יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

סוף האולימפיאדה



עוד מעט יתקיים טקס הסיום של האולימפיאדה, ואני כבר אשן לצערי כי אני מתה מעייפות. צפיתי היום במרתון גברים ובגמר התעמלות אמנותית ובגמר אופני הרים, שזה מקצוע ממש מפחיד שמזכיר רכבת הרים בלונה-פארק ועולים ויורדים בעליות ובירידות מאד תלולות מעל סלעים וקורות עץ, וכמה מהרוכבים נפלו ונפצעו ושתתו דם. הרוכב הישראלי לא נפל אבל קודם התפנצ'ר לו הגלגל הקדמי ואחר כך האחורי, ובגלל זה הוא סיים במקום עשרים ותשעה והשדרים מאד הצטערו, כי בתחילת הרכיבה הוא היה די בהתחלה, והם מיד התחילו לדבר על מדליה נוספת לישראל, שברור שלא היה לנו שום סיכוי לקבל בשום מקרה. כל הזמן בכל המקצועות השדרנים דיברו על זה שאולי תהיה לישראל עוד מדליה, אפילו כשהיה ברור שאין שום סיכוי לזה. אני לא יודעת למה הם כל הזמן דיברו על מדליה דימיונית. אולי אמרו להם שזה מה שידביק את הצופים למסך, אפשרות של עוד מדליה לישראל, אבל אותי זה מאד עיצבן, גם כי זה סתם קשקוש וגם כי בסופו של דבר זה מגמד את ההישגים האמיתיים של ישראל, שלמשל נבחרת ההתעמלות האמנותית שלה במקום ששי בעולם, אחרי רוסיה וספרד ובולגריה ואיטליה ובלארוס, שכולן מעצמות התעמלות, ולפני ארצות-הברית וגרמניה וסין שבכלל לא עלו לגמר, שזה בלתי נתפס. אני לא מבינה בספורט ובטח לא בהתעמלות אמנותית, אבל אני מבינה מה המשמעות שנבחרת ישראל מגיעה למקום כזה בדירוג העולמי והאולימפי, אחרי מי שלפניה ולפני מי שאחריה, וההופעה שלה יפה להפליא ושובה את הלב, וזה לגמרי נכון שאני לא מבינה במרכיבים של התרגיל ומה בדיוק המתעמלות עושות, אני מביטה בתרגילים שלהן כמו במחול, אבל גם מי שצופה במחול לא צריך להבין את משמעות הצעדים ולהכיר את תולדות המחול, הוא רק צריך להתבשם מהיופי ולהינות, וזה מה שעושים מיליוני האנשים שצופים באולימפיאדה, פשוט נהנים לראות משהו יפה וגם לעודד את הנבחרות שלהם, כי אולימפיאדה וספורט בכלל זה גם מאבק בין מדינות, ולפעמים יש בו פוליטיקה מלוכלכת, אבל זה בדיוק הרעיון האולימפי, שיש מאבקים בין אנשים ובין מדינות, ויש גאוה לאומית ונאמנות ואפילו גבורה, אבל אף אחד לא מת. האולימפיאדה היא מאבק בין אומות בדרך של משחק, בלי לשפוך דם, וזה בדיוק מה שיפה בה, שאפשר להיאבק ביריבים ולנצח ולהריע למדינה שלך ולהרגיש המון גאוה לאומית, בלי שאף אחד ימות מזה, וכתב צבאי אחד קונן בפרצוף חמוץ לאן הגענו, שמדברים על וואזארי וסלמונלה, וזה בדיוק מה שהיה נפלא בקיץ הזה, שהכתבים הצבאיים נדחקו קצת לפינה, החדשות נהיו משעממות מאד למי שלא אוכל קורנפלקס, והיה הרבה יותר כיף להתמכר למשחקים האולימפיים, אבל עוד לא הסתיימה האולימפיאדה וכבר ירו רקטה על שדרות, ועכשיו צה"ל מפציץ בעזה, והכתבים הצבאיים שוב יפתחו את מהדורות החדשות בפרצוף מלא חשיבות עצמית, והמתעמלות היפות תקפלנה את הסרטים ותארוזנה את החישוקים והאלות שאינן מכות איש ואינן שוברות שום ידיים ורגליים, וכמו פיות שהגיעו לעולמנו המיוסר רק לרגע קט, כדי לחולל קסם ולהיעלם, הן תחזורנה לפיטר פן בארץ שום מקום, ולמסכים שלנו ישובו כתבים צבאיים במלוא תפארתם עם פצצות מתפוצצות מאחורי גבם והבזקים של אש, ובתור אתנחתא יהיו גם דיווחים על סלמונלה בקורנפלקס או בטחינה. עיר המקלט שלנו, שבה בוכים רק בגלל נפילת חישוקים ומדליות מוחמצות, תחזור ותהפוך בלתי מושגת, בהעדר קצת אבקת קסמים והרבה מחשבות חיוביות.