בית המשפט העליון על עזבון מכס ברוד

"אף שככלל, שאלת פרשנותה של צוואה ספציפית אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, הוחלט ליתן רשות ערעור בעניינו נוכח העניין הציבורי הכרוך במעמדם הציבורי של כתבי קפקא וברוד. לא נמצא מקום להיעתר לערעור, שכן העיון העלה כי צדקו בתי המשפט הקודמים בתוצאה אליה הגיעו.", כך נכתב בפתח תקציר פסק-הדין של בית המשפט העליון ברשות הערעור הנוספת שהעניק לפנים משורת הדין לבתה ונכדותיה של מזכירתו ואהובתו של מכס ברוד אסתר אילזֶה הוֹפֶה  Ester Ilse Hoffe, בתביעתן לקבל לרשותן את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של פרנץ קפקא שעדיין כלולים בו, לאחר שמרביתם נמכרו תמורת מיליונים רבים בידי האם והסבתא אסתר אילזה הופה, במכירות פומביות למראית עין, אבל בהסכם ובתכנון מראש, שהוסתרו מידיעת הציבור, לארכיון הספרות הגרמני במרבאך. ראש הרכב השופטים, כב' המישנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, שכתב את פסק-הדין שאליו הצטרפו כב' השופטים יורם דנציגר וצבי זילברטל, הדגיש את העניין הציבורי כגורם לדיון הנוסף החריג בתביעת בנות משפחת הופֶה, שכבר נדחתה בשתי ערכאות, והורה, כמו שתי הערכאות הקודמות, להעביר את עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו למשמורת בספריה הלאומית בירושלים, וכן הורה לספריה לעשות צדק עם מכס ברוד ולדאוג להוצאת כתביו לאור בתרגום עברי, כפי שהיתה משאת נפשו בחייו, שעל כך אני יכולה להעיד לא רק מן החומרים שהועמדו לרשות בית המשפט (שחלקם נמצאו על ידי בעבודתי בהתנדבות לטובת הספריה הלאומית) אלא גם מחומרים נוספים שהגיעו לידיעתי או שמצאתי במחקר מתמשך של גורל עזבונו של מכס ברוד – את כולם הבאתי לידיעת בא-כוח הספריה שבחר כרצונו באלה מהם לעשות שימוש משפטי ואלה מהם להותיר לשימוש המחקר.  

אני רואה את החלטתו של בית המשפט העליון ליתן רשות ערעור לתובעות ופסק-דין משלו שדוחה את הערעור, ולא להסתפק בדחייה פורמלית של בקשת רשות הערעור החריגה, כהתייצבות מוסרית של בית המשפט העליון רב-היוקרה של מדינת ישראל לימין מערכת המשפט הישראלית, שעשתה משפט צדק משיקולים משפטיים טהורים, אבל מותקפת בזדון ובהעדר יושרה על ידי אנשי ארכיון הספרות הגרמני במרבאך, שהוא זרוע של ממשלת גרמניה, ועל ידי דוברים מטעמו.

במשך עשרות שנים פעלה ממשלת גרמניה באמצעות ארכיון הספרות הגרמני במרבאך לשוד כתבי קפקא ממדינת ישראל, וזאת בדרכי מירמה והונאה ושוחד, למרות שאנשי הארכיון ידעו היטב שהם פועלים בניגוד לצוואתו ולרצונו האחרון של מכס ברוד. הוכחה נחרצת לכך מובאת למשל במכתבו של קניין כתבי קפקא מטעם מרבאך, הפרופסור הנס-גרד קוך, מיום ה-7 באפריל 1997, לעובדת הספריה הלאומית הגב' מרגוט כהן המנוחה, שנמצא בארכיון הספריה הלאומית, וכבר הבאתי את תרגומו ברשימות קודמות אך אביא אותו כאן שוב:

"גברת כהן היקרה,

שוב בגרמניה, עדיין אני חייב לדווח לך על תוצאת המחקרים בתל-אביב: עם הגברת הופה אמנם דיברתי לעתים קרובות בטלפון, אבל לא נפגשנו – כפי שכבר צפית מראש. עקב המצב הכללי ובמיוחד הפיגוע – זה קרה דוקא בבית הקפה שבו היא אוהבת להיפגש עם מבקרים – היא היתה כה נסערת, שהיא לא יכלה לדבר אתי. אבל נשארנו כל העת ביחסי ידידות, כך שנרצה להיפגש עוד במהלך השנה. הבה נמתין לכך.

בהקשר זה רציתי להפנות אותך גם לכך, שברוד כתב בשנת 1963 או 64 מכתב לפליקס וולטש, שמינה את וולטש (שאז למרבה הצער נפטר לפניו) למנהל צוואתו, והורה, שעזבונו הספרותי יימסר לספריה הלאומית. אולי פרט זה בהיסטוריה הנודעת לשמצה של העיזבון כבר היה ידוע לך."

