ההשתלטות על משט הנשים לעזה עברה בשלום, וירדה במהרה מן הכותרות. אבל
מדוע טורח בכלל חיל הים להשתלט על ספינה עלובה ובה שלוש-עשרה נשים בלתי חמושות?
אפשר רק לגחך כשבחדשות מודיעים שחיל הים השתלט על הספינה "שביקשה לפרוץ את
המצור על עזה". האם באמת יכולות שלוש-עשרה נשים בסירה לפרוץ את המצור על עזה?
האם לו הניח להן צה"ל להגיע לחוף עזה ולחבק את הילדים שציפו להם שם, לבושים
חגיגית ומנפנפים בדגלים, היה נגרע משהו מכוחו של צה"ל? מעוצמתה של מדינת
ישראל? והרי כבר היו ספינות שהורשו להגיע לעזה, ומאום לא קרה. ישראל ממשיכה לפקח
על תנועת הספינות לרצועה. האם שוה הסיכון להסתבכות, אם חלילה לא תעבור ההשתלטות
בשלום, אם מישהו ייפגע, או חלילה ייהרג? והאם שוה לסכן לשם כך את חיילינו שלנו?
יפה שצה"ל שלח נשים, קצינות וחיילות, להשתלט על הספינה, אבל האם לא עדיף היה
להניח לה להמשיך בדרכה לעזה? איזה נזק כבר היה נגרם לנו? איזו פגיעה?
כל כך הרבה אנרגיות ומשאבים אנחנו משקיעים בפעולות צבא שאין בהן
תוחלת, ויש בהן סכנה. והציבור כבר איננו שואל מדוע, כאילו לא הוסקו מסקנות מפרשת
המאווי מרמרה. או אולי כן הוסקו, שהרי שלחו לוחמות נשים להשתלט על הספינה, אבל בכך
הסתיימה הסקת המסקנות, על עצם הצורך בהשתלטות על כל ספינה רעועה הנושאת עמה כמה
פעילים פוליטיים פלשתיניים ומערביים שמביאים סוכריות או חיתולים לעזה כבר אין דנים
בתקשורת, כאילו די בכך שההשתלטות עברה בשלום, כדי להימנע מהשאלה האם היא בכלל
נחוצה. וכן, המפליגות בספינה הכריזו שהן פורצות את המצור על עזה. אז הן הכריזו.
האם שליטתה של ישראל בנתיבי המים לעזה נפגמה כהוא זה מן ההכרזה? ואם חששה הממשלה
מכישלון תעמולתי, האם לא די היה להכריז מראש שישראל לא תעצור את ספינת הנשים, מאחר
שאיננה מהווה סכנה, אבל תדאג לעצור בעתיד כל ספינה שחשודה כנושאת נשק או בעלת
כוונות התקפיות? האם תגובה תוקפנית מצד ישראל לכל משט תעמולה בלתי חמוש מבטאת
כוח, או בעצם חולשה ולחץ, שרק מעודדים משטים נוספים? האם לא עדיף להבחין בין סכנות
אמיתיות לבין הפגנות פוליטיות, שישראל יכלה לצאת אולי נשכרת מלגלות כלפיהן
סובלנות, מתוך ביטחון עצמי וקור-רוח, שדרושים לנו יותר מכל, במציאות שבה אנו חיים,
באיזור שבו אנו חיים.