הירוקים / סיפור

יעלי היתה בת 14 כשסבא מת. היא לא היתה בבית כשזה קרה. זה היה חג סוכות והיא יצאה לטיול בגליל עם הצופים. כשהתקרבו לאכסניה הם מצאו שיח צבר עמוס פירות, וקטפו אותם בעזרת מקל. המדריך הציע לגלגל אותם בדפי עיתון שהתעופפו בשדה, כדי להוציא את הקוצים. הקוצים אכן נלכדו בעיתון, המדריך קילף את הסברס בעזרת אולר והגיש להם אותם בזה אחר זה, והם היו מתוקים ומעוררי תיאבון, ואז הם קטפו עוד סברס וגילגלו גם אותם באותם דפי עיתון – לא היו להם אחרים, והקוצים נשארו אחוזים בפירות ונתקעו בלשונם ובפיהם. ובכל זאת, למרות שעוד כמה ימים חשה בקוצים הדוקרים בשפתיה ובלשונה, היתה יעלי מאושרת, מפני שאהבה לטייל, אהבה את הגליל, ואהבה במיוחד להיות רחוקה מן הבית. כששבה הביתה עייפה ומלוכלכת, אמרה לה אמא שסבא  נפטר, ויעלי היתה בהלם. למה לא הודעתם לי, שאלה יעלי. זה היה די מעליב ומקומם, שלא קראו לה לשוב הביתה ללוויה של סבא. אמא ענתה שלא רצו לקלקל לה את הטיול, אבל יעלי ידעה שאמא משקרת, כמו תמיד, היא לא רצתה אותה בסביבה ולא רצתה שהקרובים יראו את יעלי בלוויה וינהגו בה בחיבה. רק כשהבית התרוקן והיא נשארה לבדה עם העיתון שבו התנוססה מודעת האבל על מות סבא, היא פרצה בבכי. כשאמא חזרה וצעקה עליה היא אמרה לה שתניח לה, וחשבה לעצמה איך תחזיק מעמד בחיים בבית בלי סבא, שתמיד הגן עליה מזעמם של ההורים. אבל היא לא היתה צריכה לדאוג. עוד לפני שהסתיימה השבעה הודיעו לה ההורים שהיא תעבור כעת לגור עם סבתא.

יעלי אהבה להיות אצל סבתא, למרות שכעת העציב אותה מראה הכורסה בפינת הסלון שסבא נהג לשבת עליה, ובקטנותה היה מרכיב אותה על ברכיו, מכה קלות על ברכיה ומזמר לה:

קויף קויף המ'לה

מאך מיר אוף הקמ'לה

חיל דיר אפעס וייזן

שיסעלאך מיט אייזן.  

(פטישון הך הך

מערה לי פתח

ואראה לך אוצרות

ברזל בקערות).

ובערבים ישבו סבא עם תלמודו, וסבתא עם התפירה שלה ויעלי עם שיעורי הבית מסביב למנורת השולחן. את הנברשת הגדולה ורבת הנורות שבתקרה הדליקו רק בהזדמנויות מיוחדות, בערבי שבתות וחגים, בליל הסדר. בערבים של ימות החול הודלקה רק מנורת השולחן, שעמדה על כן גבוה, עגול וכחול, והם הסתפקו בה. כעת ישבו רק יעלי וסבתא ליד המנורה, יעלי עם שיעורי הבית, וסבתא כשאצבעון הכסף שומר על אצבעה, תפרה ותפרה.

בלילות ישנו יעלי וסבתא במיטה הכפולה של סבא וסבתא בחדר השינה, סבתא ישנה בצד של סבתא ויעלי ישנה בצד של סבא. לפעמים סבתא התעוררה באמצע הלילה והסתובבה בבית. היא התגעגעה לסבא והיה לה קשה לישון. יום אחד כשחזרה יעלי מבית הספר ראתה שסבתא שינתה את מראה חדר השינה, הפרידה את שתי המיטות והזיזה כל אחת מהן לצד אחר של החדר, וגם כיסתה כל אחת בכיסוי נפרד. אמצע החדר היה כעת ריק והחדר נראה גדול בהרבה משהיה. יעלי הבינה שעכשיו סבתא מתחילה חיים חדשים, חיים בלי סבא, וזה לא היה קל אחרי ארבעים וארבע שנים, שבהן, כפי שחזרה ואמרה סבתא, מעולם לא שמעה מפיו מלה רעה.

