יום שישי, 9 בנובמבר 2018

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 9

היום, במלאת שמונים שנה לליל הבדולח, אני מפרסמת (סופסוף) את תרגום הפרק התשיעי במסה האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1873-1934). פרק שבעיניי הוא שיאו של החיבור, ומתעד את מצוקת המחבר כשהתחוור לו שגם חברו הגרמני הטוב ביותר מחזיק באמונות אנטישמיות, מתבונן ביהודים בהכללה דרך דימויים סטריאוטיפים שמערבים מציאות ועלילות אנטישמיות, ולמרות שאיננו דתי הוא מתאר את היהודים כאויבי הנצרות ותפיסתו אותם משועבדת לאמונה הנוצרית שמכבליה הוא לכאורה משוחרר. האנטישמיות שמבטא חברו של וסרמן אופיינית להשכלה הגרמנית, שקיוותה כי שיחרור היהודים מהגיטאות והאפליה יגרום להם להתנצר בהמוניהם, והתאכזבה שלא כך קרה. תפיסה זו מהדהדת בשיח הגרמני עד היום. וסרמן עצמו מושפע מאד מהזעם הגרמני על כך שהיהודים רואים בעצמם עם בחירה, האשמה שגם היא רווחת גם בשיח העכשווי בגרמניה אודות היהודים. הזעם הגרמני על תפיסת הבחירה היהודית - שמשותפת לעמים רבים - נובע בעיקר מתחושת התחרות, שכן הגרמנים ראו בעצמם את עם הבחירה, ובמאה התשע-עשרה אף עלתה טענה שהופיעה גם ב"דר שטירמר", כי ישו לא היה יהודי אלא בנם של חיילים גרמנים שהגיעו לארץ ישראל עם הכיבוש הרומי. החיבור התפרסם בשנת 1921. כדי להבין היטב את הפרק שלהלן כדאי לקרוא קודם לפחות את פרק 8.

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי






פרק 9
התברר שגם חברי נמצא במצוקה: הוא הסתכסך עם מעסיקו, נאלץ לעזוב את משרתו, ואחרת טרם מצא. כעת חיינו באופן הבא: כל היום ישנו בחדרו באוֹבֶּרשׁטרַאס, בערב חיפשנו בית קפה ברחוב תחנת הרכבת, היכן שחברי הכיר את המלצר הראשי, שנתן לו אשראי. שם שתינו קפה בחלב ואכלנו המון לחם לבן, כל סעודתנו למשך עשרים וארבע שעות. נשארנו לשבת עד מאוחר, שקועים בשיחות, אז הלכנו הביתה, הוא עלה על מיטתו ואני על מזרון שאול, וכך המשכנו לדבר, עד שהאיר הבוקר. החוויה בפרייבורג לא חדלה לענות אותי. החבר העיר, שאני מסתיר ממנו משהו, כי עד אז לא יכולתי להביא את עצמי לספר לו על כך, אלא ציינתי כסיבה לבריחתי סתם מריבה. בעדינות ובמיומנות הוא ידע לחלץ ממני בסופו של דבר את הסוד, וכעת סבבו רבות משיחותינו הליליות סביב נושא זה.
התקרית חסרת המשמעות כשלעצמה הובילה אותנו לכללי ולגורלי ובחזרה לאישי המוגבל של קיומי: לאחר שבאופן כזה הלכנו יחדיו בדרכים רבות, נפערה פתאם תהום בינינו.
הודיתי בפניו במה שלא יכולתי להתגבר עליו, את מה שמנעתי אפילו מעצמי עד כה להכיר בו ולכנותו בשם: חשתי עצמי כחבר באומה, שווה-מעמד כאדם, שווה-זכויות כאזרח, אבל שכל אחד יכול ללא סיבה מספקת, ומבלי שאוכל להטיל עליו אחריות לכך, להתייחס אלי כאל יצור נחות, כך שאו שהתחושה שלי מבוססת על טעות, או שהמוסכמה, שעליה היא מסתמכת, היא שקר וכזב.