אנשי ארכיון מרבאך ידעו איפוא היטב שברוד ייעד את עזבונו לספרייה הלאומית, ופעלו בזדון למנוע את העברתו לספריה ולהבריחו לגרמניה. ראוי לציין שגם טענתו של הפרופסור קוך שלא נפגש עם הגב' הופה היא שקר: מיפגשם אפילו תועד בצילום שנמצא בידי הספריה הלאומית, ובמיפגש זה הם סיכמו שלאחר מותה של הגב' הופה תמכורנה בנותיה של הופה את עזבונו של מכס ברוד, בניגוד גמור לצוואתו, לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, תמורת מליונים רבים.  

בסעיף 11 לצוואתו הורה מכס ברוד כדלהלן:

(התרגום מן המקור הגרמני שבו השתמש בית המשפט שונה משלי, אך איננו נבדל בעיקרי הדברים):

"בנוגע ל(כתבי יד, מכתבים ממוענים אליי, ויתר עזבון יצירותי הספרותיות והמוסיקליות, כמו גם עזבונו הספרותי של אחי אוטו) שיימצאו בשעת פטירתי, הריני קובע כדלקמן:

גם חלק זה של עזבוני צריך לעבור לגברת אילזה אסתר הופה. אבל היא תהיה מחויבת לדאוג לכך, שלאחר מותה, יורשי עזבונה בכללו (Erben) או יורשיה לחלק מוגדר בעיזבון(Vermaechtnisnehmer) , אמנם ימשיכו להיות זכאים לזכויות ולתביעות החומריות (תמלוגים, רווחים וכיו"ב), אבל כתבי יד ומכתבים, ומסמכים ותעודות אחרים שהוזכרו בפיסקה הראשונה של סעיף 11 זה, צריכים להימסר למשמרת לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים או לספריה העירונית בתל-אביב או לארכיון ציבורי  אחר בארץ או בחו"ל, במקרה שאינם נמצאים כבר למשמרת באחד או יותר מן המוסדות שהוזכרו, או במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה לא הורתה לגביהם אחרת בימי חייה.

על הגברת הופה לקבוע, איזה מן המוסדות הנזכרים כאן ייבחר, ובאלו תנאים תתנהל משמרת כתבי היד."

כפי שניתן לראות מן הצוואה היתה הגב' הופה בחייה רשאית למסור את העזבון כיחידה אחת למשמרתו של ארכיון מרבאך ולקבוע את התנאים לכך – למסור למשמרת ולא למכור את העזבון. היא, מסיבותיה שלה, שאיננו יכולים אלא לשער, נמנעה בחייה המאד ארוכים (היא נפטרה בהיותה בת למעלה ממאה שנה, ארבעים שנה אחרי פטירתו של מכס ברוד), מלהורות על מסירת העזבון בכללו, בחייה או לאחר מותה, למשמרתו של ארכיון מרבאך, וביקשה, בניגוד לצוואת ברוד, להוריש את העזבון לבנותיה יחד עם זכות ההחלטה לגבי עתידו, דבר שלא היתה רשאית לעשות, שכן הצוואה חייבה אותה, ואותה בלבד, לדאוג למסירת העזבון למשמרת למוסד שתבחר ולקבוע את התנאים לכך. מכיוון שלא קיימה את המוטל עליה בצוואה, עוברת האחריות למינוי מנהל עזבון שיוציא לפועל את הצוואה כלשונה לבית המשפט, וכך אכן נהגו בתי המשפט בישראל, שעל סמך העובדה שהמוסד הראשון שציין מכס ברוד בצוואתו הוא "ספריית האוניברסיטה בירושלים", כיום הספרייה הלאומית, החליטו להורות על העברת העזבון למשמרת הספריה הלאומית, וגם זה על פי לשון החוק, שמורה לכבד את העדפותיו של המצווה ובכלל לעשות ככל שניתן כדי לקיים את רצונו האחרון של המצווה באופן המדויק ביותר.

לאומד כוונותיו של מכס ברוד בצוואתו סייעה גם צוואה קודמת משנת 1948, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, שבה מופיע סעיף מאד דומה לסעיף 11 בצוואתה המאוחרת:

"רצוני הוא, שלאחר פטירתי תוכן רשימה מדויקת של ספריי, כתבי היד שלי וכו', כמו גם של העיזבון הספרותי הנמצא ברשותי של אחי אוטו, ותימסר לספריה או ארכיון יהודיים ציבוריים בפלשתינה. לאחר פטירתה של גברת אסתר הופה צריכים כל הספרים, כתבי היד, התוים וכו' הנזכרים ברשימה הנ"ל לעבור לבעלות הספרייה או הארכיון כנ"ל, להוציא היצירות, כתבי היד וכו' שלגביהן תצוה גברת אסתר הופה בימי חייה אחרת."