בבוקר, סיפרה סבתא, השכים סבא קום ואמר לסבתא שתמשיך בינתיים לישון. הוא הניח תפילין והתפלל, ואחר כך ירד להביא את העיתון מתיבת הדואר וישב לקרוא אותו בכורסה. כשסבתא קמה כבר היה סבא לבוש ומגולח למשעי ושערו סרוק מעל מצחו. היה לו שיער סמיך, דומה לשערה של אמא. גם לסבתא היה שיער אפור וארוך שהיא כרכה סביב ראשה בעזרת מסרקות קטנים בצבע חום-אדמדם וסיכות כסופות, ורק בלילה לפני השינה התירה אותו, והוא עטף אותה כמו שמלה. נדמה היה ליעלי שסבתא לא הסתפרה מעולם. יעלי אהבה מאד לראות את סבתא מתירה את שערה הארוך וסורקת אותו לפני השינה.

אני הייתי יפה, אמרה סבתא פעם לגדי, אחיה של יעלי, שחיטט כדרכו בתמונות הישנות. מה אתה חושב, שסבא שלך היה טיפש?

כשיעלי שבה מבית הספר, התבשלו על הכיריים שני סירים: באחד, הגדול יותר, התבשלה כוסמת. בסיר הקטן שליד התבשלו שאריות עוף ובקר עם הרבה שום ובצל, וניחוחן מילא את המטבח וגלש במורד המדרגות. סבתא גדשה בצלחות כוסמת ועליהן הניחה מעט מתבשיל הבשר והעוף. יעלי אכלה לאט לאט. סבתא התפלאה שיעלי אוהבת לאכול הכל בלי לחם, אפילו חביתה העדיפה יעלי לאכול עם גבינה לבנה ולא עם לחם. איך אפשר בלי לחם, תהתה סבתא. בבוקר וגם בערב מרחה לעצמה סבתא פרוסת לחם שחור בגבינה לבנה, ועליה פיזרה בנדיבות סוכר. זה האוכל הכי טעים בעולם, אמרה סבתא בעונג, כשנגסה בפרוסת הגבינה המסוכרת, זה יותר טוב מבשר.

סבא לעומתה העדיף למרוח את לחמו בחמאה, ואז היה חותך את פרוסת הלחם העבה המרוחה בחמאה לקוביות ומשקע אותן בכוס הקפה בחלב שלו, כדי שיתרככו ויוכל לאכול אותן ללא השיניים התותבות שלו, שהעדיף להניח בכוס רוב הזמן. כשהכניס אותן לפה הן הכאיבו לו, והוא העדיף להימנע מכך ככל האפשר. הילדים אהבו לראות את פיו חסר השיניים של סבא, והוא היה פוער אותו בשמחה כדי להצחיק אותם. גדי היה צוחק בלי סוף.

אבל עכשיו שסבא מת היו אלה רק סבתא ויעלי בבית, סבתא תופרת, לפעמים ביד ולפעמים במכונת התפירה של זינגר שעומדת בחדר השינה ליד החלון, ויעלי עוזרת לסבתא להשחיל בה חוט, כי עיניה של סבתא כבר אינן חדות דיין להשחיל את החוט במכונה או במחט. כשסבתא תופרת, יעלי כותבת וקוראת. סבתא לימדה גם את יעלי לתפור כפתורים, אבל יעלי מתעקשת לתפור ללא אצבעון, למרות שסבתא קנתה לה אצבעון קטן אדום במיוחד בשבילה. סבתא תמיד פוחדת שיעלי תידקר מהמחט ותיפצע, אבל יעלי איננה פוחדת במיוחד להידקר, וקל לה יותר לתפור ללא האצבעון. לרוב יעלי קוראת והיא איננה אוהבת להפסיק לקרוא, כשסבתא קוראת לה לארוחת הערב. עוד לא עברו שש שעות מהצהרים, אומרת יעלי לסבתא, אבל סבתא עונה בנחת, אז עברו חמש וחצי שעות. היא רוצה שיעלי תבוא מהר לאכול, שהחביתה לא תתקרר.

