חד צדדיות היא זלזול והשפלה וכוחנות

אני מצביעה למפלגת העבודה כי היא הכי פחות רחוקה מדיעותי ואני רואה בה את המפלגה היחידה שיכולה להוביל התנגדות משמעותית לשלטון הימין. אינני חברת מפלגה, וזה עומד אולי לחובתי, כי אני מוותרת מראש על האפשרות להשפיע יותר על ההחלטות הפנימיות במפלגה הזאת, אבל בכל זאת אביע את דעתי השלילית על ההחלטות שהתקבלו בועידת המפלגה לאמץ צעדים חד-צדדיים כלפי הפלשתינים. נקיטת צעדים חד-צדדיים הוצעה על ידי יצחק הרצוג וזכתה לתמיכתם של חברי הכנסת איתן כבל ועומר בר-לב, שכפי שהבנתי מהדיווח ב"הארץ", האחרון היה בין מעצבי התכנית. הרצוג זכה גם ביום ג' האחרון (2.2.16) למאמר תמיכה ב"הארץ" של הפרופסור רב-ההשפעה שלמה אבינרי, שהוסיף הצעות משלו, ביניהן סגירת הגבול עם עזה, תוך העברת האחריות ליחסים בין ישראל ועזה לאיחוד האירופי, אם הבנתי נכונה את הצעתו. בנוסף לכך הציע הפרופסור הסדרי פינוי ופיצוי למתנחלים והתחייבות להסרת המאחזים הלא חוקיים. שתי ההצעות האחרונות היו תמיד מקובלות על מפלגת העבודה ואין בהן חידוש. ההצעה לסגור לחלוטין את הגבול בין ישראל לעזה היא הצעה שמשקפת את בעייתיות תפיסתו של שלמה אבינרי: עקרונית הוא צודק, עזה איננה חלק מישראל וכמוה כמדינה זרה, ולו היו שם עדיין ישובים ישראלים וחיילים ישראלים היו נאלצים להגן עליהם, היה הדבר גורם לאבידות רבות בנפש, הרבה יותר מן האבידות שגרמו הטילים של החמאס לישראל. הבעיה שעקרונות אינם הכל. יש גם מציאות שלא תמיד אפשר לדחוס לסד העקרון. עזה היא חבל ארץ צפוף ועני שנמצא בהתכתשות, בעיקר באשמת החמאס השולט בה, גם עם ישראל וגם עם מצרים, ובלי סיוע משתי המדינות האלה, שני מיליון או יותר תושבי עזה אינם יכולים להתקיים. עזה נזקקת לאספקת חשמל מישראל, לאספקת מוצרים רבים מישראל, חולי הסרטן בעזה נזקקים לטיפולים בישראל, לדבר על גבול סגור בין ישראל לעזה פירושו לדון רבים מתושבי עזה למות. זהו צעד לא אנושי.