בצוואה זו ברור עוד יותר רצונו של מכס ברוד שעזבונו הספרותי יועבר במלואו "לספריה או ארכיון יהודיים ציבוריים בפלשתינה". בצוואתו המאוחרת של ברוד מיוני 1961, צוואה שהוכנה לאחר שמרבית כתבי היד של קפקא שהיו ברשותו של מכס ברוד הוחזרו ליורשיו של קפקא, צאצאי שלוש אחיותיו שנרצחו בשואה, והופקדו למשמרת בספריה הבודליאנית באוקספורד, הוסיף ברוד אפשרות של הפקדה בספריה או ארכיון בחו"ל, במחשבה על הפקדת כתבים נוספים בספריה הבודליאנית כבקשת אחייניתו של קפקא מריאנה שטיינר ובנה עו"ד מיכאל שטיינר, ששאפו לאחד את כל כתבי היד במקום אחד, ובשום אופן לא במחשבה להעביר את כתבי קפקא לגרמניה, ועל אחת כמה וכמה שברוד היה מסרב בכל תוקף להעבירם לידי ארכיון מרבאך שאנשיו תקפו את ברוד קשות  

בשנות החמישים וגם בנימה אנטישמית, על דרך עריכת קפקא שלו, כפי שתיארתי ברשימתי "הפולמוס על כתבי קפקא בשנות החמישים".

מאז החל המשפט הפיץ ארכיון מרבאך בתקשורת הגרמנית תעמולה אנטישמית נגד ישראל ואנשיו חזרו וטענו שישראל "מלאימה את כתבי קפקא" דבר שלא היה ולא נברא. כל מה שעשו בתי המשפט בישראל הוא להורות על קיום צוואתו של מכס ברוד כלשונה, אבל טענת ההלאמה יוצרת מיד בתודעה הגרמנית, הספוגה בחשיבה נאצית, את האסוציאציה בין מדינת ישראל ל"יודובולשביקים", כפי שכינו הנאצים את הסובייטים. רק מי שמכיר את האנטישמיות הנאצית יכול לעמוד על עוצמת האנטישמיות הטמונה בטיעון הזה.

גם כעת אין אנשי מרבאך זונחים את התעמולה עמוסת השקרים שלהם. אתמול, למחרת מתן פסק-הדין, שיגרו לתכניתו של ירון לונדון את הפרופסור דן מירון, כביכול כדי לדבר על ספרו המרתק, המנתח ניתוח מעמיק ורב-פנים את סיפורו הקצר של קפקא "חיית בית הכנסת". ירון לונדון אכן ניסה לדבר על הספר, אבל הפרופסור מירון התעקש מאד להעביר את דף המסרים שקיבל ממרבאך, ולולא היה זה כה עצוב, זה יכול היה להיות מצחיק, למי שיודע את האמת.

לגב' הופֶה, Hoffe בסגול, כמו הפועל "אני מקוה" בגרמנית, שפה שהפרופסור מירון שולט בה כמובן, הוא קרא גב' הופָה בקמץ, וגם את שמה הפרטי שיבש מעט, משום שמעולם לא ראה ולו מסמך אחד מהמסמכים הנוגעים להשתלשלות פרשת עזבון ברוד וכתבי היד של קפקא, שכולם כתובים בכתב ידו הנאה של מכס ברוד, אותיות עגולות בנטייה ברורה לימין בגרמנית אוסטרו-הונגרית, שבמערכת החינוך שלה, שבה למדו גם סבי וסבתי, הושם דגש מיוחד על קליגרפיה. בהקשיבי למירון דימיתי לשמוע את מנהל ארכיון מרבאך הד"ר אולריך ראולף מדבר מגרונו. הפרופ' מירון עלב בבית המשפט הישראלי, שלטענתו פסק שכתבי היד של קפקא יופקדו בספריה הלאומית משום שקפקא היה יהודי. הפרופ' מירון הכריז בתוקף     שהמקום הראוי לכתבי היד של קפקא הוא ארכיון מרבאך, ששדד אותם מישראל שלא כדין, ושם, כך טען הפרופ' מירון, מוציאים את המהדורה הביקורתית של כתבי קפקא. כאמור הועברו רוב כתבי היד של קפקא לספריה הבודליאנית באוקספורד ומרכז קפקא באוספורד הוא שמוציא את המהדורה המדעית. ארכיון מרבאך שותף בפרוייקט, אך גם הספריה הלאומית בירושלים שותפה בו. ארכיון מרבאך פתוח רשמית לכל החוקרים, אך מי שאיננו תומך בגרמנים בלהט בדומה לפרופ' מירון יתקשה מאד לעבוד עם ארכיון מרבאך ועם כל ארכיון אחר שלארכיון מרבאך יש מהלכים בו, ואינני חושבת שחוקרים ישראלים, גם אם הם מתנדבים לכך מרצונם החופשי, צריכים להיות נתונים לסחטנות של ארכיון ממשלתי גרמני שמנסה לשדוד את מדינת ישראל, ולבחור בין לפעול לטובת הגרמנים כנגד עמם ומדינתם, כפי שנוהג הפרופ' מירון ולא מעטים מעמיתיו, לבין נאמנות לעמם ולמדינתם, ובמקרה זה גם לצדק וליושר, שבהכרח תגרור פגיעה במחקרם מצד הגרמנים. החלטת כל ערכאות המשפט בישראל שעזבונו של מכס ברוד נועד על ידו להימסר למשמרת ולא להימכר, מתיר לספריה הלאומית במפורש לתבוע מארכיון מרבאך להשיב את הגזל, וארכיון מרבאך לוחץ כעת על פרופסורים ישראלים לסייע לו להשאיר את הגזל אצלו. 