יותר מהכל אוהבת יעלי לאכול את השטרודל שסבתא אופה וחותכת לפרוסות שמהן בולטים לצדדים התפוחים, כי ציפוי הבצק של השטרודל דקיק מאד, כמעט שקוף. יעלי איננה מרבה לאכול, כולם מודאגים מאד מרזונה, אבל את פרוסות השטרודל שמונחות במקרר על צלחת לבנה היא מוכנה לאכול תמיד. במדף שמעל לשטרודל יש עוד צלחת לבנה אבל עמוקה והיא מלאה בשומן אווזים. סבתא וגם אמא אוהבות מאד למרוח ממנו על הלחם ולאכול בתאווה, גריוועלאך הן קוראות לזה, אבל יעלי איננה נוגעת בזה לעולם.   

בסופי שבוע יעלי עוזרת לסבתא לקרוץ עוגיות מהבצק שסבתא מרדדת על השולחן במטבח, עוגיות בצורת עיגולים, כוכבים ואליפסות, שמפזרים עליהן סוכר ואחרי האפייה מכניסים לקופסת פח צבעונית, או סהרונים שמגלגלים מבצק שחותכים למשולשים, ולפני שמגלגלים מפזרים עליהם סוכר וקינמון. את העוגיות אוכלים עם תה שממתיקים בקוביית סוכר. יעלי כבר גדולה ואיננה מסלקת מקופסת הסוכר קוביות כדי למצוץ אותן כמו סוכריה, כמו שהיא וגדי היו עושים כשהיו קטנים.

לפעמים סבתא תופרת ליעלי שמלות או מתאימה לה שמלות ישנות. סבתא צריכה לגזור הרבה כדי שיתאים ליעלי, כי יעלי כל כך רזה. בכיתה הילדים מושיבים אותה על החלון ואומרים נראה אם האור עובר. בשמלת התכלת של בית הספר יעלי נראית כאילו אין לה כלל נפח, כאילו שמלת התכלת שלה ריקה.

לפעמים אמא באה לבקר ואז היא אומרת ליעלי לנקות וצועקת על יעלי שהיא לא מנקה בסדר. סבתא לא אוהבת שאמא צועקת על יעלי. סבתא אומרת למה את צועקת, ואמא עונה לה שיעלי לא מנקה כמו שצריך, וסבתא אומרת לאמא אז צריך ללמוד אותה. היא מתכוונת ללמד אותה, אבל היא אומרת צריך ללמוד אותה. יעלי אוהבת שסבתא אומרת ככה. יעלי חושבת שסבתא לומדת אותה, ואמא לא תצליח ללמוד אותה לעולם.

יעלי דוקא אוהבת לנקות אצל סבתא, למרות שהכל אצל סבתא ישן וכבד, התריסים הם תריסי ברזל כבדים שבקושי עולים ויורדים, וגם הדלי לשטיפת הרצפה עשוי ברזל, וכבד מאד להרים אותו אפילו כשהוא ריק. כשהוא מלא במים יעלי צריכה מאד להתאמץ להרים את הדלי בלי לשפוך. אבל כשיעלי לבד עם סבתא לא אכפת לה לנקות כל היום, כי גם אם יעלי לא מנקה טוב, סבתא אף פעם לא כועסת, וכשהשמש שוקעת היא אומרת ליעלי עכשיו ניקית מספיק, והן הולכות למטבח ושותות תה עם עוגיות. יעלי אוהבת לאכול דוקא את עוגיות הכוכבים. היא איננה יודעת למה, כי הן עשויות מאותו בצק כמו העוגיות האחרות, אבל תמיד נדמה ליעלי שעוגיות הכוכבים הן הרבה יותר טעימות.

