פריחה קצרה / סיפור

רחל תמיד ישבה על הספסל ליד המכולת וקיבצה נדבות. לפעמים היא רק ישבה שם, ולפעמים פנתה לאנשים במפורש וביקשה מהם כסף. פעם הצעתי לה אוכל במקום כסף והיא התרגזה. לפעמים גם בעל המכולת נתן לה אוכל בחינם, אבל עליו היא לא הירשתה לעצמה להתרגז. בסופו של דבר היא היתה צריכה גם לאכול משהו.

בגדים היא היתה לוקחת ממה שאנשים השאירו על הגדרות או ליד פחי הזבל. היא לא לקחה כל דבר, כמו שעושים מחפשי המציאות שמסתובבים בשכונה מדי לילה ומחטטים בפחי הזבל, אלא מדדה את הבגדים ובחרה את אלה שהתאימו לה. פעם ראיתי אותה מודדת בגדים שהשאירו ליד הפח, מכנסים וכובע, ולרגע היא נראתה לי כמו גבר. הפנים שלה היו די נוקשות, אבל היה לה שיער ארוך, ומלבד באותה הפעם שבה ראיתי אותה מודדת מכנסים שמישהו השאיר ליד פחי הזבל, היא לבשה תמיד חצאית וחולצה עם שרוולים. בעצם היא לבשה תמיד כמה שכבות בגדים, שכבה מעל שכבה.

זמן מה חשבתי שהיא גם ישנה על הספסל, ובגלל זה היא לבושה תמיד בבגדים חמים מדי לעונת הקיץ, אבל התברר שהיתה לה דירה בבניין הישן המיועד להריסה. נדמה לי שבקומת הקרקע. אני מניחה שזו היתה דירה די עלובה, אבל לא ראיתי מבפנים את דירתה.

כולם בשכונה הכירו את רחל מהספסל ליד המכולת, אבל לא נראה היה שיש לה קרוב או חבר של ממש. לכן היה מפתיע לראות אותה פתאום מטיילת בלילות עם גבר, יושבת עמו על אחד הספסלים בשכונה באחד הרחובות היפים יותר בשכונה, לא הספסל ליד המכולת ששם קיבצה נדבות, ומשוחחת איתו ארוכות וצוחקת. במהרה הבנתי שהם זוג, כי בכל ערב ראיתי אותם מטיילים יחד ברחובות השכונה ויושבים על ספסל ומשוחחים וצוחקים, והגבר חיבק את כתפיה. רחל כבר לא ישבה בשעות היום על הספסל שליד המכולת ולא קיבצה נדבות. היא היתה שמחה והתלבשה יפה יותר, ובכלל נראתה הרבה יותר טוב, ובלילות טיילה חבוקה עם החבר שלה והם הירבו לצחוק. פעם שמעתי קטע משיחתם מדברים על כך שרחל צריכה להודיע שהיא עברה דירה, ובאמת ראיתי אותה כעת ברחוב אחר, יוצאת מדירתו של בן זוגה.

בינתיים הקיפו את הבניין הישן בחומת פח והחלו להרוס אותו כדי לבנות בניין חדש, שבוודאי יהיו בו, כמו בכל הבניינים החדשים בשכונה, דירות גדולות ומפוארות לתיירים מאמריקה. לכל הדיירים בבניין הודיעו לפנות את דירותיהם מיד, וחשבתי שרחל לא תצטרך לדאוג, כי היא מתגוררת עכשיו עם החבר שלה.

אבל החודשים נקפו ורחל שוב נראתה מסתובבת בשכונה לבדה. את החבר לא ראיתי יותר. היא שוב לבשה בגדים חמים מדי, כמה שכבות אלו מעל אלו. בשבתות היא נראתה חוצה לבדה את השכונה מקצה לקצה ונעלמת, אבל בערב היא תמיד חזרה.

ושוב היא התחילה לשבת ליד המכולת, אבל לא ביקשה נדבות ולא הושיטה את ידה קדימה כפי שהיתה עושה קודם לכן. כבר לא ידעתי אם לתת לה נדבה. לא היה לי נעים ממנה, אחרי שנדמה היה שכבר ניצלה לתמיד מן הקבצנות.

שוב ישבה רחל מבוקר עד לילה על הספסל שליד המכולת, ולא ראיתי כבר שום איש שנותן לה נדבה, והיא כבר לא ביקשה ממני דבר, למרות שקודם היתה לפעמים מבקשת. ממילא לרוב הקבצנים אני לא נותנת נדבות, במיוחד לא לאלה שדורשים נדבה במפגיע.

תהיתי היכן היא גרה עכשיו, כשהבניין הישן מוקף בחומת פח והרוס למחצה ובמהרה ייהרס לגמרי, ועם החבר כנראה משהו קרה, בכל אופן הוא מעולם לא נראה עוד. אבל לא נראה לי מתאים לשאול שאלות אישיות כאלה. ממילא לא הייתי יכולה לעזור לה הרבה. אבל בערב יום כיפור החלטתי בכל זאת לתת לה נדבה, והיא פשוט לקחה.