וחוסר האנושיות הזה נכון לגבי כל תפיסת החד-צדדיות, ובפרט כשמצדיקים אותה בנימוקים שמביא הפרופסור אבינרי: העובדה שאהוד ברק ואהוד אולמרט לא הצליחו להגיע להסכמה עם הפלשתינים למרות שהציעו הצעות נדיבות יותר מנתניהו, והקושי לטפל במתנחלים. למעשה אומר הפרופסור אבינרי שצריך לנקוט צעדים חד-צדדיים כדי לא להתמודד לא עם דרישות הרשות הפלשתינית, ולא עם דרישות המתנחלים, מפני שזה קשה ומפני שעד עכשיו לא הצליחו בכך. למעשה מאמצים גם יצחק הרצוג וגם הפרופסור אבינרי את תפיסת הימין שאין עם מי לדבר. זו תפיסה מאד מתנשאת ומסוכנת, שמזכירה את התנהגות הגברים שמנסים לכפות על רעייתם גט מבלי להתדיין עמה ומבלי להתחשב בדרישותיה, מפני שהם יכולים, או שלא לתת לה גט כלל ולבנות לעצמם חיים חדשים עם אשה אחרת ללא מתן גט לרעייתם, מפני שהם יכולים. כל מי שמנצל את כוחו העדיף כדי לכפות צעדים חד-צדדיים פוגעניים ומפלים על זולתו מאשים את קורבנו וטוען שלא היתה לו ברירה אחרת, אבל תמיד יש ברירה: במקום להתנהג בזלזול, בכוחנות ובתוקפנות כלפי הזולת ולהשפיל אותו ללא הרף, אפשר להתנהג לזולת בכבוד, ובמקום להכתיב הצעות משפילות שהצד השני איננו יכול בשום אופן לקבל, צריך להקשיב לצד השני ולשאול אותו מה הוא מציע, ואז לנסות למצוא פשרה בין צורכי ודרישות שני הצדדים. מי שפוסל התדיינות עם הצד השני והקשבה להצעותיו, גם אלה שקשה לכאורה לקבל, מעביר מסר של זלזול וכוחנות כלפי הצד השני שגורמים לתחושת השפלה קשה, ולתחושת ההשפלה הזו יש תמיד תוצאות קשות מאד, כי היא מכניסה למערכת היחסים הקשה ממילא תחושות עזות כל כך של השפלה ועלבון, שמונעות התדיינות עניינית, ומונעות את האפשרות להשתמש בצעדים שננקטים ככלי להשגת מטרותינו שלנו. אולי הצעדים החד-צדדיים שישראל נקטה בנסיגה מלבנון ובהתנתקות מעזה הביאו למצב טוב יותר מהמצב הקודם, אבל הן נכשלו לחלוטין בהשגת מטרתה האמיתית של ישראל, שהיא לחיות בשקט וללא מלחמות. לעולם לא נוכל לדעת זאת, אבל בהחלט יכול להיות, שאילו התדיינו עם ממשלת לבנון וגם עם החיזבאללה על תנאי הנסיגה מלבנון, יכולנו להנהיג הסדרים שהיו מונעים חטיפות חיילים ואת מלחמת לבנון השנייה, והיינו נסוגים בצורה מכובדת יותר, ולא באופן שעודד את פריצת האינתיפאדה השנייה. ובהחלט יכול להיות שאילו יצאנו מעזה בהסכם עם החמאס, שהסירוב להתדיין איתו הוא הדבר המטופש ביותר – הרי התדיינו עם החמאס על שיחרור גלעד שליט ושיחרור מחבליו בתמורה – היינו יכולים להשיג לפחות הפסקת אש עמידה יותר. במקום זאת אנחנו מעדיפים לומר, לצערי גם מפלגת העבודה, שאין עם מי לדבר, ולהעביר מסר של השפלה ועלבון, שרק מעכיר את היחסים יותר ויותר ומעניק לאויבינו תחושה שרק הרג ורצח של ישראלים ישיבו להם את הגאוה.

והאם באמת אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר? אני חולקת על כך. שני העניינים הקשים ביותר לפיתרון הם ההתנחלויות הישראליות בגדה שהפלשתינים דורשים את פינוין המוחלט, והדרישה הפלשתינית להכרה בזכות השיבה, שישראל מסרבת לדון בה בכל מחיר. זו טעות. צריך להכיר בעוול שנגרם לפלשתינים מהקמת מדינת ישראל ובזכות השיבה שביצועה יהיה מותנה: ישראל צריכה להסכים לקלוט פליטים פלשתינים כמספר המתנחלים שיישארו להתגורר בשטח הרשות הפלשתינית, תוך כדי שהם מתחייבים לכבד את חוקיה ומוסדותיה של הרשות הפלשתינית. התגובה המיידית המקובלת בישראל להצעה כזו היא שהכרה בזכות השיבה תביא לחורבן מדינת ישראל. אני חולקת על כך בכל תוקף. אפילו תוספת של חצי מיליון פלשתינים למדינת ישראל לא תפגע בקיומה של המדינה היהודית, שיש בה אוכלוסיה יהודית גדולה וחזקה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית. ממילא יש כל הזמן הסתננות של פלשתינים למדינת ישראל והיא איננה פוגעת באופיה הנוכחי של המדינה. עדיף למסד אותה ולהפוך אותה לחלק מן ההסדר. אני מאמינה שאם ישראל תכיר במדינה פלשתינית ובזכות השיבה, בכפוף לקביעת מכסות מוסכמות לשיבת פלשתינים לשטח ישראל, אפשר יהיה לשכנע את הרשות הפלשתינית להסכים להישארות רבים מהמתנחלים בשטחה. בכל מקרה עוד לא ניסינו את הגישה הזאת, וצריך לנסות אותה.

וגם אם זה לא יצליח ולא ייצא מזה כלום, לא צריך להפנות את הגב ברוגז ולעשות צעדים חד-צדדיים, אלא צריך לחשוב מחדש ולהתדיין עם הפלשתינים על הצעה אחרת.

וראו גם את מאמרה של יהודית אופנהיימר בסוגיית החד-צדדיות בירושלים.