בערב שבת סבתא מברכת על מנורת הפמוטים שעשויה מכסף טהור, ויש לה המון קנים לפמוטים, שסבתא מדליקה רק חלק מהם כדי לברך על הנרות. יעלי מברכת יחד עם סבתא, וסבתא אומרת שהיא רוצה להוריש ליעלי את מנורת הפמוטים.

סבתא גם אמרה לאמא שהיא רוצה להוריש ליעלי את הירוקים. הירוקים הם כלי החרסינה של פסח, שמצוירים עליהם עופות ודגים ופרחים בהרבה צבעים, אבל הצבע הירוק הוא השולט. במערכת הכלים הירוקים יש המון כלים, צלחות לדגים ולעופות ולמרק ולעוגות, ספלים לקפה ותה, וגם קערות גדולות להגיש בהן מרק או תבשילים, קערה לקציץ בשר ממולא ביצים שלמות וקערה לדגים. יעלי הכי אוהבת את הקערה שבה מניחה סבתא את הכופתאות של פסח, שהיא מכינה מקמח מצה עם הרבה מאד ביצים, ארבע ביצים לכוס קמח מצה, ואת הביצים היא מפרידה לחלבונים וחלמונים ומקציפה את החלבונים היטב לפני שהיא בוחשת הכל יחד עם הקמח, כדי שהכופתאות תהיינה גדולות מאד ואווריריות , והיא מגישה אותן לשולחן בכלי המיוחד עם המכסה, ורק אחרי שהיא מוזגת מרק חם לכל הצלחות, היא מניחה לכל אחד בצלחת שתי כופתאות לבנבנות שנראות כמו עננים שנחתו במרק.

אבל כשסבתא אמרה לאמא שהיא רוצה שיעלי תקבל את הירוקים, אמא כעסה ואמרה אבל צעירים כבר לא משתמשים בכלים כאלה. יעלי לא אמרה מלה, למרות שמאד מאד רצתה לקבל את הירוקים עם ציורי הפרחים והדגים והעופות, ואת הסכו"ם של פסח העשוי כסף טהור שיש בו גם סכיני דגים מיוחדים לחתוך דגים ממולאים, ואת מנורת הפמוטים הגדולה שצריך בשבילה שולחן מיוחד. אבל ממילא יעלי עוד לומדת בתיכון ועוד אין לה בית משלה, וסבתא עוד בריאה ועושה בעצמה הכל, ויעלי לא רוצה לחשוב שסבתא תמות יום אחד, כמו שסבא מת פתאם, למרות שגדי אמר שסבא ירק דם שלושה ימים ולא רצה ללכת לבית החולים, ואם היה הולך לבית החולים אולי היו מצילים אותו, אבל יעלי חשבה שסבא ידע כנראה שהוא עומד למות והשלים עם זה, כי סבא קרא תמיד ספרי פילוסופיה וחשב הרבה על המות, גם בגלל שהנאצים רצחו את כל משפחתו, את הוריו והאחיות שלו, חוץ מאחיו יצחק שנהרג עוד במלחמת העולם הראשונה והאחות אלנה שמתה עוד לפני המלחמה ועל שמה קראו לאחות הקטנה של אמא, והבן של האחות בתיה שברח מאחת עשרה אקציות והגיע בסוף לרוסיה, וככה הוא ניצל ועלה לארץ אחרי המלחמה וסבא אימץ אותו כמו בן, וגם את יהושע וחנה, הילדים של אחות סבתא שהיא ובעלה מתו ממחלה סבא וסבתא אימצו, וסבא חשב הרבה על המות אבל רק לעצמו, אף פעם הוא לא דיבר על המות, והוא חשב שהוא בר-מזל שהוא עלה לארץ ישראל וככה הוא לבדו ניצל מכל המשפחה, ובגיל שמונים הוא כבר נראה לעצמו זקן מספיק בשביל למות ולא לנסות להינצל מן המות, הוא רק רצה למות בשקט, והוא מת בשקט, למרות שיעלי חשבה שאולי היו לו כאבים בחזה, אבל סבא היה איש שקט ואת הכאבים שלו הוא סבל בשקט ובכלל הוא אהב לחיות בשקט וככה הוא גם מת.