הוא ענה שהעוינות איננה מכוונת אלי אלא למוצאי, להשתייכותי לגוף זר בתוך האומה, טיעון שהפילני בפח, ושיכולתי להגיב עליו רק בבושה ובזעם.
נניח שהזרים האלה הם אורחיכם, אמרתי, אז מדוע אתם רומסים ברגליכם את מצוות האירוח, שהן גם מצוות האנושיות? ואם נניח שאלה פולשים שמעיקים עליכם, אז מדוע אתם סובלים אותם וחוטאים בצביעות של מוסכמות אנושיות? עדיף מאבק גלוי על מגורים תחת גג אחד בשלום מתחסד ושנאה נסתרת.  
עכשיו היהודים שייכים לכאן, הוא אמר בחידתיות. כפי שהדבר הינו, הם שייכים לכאן.
הכיצד הם שייכים לכאן? טענתי כנגדו, ואתם מתייחסים אליהם למרות זאת כאל עכברושים וטפילים?
מי מעלה בדעתו דבר כזה? הוא ענה. זאת עושים מחוללי מהומות חברתיים ופוליטיים. הגרמנים הנאורים יודעים כמה הם חייבים תודה ליהודים ושגם בעתיד עוד יצטרכו להודות להם.
היהודים, הגרמנים, ההפרדה הזאת בין המונחים לא התקבלה על דעתי, גם לא יצאה מראשי – עלה לי בייסורים להבהיר אותה אפילו לעצמי. מהו המפריד בינינו? שאלתי. האמונה? אני אינני מחזיק באמונה היהודית, ואתה אינך מחזיק באמונה הנוצרית. הדם? מי ירהיב עוז להפריד בין דם לדם? האם ישנם גרמנים טהורי דם? האם הגרמנים לא התערבבו במהגרים מצרפת, בסלאבים, בסקנדינבים, בספרדים, באיטלקים, כנראה גם בהונים ומונגולים, כאשר גייסותיהם הציפו את האיזור הגרמני? האם לא ניתן לציין גרמנים מצטיינים, אפילו מופתיים, שמוצאם הלא גרמני מוכח, אמנים ומצביאים, משוררים ומלומדים, נסיכים ואפילו מלכים? ואלפיים שנות חייהם של היהודים במערב, האם לא השפיעו על דמם, אם הוא עדיין נחשב לדם זר, האם האוויר, האדמה, המים, ההיסטוריה, הגורל, העשייה והשותפות לא השפיעו, גם אם שוללים התערבבות גופנית? ולו גם תורתם שלהם מתנגדת לכך וגם הגויים מתנגדים, האם הם מחוץ לחוקי הטבע? האם אופיים המוסרי שונה? האם טבעם האנושי שונה?
הוא ענה שאולי כך הדבר. נראה לו שאופיים המוסרי שונה, שטבעם האנושי שונה. אולי זאת בדיוק הנקודה המכרעת.
על כך אני: הרי לא ירצה לטעון שאיש הביטוח מפרייבורג לא פעל מכוח דיעה קדומה קטנונית, מרושעת, כפוית-טובה?
בזאת הוא הודה, אך מה שקורה ברמה נמוכה, איננו יכול להכריע השקפה ברמה גבוהה יותר. שרירות לב של המוציא לפועל מעולם לא הוכיחה משהו נגד החוק.            
האם הוא מחזיק איפוא בדיעה, שאני בעל אופי מוסרי שונה וטבע אנושי שונה משלו?
במקום תשובה הוא שאלני מאד ברצינות, מאד בחגיגיות, אם אני באמת חש את עצמי, עם יד על הלב, כיהודי. התמהמהתי. רציתי לדעת מה כוונת השאלה.
הוא צחק ואמר, שהוא כבר רואה, כמה קשה לי להודות. בכלל לא קל להגדיר את המושג יהודי.
בוודאי, עניתי, כמו גם את המושג גרמני.