כי מטרת הגרמנים, על ידי השתלטות בדרכי מירמה ושוחד על כמה מכתבי היד החשובים של קפקא – מרבית הכתבים הועברו כאמור כבר בשנת 1961 לספריה הבודליאנית – איננה לכבד את פרנץ קפקא, אלא למחוק את זכר העובדה שכתבי היד של קפקא הוברחו מצ'כוסלובקיה שנכבשה בידי הנאצים לארץ ישראל, כדי להצילם משריפה בידי הגרמנים, שהכניסו את קפקא וברוד כבר בשנת 1935 לרשימת "הסופרים המזיקים והלא רצויים לגרמניה" של לשכת הכתבים של הרייך. כמה שנים אחר כך נרצחו שלוש אחיותיו של קפקא  וחלק מאחייניו במחנות הריכוז הגרמניים, בחלמנו ובאושוויץ. קשה למצוא המחשה טובה יותר ל"הרצחת וגם ירשת" מדרישת הגרמנים לקבל לידיהם את כתבי קפקא, שלמעשה הינם נכסי נספים בשואה, שנגזלו בידי הגרמנים בשיטות שממשיכות את הגזל הנאצי של נכסי התרבות היהודים, וכדי להצדיק את השוד טוענים הגרמנים שקפקא הוא בכלל סופר גרמני, וראיה לדבר שכתב בשפה הגרמנית, טענה שהולמת היטב את מורשתו של אדולף היטלר, שראה את פראג כחלק מהרייך הגרמני, שהרי תחת השלטון האוסטרי דיברו וכתבו בה בגרמנית. למדינת ישראל, טוענים הגרמנים, אין שום קשר והבנה לכתבי הסופר הגרמני קפקא, שמקומם הטבעי לדעתם הוא בארכיון מרבאך, לצדם של מרטין היידגר וארנסט יינגר. אבל הקפקא הזה של מרבאך הוא קפקא שרוצים לראות צאצאי הנאצים, לא קפקא כפי שהיה באמת, יהודי מפראג בן למשפחה פשוטה מעיירות בדרום-בוהמיה.

כשהגיעו לונדון ומירון לדבר סופסוף על הספר, הזכיר לונדון את לעגו של מירון לאהבתו של קפקא לתיאטרון היידיש. די לעיין בנאומו של קפקא על היידיש כדי להבין משהו מאד מהותי לגבי קפקא: הוא לא אהב את היהודים שמתביישים להודות בכך שהם מבינים יידיש. אהבתו לתיאטרון יידיש הושפעה מאד מהשקפותיו של מרטין בובר על התרבות העממית היהודית. בכלל הושפע קפקא מאד ממרטין בובר וממחקריו את החסידות של יהודי גליציה, ובכתב העת של מרטין בובר "דר יודה" פירסם קפקא כמה מסיפוריו הקצרים, "תנים וערבים" ו"דו"ח לאקדמיה". ברוד ובובר התכתבו ארוכות על קפקא. מכתביו של ברוד לבובר נמצאים בארכיון בובר בספריה הלאומית. מכתבי בובר לברוד נמצאים בכספות של בנות משפחת הופה וממתינים להיחשף. לא אדבר בשם המתים, אבל אולי כדאי שקפקא ימצא את מקומו במקום שמעריכים בו את תיאטרון היידיש ואת שפת היידיש ואת שירת היידיש. נדמה לי ששם המקום הראוי לקפקא, ולא לצדם של הוגי המשטר הנאצי. זה בדיוק מה שהורה מכס ברוד בצוואתו, אבל גם מבחינת המוסר והצדק, זה בדיוק מה שנכון.