מאד הציק ליעלי שלא הספיקה להיפרד מסבא, שהיה האיש שהיא הכי אהבה בעולם, והוא נתן לה את שמה והכי אהב אותה בעולם, ותמיד ניחם אותה כשאמא ואבא כעסו עליה, והם תמיד כעסו עליה. אבא אמר שהם מגדלים אותה ושזה לא תענוג גדול, ויעלי חשבה לעצמה שגם לגדול אצלם זה לא תענוג גדול והלואי שאלהים יעניש אותם, למרות שאבא אף פעם לא האמין באלהים וכשהיתה בת שש אמר ליעלי שאין אלהים, ויעלי אמרה לחבר שישב איתה באותו הספסל בכיתה שאבא שלה אמר שאין אלהים, והחבר התחיל לצעוק ערביה, ערביה, היא לא מאמינה באלהים. יעלי רק שתקה והצטערה שדיברה, אבל עברו הרבה שנים עד שלמדה לא לחזור על דברי אביה באוזני אחרים, ואז כבר לא היתה בטוחה שאין אלהים ובכל אופן קיותה שהוא יעניש את הוריה, למרות שלא היה ברור לה איזה מין עונש היא רוצה בשבילם.

בקיץ שבין כיתה י"א לכיתה י"ב יעלי נסעה לדודה בתל-אביב וחזרה משם חולה מאד, ואז היא חזרה לבית הוריה. אבא נבהל מאד והיה יושב ליד מיטתה כל הלילה. אמא הפסיקה לצעוק עליה וניסתה להאכיל אותה בכף, כי יעלי התקשתה להרים את הראש והתקשתה מאד לאכול. הרופא לא ידע מה יש לה אבל האחות בקופת-חולים אמרה לאמא שזה טיפוס, והם התקשו להבין איך יעלי חלתה בטיפוס, שזאת מחלה שחשבו שכבר עברה מן העולם. הרבה שבועות שכבה יעלי במיטה והתקשתה להרים את הראש והתקשתה לאכול ובכלל התפוצץ לה הראש והיא קילפה את נייר הזפת שאבא הדביק על החלונות נגד הרוח החודרת, ואז הדביקה אותו בחזרה. לא היה ליעלי כוח ולא היה אכפת לה במיוחד למות, אבל בכל זאת היא הבריאה, למרות שעדיין התקשתה ללכת, וחיכתה שכל הילדים ילכו כבר הביתה, כדי לרדת במדרגות לאט לאט ולשוב לביתה.

פעם סבתא באה להיות איתם. אמא בישלה וסבתא נכנסה למטבח לדבר איתה וראתה על השולחן את נקניק החזיר שאמא הביאה ושכחה להחביא. סבתא שאלה איזה נקניק זה ואמא התביישה להגיד לה שהוא של חזיר ואמרה לה שזה נקניק מבשר עגל. סבתא שאלה אם היא יכולה לטעום ואמא לא ידעה מה לעשות אז היא אמרה לה אם את רוצה תטעמי. סבתא טעמה ואמרה שכזה נקניק טעים היא לא אכלה בחיים. אחרי שסבתא חזרה הביתה אמא סיפרה לאבא והתפוצצה מצחוק כשהיא חזרה ואמרה לו: כזה טעים היא לא אכלה בחיים.

יעלי לא נגעה בנקניק של חזיר כי פעם טעמה ממנו והקיאה את נשמתה. בכלל יעלי אכלה מעט מאד, למרות שאבא קנה לה שוקולדים משובחים כדי שתעלה מעט במשקל. היא אכלה בעיקר כרובית מבושלת וגזר מרוסק, ואבא צחק וקרא לה שפן.