הוא שאל, האם אמי היתה ללא ספק יהודיה? האם לא ידוע בעברה של המשפחה מקרה של נישואי תערובת, או לפחות חשד לנישואים כאלה? אחרי שעניתי בחיוב לשאלה הראשונה והכחשתי בחיוך את השנייה, הוא נד בראשו ואמר, שהמקרה שלי מעניין ביותר: זה מקרה לגמרי יוצא דופן.  
לא הנחתי לו להתחמק. רציתי ממנו הסבר על מה שהוא כינה "המקרה שלי". הצעתי לו כלי עזר: אמרתי: "מה שקובע זה לא, שאני חש את עצמי כגרמני בין גרמנים. לגרמני יש זכות לראות בזה יומרה, מבוססת או בלתי מבוססת, תלוי. הוא יכול לאשר את זה או לא, תלוי. לאשר: בחסד, באופן יוצא מן הכלל, לזמן מוגבל או בלתי מוגבל, כי אני מעורר בו במעשה שלי כבוד או חיבה, מתוך רשלנות או שכחה, או כדי להשיג מטרה כלשהי. להתקבל לחברה רק בזכות הגנה כזו, זה בסופו של דבר פוגע ומשפיל לשני הצדדים.
הוא נכנע. אני המשכתי: בכל תום הלב הייתי משוכנע עד כה, שאני לא רק שייך לחיים הגרמניים, לאנושות הגרמנית, אלא שנולדתי להם: אני נושם בשפה. היא בשבילי הרבה יותר מאמצעי להתבטא, ויותר מאשר עקרון השימוש של החיים החיצוניים, יותר ממשהו שבמקרה למדתי ובמקרה אני משתמש בו. המלים והקצב שלה מכוננים את הווייתי הפנימית ביותר. היא החומר, שאני חש בתוכי אם לא את הכוח, לפחות את הדחף הבלתי אמצעי לבנות ממנו את עולמי הרוחני. היא קרובה ללבי, כאילו הייתי אח ליסוד זה מאז ומעולם. היא עיצבה את תכונותי, האירה את עיני, הובילה את ידי, הנחתה את רגלי, הרעידה את עצבי, לימדה את לבי לחוש ואת מוחי לחשוב. היא תמללה עבורי בתבנית חד פעמית ובלתי חוזרת את אשר ראיתי בחולמי ואת הלקח שלמדתי מן ההיסטוריה, את נהר ההוויה היומיומית, את מחזה מהלכי-החיים, את חוויית היצירות הגדולות, שהפכו להשקפת עולמי, מתומצתות בתבנית חד-פעמית, בלתי חוזרת: האם זה איננו תקף יותר ממרשם האוכלוסין, מהכרה שטחית, מדיעה קדומה, מתפקיד הזר, שבאמצעות אימה וגאווה כופה צד אחד על זולתו, באמצעות אמונה תפלה, רשעות ועצלות מחשבה?
כן ולא, ענה החבר. נימוקים אלה הסבירו את מצבי המיוחד. בדרך כלל הדברים הינם לגמרי לא כך.
אבל אני אינני רוצה להסתמך על מצבי המיוחד, הערתי, ואינני רוצה ליהנות ממנו.
בוא נבחן תחילה את הכלל, הוא אמר. היהודים ככלל מעולם לא היו מסוגלים להזדהות ללא אנוכיות עם האינטרסים של העמים המארחים. בתוך המדינה הם נסוגו לבידוד חברתי ודתי, גוש קשיח ומתקשח בתנועה הזורמת. כל עוד נמשך הבידוד הכפוי, הם העמידו פני קדושים מעונים: מאז שהוא הוסר, גלויים לעין חוסר רצונם וחוסר יכולתם. עוד היום טבועה בהם גאוה חולנית של המסורת. עוד היום הם מתעקשים, ביודעין או שלא ביודעין,  על התורה שגלויה להם ורק להם, וחושבים שכל תורה אחרת היא טעות ושקר. במיוחד אנוסה שנאתם הבלתי נמחית לפנות נגד הנצרות, כי כלפיה הם חשים כמו אם שמרחמה נולד בוגד, בוגד בעמו, בוגד באנושות, בוגד באלהים. למה דומה שנאה זו? איך ניתן לרכך אותה? אולי רק היא מסבירה את כוח ההתנגדות, הסבלנות, ההתגברות על הסבל, החיוניות שאין דומה לה של הגזע. נקמה על מה שסבלו נובטת כנראה בנשמתם כמסקנה מאז יש לעמם זיכרון, משגשגת ברקמת תאיהם, מה יכול לפעול נגדה היחיד יוצא הדופן? מה הוא מוכיח כנגדה? אינסטינקטים כאלה פועלים הלאה מתחת לאדמה, ולא הסכמה של משכילים בעלי כוונות טובות, לא צערם של מי שהשתחררו, ולא הדוגמה של מי שהשתנו יכולה לסלקם מהעולם.
