת? האם העובדה שעצר את מכוניתו לצד זו של בן טל, הכניס את פלג גופו העליון לחלון מכוניתו של בן טל והחטיף לו אגרוף, היא ביטוי לחששו מכך שבן ישלוף את אקדחו מתא הכפפות, כפי שטען להגנתו, או לזעם שהתפוצץ? האם העובדה ששניות אחר כך היתה גופתו של בן טל מוטלת לרגלי המכונית פירושה רצח בכוונה תחילה שרצח בעל זועם ונואש את מאהבה חסר המעצורים של אשתו, או לכל הפחות מעשה הריגה חסר הצדקה, ביטוי לזעם ועלבון, שכל תכליתו היתה לשקם כבוד פגוע וגבריות מושפלת? האם בהימנעות מהזעקת עזרה, בטיפולו באיום לבדו ובהריגתו של בן טל השיב ניר לעצמו את כבודו הפגוע, וסילק את המפגע שהעיב על חייו ועירער אותם? כך חשבה המשטרה כשהגיעה למקום, ואת הפרשנות הזו קיבל בעיקרון גם בית המשפט המחוזי. קשה מאד להאשים את מי שחשבו וקבעו כך. אבל בצל ההתרשמות העזה הזאת, נותר לרגלי הגופה מוט הברזל האדום, עדות אילמת לאפשרות אחרת, מבלי שזכה להתייחסות הולמת. לימים יהפוך מוט הברזל האילם את הקערה על פיה.

אלא שרק ניר סומך וטלי רעייתו העידו שבן טל הניף את מוט הברזל האדום לעבר ניר, ושניר ירה בבן טל למות לצורך הגנה עצמית. שלושה מאנשי הקיבוץ שהיו עדים לפחות לחלק מן האירוע, לא ראו שום מוט ברזל. הם ראו או שמעו את ניר יורה בבן טל למות ותו לאו. עדה אחת שמעה אשה צועקת "אל תירה, אל תירה", וראתה במרחק כמה עשרות מטרים ממנה את טלי בצד שמאל של הכביש ואת מכוניתו של בן חונה בצד ימין של הכביש, היא ראתה את בן מתחיל לצאת ממכוניתו ואת ניר מגיח משמאל ויורה לכיוון דלת המכונית שנפתחה, ואז ראתה את טלי וניר מתקדמים לפתח מכוניתו של בן. בשלב זה נמלטה לביתה והתקשרה למשטרה. חשוב לומר שנמצאה פגיעת ירי בדופן השמאלי של מכוניתו של בן, וגם קליע מעוך היה בזירה שמשום מה לא נבדק, כך שיכול להיות שהעדה כלל לא היתה עדה להריגתו של בן, אלא לירי קודם שירה ניר לעבר המכונית. אולי קיוה שהירי הזה, אם אכן היה ירי קודם לדופן המכונית בלבד, יגרום לבן להסתלק משם. אבל בן לא הסתלק. הוא נשאר במכונית והתכופף לעבר תא הכפפות, וניר שלדבריו פחד שהוא עומד להוציא אקדח, התכופף וחבט בו באגרוף ומשך אותו אליו, ואז בן יצא מהמכונית וניר ירה בו למות. כאמור לדברי ניר וטלי בן יצא מהמכונית כשהוא אוחז במנעול ההגה ומניף אותו לעבר ניר, ולכן ניר ירה בידו ופגע באצבעו, ואחר כך בצוארו ובראשו וגרם למותו. ניר לא טען שירה קודם במכונית, מה שיכול היה אולי לעזור לו, כי יכול היה לשמש הוכחה שניסה להבריח את בן מבלי להורגו. אבל ניר לא טען זאת, למרות שאחד הדברים שבית המשפט המחוזי ציין לחובתו, שגם אם בן כטענתו הניף לעברו את מוט הברזל יכול היה לירות בו מבלי להורגו, שהרי היה קצין מג"ב מנוסה. כל התיאור הזה שכתבתי כאן, שאולי ניר ירה בדופן המכונית וניסה בדרך זו להרתיע את בן שכבר פתח את דלת המכונית לצאת, עלה בדעתי כשקראתי את עדותה של חברת הקיבוץ המבועתת. בית המשפט האמין לה. גם אני מאמינה לעדה שראתה בדיוק מה שתיארה וששמעה את טלי צועקת לניר אל תירה, אל תירה, מה ששימש לבית המשפט המחוזי הוכחה שטלי לא חשבה שניר בסכנת חיים, אם כי לדעתי קשה להסיק מסקנה כה נחרצת מצעקתה של טלי, שהיתה ללא ספק מבועתת מהופעתו של ניר אוחז באקדח שלוף לעבר בן. וכן, לטלי היו רגשות כלפי בן, היא לא רצתה שייפגע, בוודאי לא רצתה שיקרה מה שקרה לאחר מכן. גם השופט יצחק עמית חשב כך: העדה ירושלמי שמעה את הצעקה של טלי "אל תירה, אל תירה". אני בהחלט נכון לקבל עדות זו אודות הצעקה שנחרתה בזכרונה של העדה, שאף אמרה זאת בדיווח שלה למוקד 100. בן עומד להכות את ניר במוט ברזל, טלי רואה כי ניר שולף את אקדחו מהנרתיק, היא מבקשת למנוע את הטרגדיה שעומדת להתרחש נגד עיניה, והיא צועקת לניר אינסטינקטיבית "אל תירה, אל תירה". איני סבור כי מצעקה זו ניתן בהכרח להסיק שבן שמט את מוט הברזל או עמד עם מוט הברזל מבלי לעשות דבר. לטעמי, את הצעקה של טלי, ניתן גם לפרש כתגובה טבעית נוכח המחזה בו צפתה. למותר להזכיר כי מבחינתה של טלי, כמו גם מבחינתו של ניר, בן לא היה אדם זר, אלא מי שחייו נקשרו בחייהם משך תקופה ארוכה. אך טבעי כי טלי מבקשת למנוע את מה שעומד להתרחש מול עיניה.