למרות שהיתה עדיין רזה וחלשה גייסו את יעלי לצבא והיא שירתה רחוק וכמעט לא שבה הביתה, קצת בגלל שהיה צריך וקצת בכוונה. לסבתא היתה עכשיו אשה שבאה לישון איתה במקום יעלי, וגם עזרה לה בעבודות הבית, כי סבתא כבר לא היתה חזקה כמו קודם, השיער שלה כבר היה יותר לבן מאפור והיא מיעטה לצאת מהבית. פעם היא נפלה ושברה את הרגל, ואבא ואמא לקחו אותה אליהם הביתה לכמה שבועות, עד שהיא החלימה. ואז הם התחילו לחשוב שסבתא כבר מבוגרת מדי לגור לבדה, וצריך להעביר אותה לבית אבות, ובאמת העבירו את סבתא לבית אבות קרוב לבית של אבא ואמא, בית אבות קטן שהיו בו רק שתי קומות ומעט דירות, וסבתא היתה יחסית מרוצה, למרות שכבר לא הרגישה טוב. היא אמרה ליעלי שהזיקנה איננה אושר גדול, אבל זאת הדרך היחידה להאריך ימים. יעלי לא ידעה אם היא רוצה להאריך ימים ולהיות זקנה. היה לה קשה להאמין שתחיה חיים ארוכים כמו סבתא.

בכל זאת בחתונה של יעלי סבתא עמדה תחת החופה והיתה מאושרת מאד. היא לבשה שמלה כהה וכובע שחור שמתחתיו עוד אספה את שערה שכבר היה לבן כשלג בסיכות ומסרקים כמו שתמיד עשתה. כמה יעלי אהבה לראות את סבתא אוספת את שערה בסיכות ובמסרקות קטנים, ופורמת אותו לחופשי לפני השינה.

יעלי כבר גרה בעיר אחרת ולא הרבתה לבוא לבקר בעיר הולדתה. סבתא כבר לא יכלה לנסוע לבקר אותה, ויעלי באה רק לעתים רחוקות להראות לסבתא את בנותיה הרכות. בכל פעם סבתא הביטה בהן ואמרה שכעת הן יפות כפליים מכפי שהיו בפעם שעברה. היא התכוונה לטובה, אבל יעלי קצת נעלבה, כאילו לא היו יפהפיות גם קודם לכן.

בארון של אמא במסדרון ראתה יעלי את הכלים הירוקים של סבתא מסודרים יפה ומבהיקים בניקיונם. מנורת הפמוטים עמדה כעת בסלון של אמא, וליעלי נתנה אמא את הפמוטים שלה, שהיו עשויים כסף, או כך לפחות יעלי חשבה. היא די התרגשה לקבל את הפמוטים.

יום אחד סבתא איבדה את הכרתה והרופאים אמרו לאמא שסבתא בסכנת חיים ואמא התרגזה, כי סבתא היתה כבר זקנה מאד, ואמא חשבה שצריכים לתת לסבתא למות. סבתא נאנחה חודש על משכבה בבית-החולים ואז מתה.

יעלי באה להלויה עם בעלה ושתי הבנות. אחרי הלוויה אמא הזמינה את כל הקרובים לאכול. היא הגישה להם בכלים הירוקים נתחים שמנים של חזיר, וגם אטריות בכוסמת. הבעל של יעלי הסתכל בכוסמת ואמר הו, עכשיו אנחנו מקבלים גם את מה שהחזיר אוכל. יעלי ובעלה לא נגעו באוכל, ויעלי גם לא הרגישה בכלל רעבה, אבל כל הקרובים ליקקו את נתחי החזיר השמנים, והדוד אלי, שימות אחר כך מסרטן, התמוגג וביקש עוד, ואמא הגישה לו כבד של חזיר שכיסתה בפרוסות של גבינה צהובה והכניסה את כבד החזיר עם פרוסות הגבינה לתנור, והגישה לדוד אלי את כבד החזיר המכוסה גבינה צהובה נמסה ומבעבעת, והדוד אלי התמוגג ואמר שהוא אוכל כבד מאד כבד וכולו זרח מאושר וגם אמא והדודה זרחו מאושר לאכול חזיר עם גבינה בכלים הירוקים של סבתא.

ולמרות שיעלי לא טעמה כל היום דבר, בכל זאת היא הקיאה את נשמתה.