מר היה לי לשמוע זאת. האשמתי אותו שזוהי כל זעקת השבר של חוסר הבנה מאובן והסתה מרושעת, אך הוא לא קיבל זאת. הוא השיב שהנני, כמו רבים כל כך, קורבן של בלבול תרבותי. כמה זמן עבר, הוא אמר, מאז שהיהודים יצאו מהברבריות של צורות החיים הנחותות? המאה השמונה-עשרה ראתה אותם עדיין בדחייה עיקשת והתחפרות חשוכה. עבור גיתה הקשיש היהודי היה עדיין בערך מה שהשחור היום עבור האמריקני, למרות נתן החכם [גיבור מחזהו של משה מנדלסון על פי סיפור שלוש הטבעות של בוקאצ'ו, הרואה את שלוש הדתות הגדולות כשוות ערך], למרות שפינוזה ומנדלסון, למרות הרומנטיקה הצעירה שצמחה סביבו, שהיתה שזורה בהשפעות יהודיות, למרות שבוודאי לא היה חסר רגישות ליראת הכבוד שמעוררת הקהילה הדתית והלאומית. רשמי הילדות מהגטו היהודי בפרנקפורט התגלו כחזקים יותר. היהודים תמיד מצביעים על הדיכוי והרדיפות כאשר מוקיעים קווי אופי מגונים של התנהגות קהילתם. שום יהודי איננו סובל שיפוט אובייקטיבי של יהודים, שלא לדבר על שיפוט שלילי, גם לא לגבי יחידים, גם לא לגבי יהודים מנוונים, במידה שהיהדות ככזו מואשמת במידה הקלה ביותר. הטעות הזו מתנקמת קשות, כך שבקושי אפשר למצוא פשרה בין התנצלות שמייפה דברים ובין טקטיקת השמצה מכוערת. כל המשבחים מצביעים בהטעמה על טוהר ההליכות הבלתי מותנה של היהודים ונאמנותם לתורה, כאילו בשום יהודי בשום תקופה לא דבק כתם. אבל בכנופיות השודדים שהפכו את סביבת מרכז גרמניה והולנד בין השנים 1759 ו-1820 לבלתי בטוחה, היו יהודים בכמות ניכרת, גנבים, מחזיקי סחורה גנובה ו"עומדים על המשמר". אני לא רוצה להזכיר את השיילוקים מכל הדרגות, המלווים בריבית ומוצצי הדם חסרי החמלה, הספקולנטים חסרי המצפון. זו דיעה אבסורדית, שמיליוני אנשים שמתפתלים לאורך מאות שנים במצב חברתי קשה, כמעט חסרי מגן, כשחייהם ורכושם תמיד בסכנה, כאילו ככל שרבו נוגשיהם ומעניהם, כך נכפתה עליהם התנהגות ללא רבב, כאילו הפושעים בקרבם הם פושעים מסויגים יותר מן האחרים, בעוד שצודק יותר לטעון את ההיפך. גם זו איננה האשמה שצריך להעלות. הטענה נוגעת לציפיה נעלה יותר. היא נוגעת לחוסר היכולת לשינוי רוחני. שינוי רוחני אמנם יחודי להם במידה יוצאת דופן, בכללותם, כישות לאומית, הם נותרו מבחינה רוחנית עד עצם היום הזה מה שהיו בימי התנ"ך הנוראים.
