יום חמישי, 18 באוגוסט 2016

בית הכנסת בליבק וחזיתו הנאצית



רולנד קירבאך כותב ב"די צייט" (גיליון 33, 4 באוגוסט 2016), על בית הכנסת הישן בליבק, שהיה בין הבודדים בגרמניה שלא נהרס בליל הבדולח, ובכל זאת לא שפר גורלו: יופיו והדרו של בית הכנסת המפואר שנחנך בשנת 1880, חזיתו הרומנסקית עם חלונותיה היפהפיים וכיפתו הרמה היו לצנינים בעיני הנאצים, ובין שנת 1939 לשנת 1941, הסירו הנאצים את כיפת בית הכנסת ובנו לו חזית חדשה מלבנים אדומות עם חלונות מרובעים, כך שהבניין קיבל מראה של בית ספר או בית חרושת. את פנים הבניין הסבו הנאצים לאולם ספורט.
יהודי ליבק היגרו ממנה או נרצחו בשואה. בית הכנסת המוסב לאולם ספורט נשאר על עומדו והתפורר לאטו במהלך השנים. לאחר נפילת ברית המועצות החלו להגיע לליבק יהודים מברית המועצות, שמהווים כיום את עיקר הקהילה, 730 איש. הם החלו שוב להשתמש בבניין בית הכנסת, אבל ממון לשפץ את המיבנה המתפורר לא היה להם. פעילויות הקהילה מתקיימות בבניין סמוך והתפילות מתקיימות במרתף הצר והמחניק של בית הכנסת, שאת חלונותיו אסור לפתוח בשעת התפילה מטעמי ביטחון. בשנים 1994 ו-1995 נזרקו על בית הכנסת בקבוקי תבערה שלא גרמו נזק ממשי. כנראה ישנם בליבק מי שאינם אוהבים את התיישבותם החדשה של יהודים בעיר. ראש הקהילה, אלכסנדר אולשנסקי, סיפר לכתב שבשעת תפילות הפסח אשה אחת התמוטטה ואיבדה את הכרתה.
לפני שלוש שנים כבר איים המיבנה להתמוטט, ואז הבטיחה ממשלת גרמניה, שאם הקהילה תשיג את מחצית סכום המימון של תכנית שיפוץ שהיתווה האדריכל תומס שרדר-ברקנטין לבית הכנסת, תשלים הממשלה את המחצית השנייה לסך יותר מששה מיליון אירו שנדרשים לשיפוץ. הקהילה השיגה הבטחה למימון משתי קרנות, שכבר העבירו כמחצית הסכום, ולפני שנתיים החלו העבודות, אך כעת החליטה אחת הקרנות להפסיק את המימון, העבודות נעצרו, הפיגומים פורקו.
במשך כל העת עמד שיפוץ בית הכנסת בצל מחלוקת: בין בני הקהילה ואזרחי ליבק האחרים היו מי שחשבו שצריך לפרק את חזית הלבנים האדומות שבנו הנאצים ולשפץ את חזיתו המקורית של בית הכנסת עם הכיפה. אבל בשנת 1991, הוכרזה החזית הנאצית כמיבנה לשימור ונאסר להרוס אותה, בטענה שזו "עדות יחידה במינה להיסטוריה היהודית-גרמנית". אבל אגודת האדריכלים הגרמנית טענה שזו "אדריכלות פשע נאצית" שיש להרוס. מתכנני השיפוץ נאלצו לוותר על שיחזור החזית המקורית של בית הכנסת. בינתיים גם המשך השיפוץ איננו אפשרי.
הרבה שאלות ומחשבות עורר בי הסיפור הזה של בית הכנסת הישן בליבק. מדוע דוקא בשנת 1991 הוכרזה החזית הנאצית של בית הכנסת כמיבנה לשימור? דוקא לאחר נפילת ברית-המועצות, כאשר יהודים מברית-המועצות החלו להגיע לליבק? האם ניסה מישהו בעיריית ליבק להעביר מסר כלשהו לתושבים היהודים החדשים? ומתי בכלל קיבלה הקהילה החדשה של ליבק, של יוצאי ברית-המועצות, זכות להשתמש בבית הכנסת? האם לא עדיף היה במקום השיפוץ היומרני שעולה הון תועפות לבנות בית כנסת חדש, או לשכור למטרה זו בניין קיים אחר, שאין לו היסטוריה מכאיבה של התנכלות נאצית?
מצאתי באינטרנט את החלטת עיריית ליבק על שיפוץ בית הכנסת, שמבהירה שהמטרה היא לשמר את כל התקופות ההיסטוריות, כולל התקופה הנאצית. נו טוב. הניסוחים נמלצים מאד:
" 80 שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון, ו-71 שנה לאחר גירושם ורציחתם של בנות ובני ליבק בני הדת היהודית, אנו חווים את פריחתם מחדש של חיים יהודיים בעירנו כרגע מאושר בהיסטוריה.
הדור הנוכחי הנושא באחריות פוליטית לעיר ההאנזה ליבק רואה כחובתו לקיים ולשמר חיים יהודיים בליבק ולכבד את משאלותיה של הקהילה היהודית.
על רקע זה אנו תומכים בהחלטת הקהילה היהודית להבטיח את תפקודו של בית הכנסת למען חיי קהילה בעתיד ולבצע כעת את עבודות השיפוץ הנדרשות בדחיפות. ההחלטה נוגעת לקהילה היהודית ולה בלבד.
עיר ההאנזה ליבק עומדת לעזר במסגרת יכולותיה. אזרחי ליבק תומכים במתן חסות של ראש העיר לשיפוץ בית הכנסת ותומכים בעבודת המועצה לשמירת המסורת הגדולה של החיים היהודיים בעירנו." כולם הצביעו בעד, איש לא התנגד.
המשפט על ההחלטה שנוגעת לקהילה היהודית בלבד נשמע לי מוזר. הרי להחלטה זו אין קיום ללא תמיכת העיריה. מה באמת עמד מאחורי ההחלטה על שיפוץ בית הכנסת? ומה עמד מאחורי ההחלטה להפסיק את המימון? האם חילופי גברי היטו את הכף כנגד המשך מימון השיפוץ?
והקהילה היהודית הזו של יוצאי ברית-המועצות שאינם אנשים דתיים, מדוע חשוב להם לשפץ בית כנסת של קהילה שלא הכירו? ואם בחיים יהודיים חפצם, מדוע דוקא בגרמניה מצאו את מקומם?
או שגם בליבק חוזר אותו סיפור שכבר היכרתי במקומות אחרים: המדינה מעדיפה להעניק את הנכסים רבי הערך של הקהילה היהודית שנשמדה ומי ששרד ממנה היגר מגרמניה, לקהילת מהגרים זעירה מברית-המועצות שחיה במקום, כדי למנוע תביעות של יהודים מארצות אחרות לפיצוי על הנכסים שיביאו לזרימת כספי ממשלה אל מחוץ לגרמניה? והיהודים המקומיים מצדם, צריכים בתמורה לנכסים היקרים להשלים עם ההשפלה של תפילה בבית כנסת שחזיתו עוצבה בידי הנאצים לפי טעמם?
ואולי בית הכנסת בליבק איננו אלא משל ל"פריחתם מחדש של חיים יהודיים בגרמניה": יהודים שאינם יודעים עברית ולא חונכו להתפלל, מתפללים במרתפו המחניק של בניין בעל חזית נאצית שהוכרזה כאתר היסטורי לשימור, והוא עצמו מאיים להתמוטט.
אפשר להתעלף רק מהמחשבה על כך.