לא כל כך גרועה

לכאורה הויכוח על כניסת מפלגת העבודה לממשלה, כן או לא, צריך מאד לעניין אותי. אני אפילו מנסה להתעניין בו, אני קוראת מה שכותבים עליו, מקשיבה לדיונים בטלויזיה. כששלי יחימוביץ' דיברה על ההתבזות של הרצוג הרגשתי שהיא כמעט הולכת לבכות ודי נחמץ לי הלב, כי אני תמיד תמכתי בשלי יחימוביץ', וגם עכשיו הייתי מעדיפה שהיא תעמוד בראש מפלגת העבודה ותנהיג אותה כאופוזיציה לוחמת לנתניהו, ואני מניחה שבשורש הרצון של הרצוג להיכנס לממשלה, כמו בברית המשונה שלו עם ציפי לבני שהרגיזה אותי מאד, עומד במידה רבה הרצון לערער את יכולתה של יחימוביץ' לפגוע במעמדו ואולי אפילו להדיחו מראשות המפלגה, למרות שאינני בטוחה שהיתה מצליחה בכך, כי להרצוג יש הרבה תמיכה וכסף, אבל ביני לביני אני חייבת להודות שממש לא אכפת לי. לא אכפת לי אם העבודה תצטרף לממשלה או תישאר באופוזיציה והרצוג ימשיך להעליב ערבים ולכפור באפשרות של פיתרון מדיני ולהציע הפרדה חד-צדדית, כולן התנהגויות והצעות מחפירות שאינני יכולה להסכים להן. בעצם לא אכפת לי מה מפלגת העבודה תעשה כי אני כבר ממילא מיואשת ממנה, למרות שכנראה אמשיך להצביע לה בהעדר אופציה אחרת מלהיבה יותר. אני עדיין מתפלאת על הצלחתו של יאיר לפיד, לפחות בסקרים, ואני עדיין בהלם מתשעה-עשר המנדטים שקיבל בקדנציה הקודמת, יותר ממפלגת העבודה, ומכך שכעת מנבאים לו אפילו עשרים מנדטים. מדוע כל כך הרבה אנשים תומכים ביאיר לפיד? מה הם מוצאים בו? ואני אף פעם לא הייתי משונאיו, בתור מנחה בטלויזיה בהחלט חיבבתי את ההגשה הנעימה שלו, בשונה מרוב הפוליטיקאים הוא נראה אדם סימפטי. אולי זה סוד הקסם? אנשים, לפחות בישראל, פשוט רוצים פוליטיקאי נחמד, מישהו שהם יכולים גם לאהוב, מישהו שלמרות שהוא איש עשיר מאד, הוא מצליח לתת לאנשים תחושה שהוא אחד מהם? הפוליטיקה היא סוד בלתי מובן. אם חושבים על התמיכה העצומה בארצות-הברית הענקית בדונלד טראמפ, שכולו שנאה וביזוי כבוד האדם, אולי התמיכה ביאיר לפיד הסימפטי איננה משהו כל כך גרוע, אולי לתמוך במועמד שהוא בן אדם, זו גם אמירה פוליטית, ויותר מכך, יאיר לפיד הוא אזרח עם רקע לגמרי אזרחי. כל הזמן טוענים שמפלגת העבודה נכשלת בגלל שמנהיגיה אינם ביטחוניסטים, ושעם רבין ואהוד ברק, הראשון אהוב מאד, השני די מאוס, הצליחה העבודה להגיע לשלטון. אבל אולי הטענה הזו פירושה להילחם מלחמה קודמת במקום את המלחמה הנוכחית, כי ליאיר לפיד אין שום עבר ביטחוני, ובכל זאת התמיכה בו איננה נופלת בהרבה מהתמיכה בנתניהו, וגם נתניהו לחם אמנם בסיירת מטכ"ל אבל לא היה מפקד, ובכל זאת הציבור בוטח בו. אולי זאת האנגלית המשובחת, הייצוגיות, שמיטיבה עם נתניהו ולפיד, גורמת להם להיראות כאנשים שמתאימים לייצג אותנו מעבר לים. סופסוף נתניהו בנה את כל הקריירה שלו על כישרונו בייצוג ישראל בארצות-הברית. אבל נתניהו מעולם לא היה אהוב, מעולם לא היה מנהיג אהוב כמו מנחם בגין, ואילו יאיר לפיד אהוב מאד על תומכיו, ואהבה תמיד קשה להסביר. פתאם התחלתי לחשוב על משהו כמעט דימיוני, כמעט בידיוני, ששלי יחימוביץ' תעזוב את העבודה ותצטרף ל"יש עתיד". זה הרבה פחות מופרך מההצטרפות של ציפי לבני למפלגת העבודה, ופעם יחימוביץ' ולפיד היו חברים. ואולי הם עדיין חברים. זה כמובן לא מתאים לאידיאולוגיה של יחימוביץ', שהיא סוציאליסטית ודמוקרטית ולא מתאימה למפלגת בוס יחיד, כמו "יש עתיד", שאין בה שום סוציאליזם ושום דמוקרטיה, וגם האישיות שלה לא מתאימה לעבור בין מפלגות כמו ידידה-יריבה-ידידה עמיר פרץ, שהוא זיקית גמורה וכמו נתניהו עסוק בעיקר בעצמו. אבל אולי היא כמעט בכתה כשהיא דיברה על הרצון של הרצוג להצטרף לממשלה כי היא מרגישה שאם מפלגת העבודה תצטרף לממשלה לא יהיה לה יותר מה לחפש שם, זאת תהיה מפלגת ביזיון גמורה, מרמס רגל לימין הלאומני, והייתי צריכה בעצמי להיות מדוכאת מזה, אבל איכשהו כבר לא כל כך אכפת לי. אני בעיקר מוטרדת מהאפשרות שדונלנד טראמפ ייבחר לנשיא ארצות-הברית ויסיג את מעמד הנשים מאה שנים אחורה, כי כל מערכת הבחירות שלו מבוססת על ביזוי והשפלת נשים ועל המוטיבים הכי נפוצים בשיח השפלת הנשים שרווח כל כך בכל מקום בעולם ובוודאי בארצנו, שבה יש שילוב מושלם של דעות קדומות וגסות-רוח אינסופית שדוחפות את הנשים מטה מטה, ואם טראמפ ייבחר זו תהיה מגמה עולמית, ביזוי הנשים עד עפר בכל פעם שהן תאיימנה על השאיפה הגברית לכוח, וגם זה לזכותו של יאיר לפיד, שהוא ג'נטלמן, גם כלפי גברים וגם כלפי נשים. כנראה לא הייתי חושבת על כל זה אם לא הייתי מוטרדת כל כך מהצלחתו הבלתי ניתנת לעצירה של דונלד טראמפ, שרק התפילה שלא יגיע לבית הלבן עוד נותנת לי תקוה, אבל כמובן שאין לי ביטחון בכך. אני מסתכלת יומיום על פרצופה המכוער של ארצות-הברית כפי שהוא מתגלה במערכת הבחירות הנוראה הזו, ואני חושבת לעצמי שאולי ישראל לא כל כך גרועה, ושאולי עוד יקרה לנו משהו טוב.