החבר הטיף לדיעותיו מתוך סמכות שכמעט אנסה אותי לקבלן. אני זוכר שלא היה ביכולתי לשלול את הלוגיקה והעוצמה של טיעוניו. אינכם מצפים שאפרט כאן את השיחה מלה במלה. בפועל היה זה רצף ארוך של שיחות, ואני מוסר את תמציתן, את המסר שלהן. הוא היה חסר-רחמים. אני, שרציתי לרדת לשורש הדברים, אהבתי אותו בשל חוסר-הרחמים הזה, למרות שחשתי באופן עמום שבמאבקנו המשותף לגבי האמת אודותי, הוא חטף לעצמו את העליונות, ןשההכרה המהותית שאליה הגענו לבסוף, לא שיחררה וגאלה אותו כמו אותי, שהיא פתחה לי שער והראתה לי את המטרה, אלא שבריב נורא ובמתיחות אפלה, הוא הפך יותר ויותר ליריבי.
מה שכונה האמנציפציה עיצב בוודאי תקופה במהותם של היהודים, הוא המשיך, הרצון ליתר הומניות של המאה התשע-עשרה סיים את נידוים. כל עשור נוסף קשר קשר הדוק יותר בינם לבינינו. רק למראית עין, יש להודות: של ברית אזרחית, כלכלית, אפילו לאומית, בכל מקרה מוגנת בחוק, שנוצרה לרוב מתוך מחשבה חופשית, שכחה נאה, התלבטות מוסרית, היחסים הפכו בלתי מותנים, בלתי מותנים מבחינה אנושית, רק כנגד יחידים יוצאי דופן. היכן מוטלת האשמה? האם בכך שלמרות הכל היהודים ניסו להשתמר כיהודים? אבל מדוע? כל עוד היו מבוזים, היתה זו זכותם, חובתם, הגנתם, נשקם, האמצעי לשמירת כבודם וזקיפות-קומתם, להסתגר, לבנות על הקהילה הצרה, לטפח לאומיות חצי מדומה, חצי חלומית, ולפיכך מתוקה יותר, מפתה יותר, נעלה באופן טראגי. אבל לאחר שנסללו עבורם הדרכים לשותפות איתנו, השתנה פרצופם הרוחני, רוחניותם, במהירות מדהימה: בתנופה ומרץ מדהימים הם הפכו את צרכינו לצרכיהם, את צרכיהם לצרכינו, דבקו בדרישות טובת המדינה, דעת הציבור, האופנה, הקדישו את כשרונותיהם הנפלאים לאמנות, לכלכלה, להתפתחות חברתית, אבל ביסודם הם נשארו יהודים. אני לא אומר שהם היו צריכים להתנצר. רבים עשו זאת, מסיבות תועלתניות, או בגלל שכבר לא חשו את עצמם כבולים, או אפילו מתוך שכנוע. השאלה היא רק, אם הם יכולים להיעשות נוצרים, במשמעות שאיננה שטחית, כפי שזה אפילו אצל רוב הנוצרים. השאלה היא אם הם חדלו עקב כך להיות יהודים, וזאת במשמעות עמוקה יותר: אין לדעת זאת. אי אפשר לשלוט בכך. אני מאמין בעיבוד נוסף של ההשפעות: יהדות היא כמו צבע סמיך: די בכמות מזערית כדי להעניק את אופיה, או לפחות עקבות ממנו, לכמות גדולה בהרבה. אין להכחיש שהם, שוב במובן מסוים, הפכו לגרמנים. אבל משהו עומד בניגוד לכך. מה זה יכול להיות? האם זו העיקשות המיוחדת של הנפש, או של החושים, בניגוד לזרימה, מוביליות, רבגוניות של הרוח? אין בכך די כדי להוכיח או להסביר. זה איננו כוח המסורת, או לא רק כוח המסורת, או לא עוד כוח המסורת. המסורת הוכנעה ובכל מקרה התרככה עקב צו החיים, בבנותה כדיסציפלינה סכר מיטיב נגד העדר מידה ותשוקה לאינדיווידואליות, שמגן כעיקרון פוליטי על נכסי צאן ברזל ושומר על האומה מסדרים חדשים מאיימים. אבל בדיוק את העדר המידה, בדיוק את התשוקה לאינדיווידואליות, בדיוק את החיפוש אחר סדרים חדשים, חייבים לציין לחובתם של היהודים. מה הדבר איפוא?