לו סגר בן את הדלת והחל בנסיעה היה הכל נגמר בטוב. זה לא מה שקרה.  

העדה לא ראתה כלל את בן יוצא ממכוניתו, ולכן סירבו השופטים להסיק מעדותה לגבי העובדה שבן יצא מהמכונית עם מנעול ההגה, מוט ברזל אדום באורך מטר בידו, ואיים להכות בו את ניר. גם שני העדים האחרים לא ראו את בן אוחז במנעול ההגה.

עד אחד ראה איש לבוש מדים אפורים – ניר - עומד ליד מכוניתו עם אקדח ביד ימינו, ומולו אדם אחר – בן – עומד אף הוא לצד מכוניתו, וצועק: "תירה, תירה". אז ראה את ניר יורה בו שתיים או שלוש יריות ובן נופל על הכביש, וטלי קופצת על הכביש והולכת משם. הוא לא ראה מוט ברזל בידיו של בן. עד נוסף ראה את ניר ובן עומדים זה מול זה ומשוחחים בתנועות ידיים ערות, ואז ראה את ניר יורה שלושה כדורים לצווארו של בן בידו השמאלית. הוא היה במרחק כמה עשרות מטרים משם. בית-המשפט המחוזי האמין לעדים ופסק שבן לא איים על ניר במוט ברזל, ולכן הרשיעו בהריגה.

אבל כדברי השופט עמית: "שלושה עדים, מזויות ראיה שונות, ואף אחד מהם לא העיד כי ראה מוט ברזל בידו של בן. אלא שלא ניתן לחלוק על העובדה כי מוט הברזל, מנעול ההגה, נמצא מוטל ליד המכונית." לתובעים לא היה הסבר משכנע כיצד הגיע המוט לזירת הרצח, במרחק גדול למדי מתא הנהג של בן, כך שקשה היה להניח שנפל משם במקרה.

מכיוון שהמוט נמצא בזירה, סבר בית המשפט העליון שיש לקבל את עדותם של ניר וטלי שבן איים על חייו של ניר במוט הברזל, ולכן היריות שירה לעברו והרגוהו יכולות להיחשב להגנה עצמית שפטורה מעונש, לפחות מחמת הספק.

ועדיין נראית התנהגותם של ניר וטלי סומך לאורך כל התקופה מוזרה מאד. ההסבר היחיד שאפשר לתת לה הוא שחששו אך ורק שבן יתאבד, ולא שיפגע בהם, למרות שאיים עליהם, בוודאי בהודעה שהשאיר לטלי במשיבון ערב לפני האירוע: "את תשלמי". ובן אכן איים שוב ושוב בהתאבדות: הצמיד אקדח לרקתו כשטלי ביקשה ממנו להניח לה, איים לבלוע רעל, ואף פגע בעצמו ממש כשדקר את בטנו בסכין, ונזקק לטיפול בבית-חולים.

כשחושבים שאולי ניר וטלי לא פחדו שבן יפגע בהם, אלא רק פחדו שאולי יתאבד, התנהגותם נראית הגיונית יותר, אבל רק מעט הגיונית יותר. עדיין קשה ליישב את ההתנהגות הזאת. האם כדברי אחד העדים, כשצפה באירוע לראשונה אכן ישבה טלי במכוניתו של בן במושב הנהג, ובן היה בחוץ והיא דיברה איתו. בכלל נראה שטלי לא פחדה ממנו בכלל.

איך אפשר להבין את העדות הזאת? הרי כשניר הגיע היה בן בתוך מכוניתו ולא בחוץ, וטלי עמדה ליד המכונית. האם בעצם בן נרגע ועמד לעזוב את המקום? האם לו הגיע ניר דקה מאוחר יותר היה כבר בן בדרכו משם, חי? בכל קריאה מקבלים האירועים משמעות אחרת. קשה לקנא בבית המשפט שחייב להחליט ולפסוק, גם אם מתוך הטלת ספק, במקרה זה ספק שהביא לזיכויו של ניר.

ובכל זאת צודקת אמו של בן טל שאומרת שאסור שניר יישא אקדח. אולי הרג את בן רק מתוך הגנה עצמית, אבל כל דרך פעולתו לבדו מבלי להזעיק את המשטרה, מבלי לבקש את עזרת הרשויות, כולה נעדרת שיקול דעת, נעדרת הערכה של הסכנות והאיומים. מדוע לא אמר לרעייתו להישאר נעולה בבית ולא לצאת אל בן? מדוע לא הזעיק את המשטרה? מדוע לא הזעיקה טלי את המשטרה?

כנראה הבושה ברומן האסור, בבגידה, ההאשמה העצמית של הרעיה, תחושת ההשפלה של הבעל, כל אלה כנראה שיחקו כאן תפקיד מפתח, הניעו את הטרגדיה לא פחות מטירופו של בן.

גם בן, גם ניר, שירתו במשמר הגבול, שניהם נשאו את אקדחיהם עמם, ספק אם ניר היה מתעמת עם בן לבדו לולא החזיק באקדח. גם בן המשיך להחזיק באקדח לאחר ששוחרר משירות עקב מצבו הנפשי.

יותר מדי אקדחים היו בזירה. שניים יותר מדי.