השבתי לו שהסכנה ואי הצדק שבדבריו נעוצים בהכללה. ישנם יהודים כאלה וכאלה. כל המשפטים המכלילים הינם מוּטים ומובילים לעיוות, להטיה, לניצול בשירותם של אינטרסים מפלגתיים. מדוע לא לראות את האדם כאדם? רק את האדם? לעתים קרובות מציינים מתוך כעס רק את הטעויות, וכשחוזרים עליהן נוצרת הגזמה. צריך לתת ליהודים זמן, רבים מהם בקושי יודעים שזכותם לנשום, מגורשים, מאוימים, לכודים, שוב ושוב זרם חדש הבא מכלים עכורים מעכיר מחדש את מי שהתנקו, רבים מתענים עקב השנאה החבויה, ונחישותם להקריב את עצמם דוחפת אותם לוותר על עצמם. חלקם מופתעים עקב השפע שאינם מורגלים בו של מרחב ואפשרויות ההתפתחות. ואם מדמיינים טריבונל יהודי, הרי איש לא יצא שם זכאי, אם יאשים משהו נוצרי או גרמני. אבל חשתי שדברי מחטיאים את המטרה, כי עמדתי למול חברי היתה שפלה מדי. רק הרבה יותר מאוחר, בחלוף עשורים של מאבקים, יכולתי לענות לעצמי על שאלתו, על אותו "מה הדבר?", שאפילו התכחשתי לצדקתו, ושלמרות זאת דחף והמריץ אותי לגילוי לב ולחקירה עצמית.
מאז שהם יודעים את תולדותיהם, ראו היהודים את עצמם כעם הנבחר. גם בכל המיתוסים שלהם מצויה האמונה בהיותם נבחרים וההכרה בכך. מבלי שחוקרים את הסיבות המספקות או הבלתי מספקות שעליהן נסמכת אמונה זו, הכרה זו, אם על תורה מפורשת, אן על היחס לדברים האהובים, אן על הגורל ההיסטורי או המיתולוגי, רואים בבירור, שאמונה שדבקים בה אלפי שנים בכזו קשיות-עורף מקבלת על עצמה מצד אחד חובות לגמרי יוצאי דופן, שלעולם אין הכלל יכול למלא אחריהן ללא מנוח, ובהמשך מעוררת מתח מוסרי וערכי לגמרי יוצא דופן, ששוב עקב ההתפרקויות ההכרחיות יוצר קיום מלא קטסטרופות, ומצד שני אקסיומה שכזו, כאשר היא מוצבת לפני אדם משחר ימיו, בולמת את ההתפתחות המוסרית, ומחליפה אותה בקוויטיזם מוסרי [הקוויטיזם הוא תנועה רוחנית נוצרית מסוף המאה השבע-עשרה שהוכרזה ככפירה. שמה ניתן לה עקב העדפת חבריה לתפילה בלב במקום תפילה בקול רם. בהשאלה: אמונה שאיבדה את משמעותה המקורית ונותרה קליפה חיצונית בלבד. ע.פ.], שמוביל ליהירות ולהתבדלות.
זהו הטראגי במהותו של היהודי, שהוא מאחד בנשמתו שתי תחושות: תחושת עליונות ותחושת נשיאת אות קלון. בהתנגשות המתמדת, בחיכוך בין שני זרמי התחושות, הוא אנוס לחיות ולמצוא את עצמו. בכך נוכחתי כמעט אצל כל יהודי שפגשתי, וזה החלק העמוק ביותר, הקשה ביותר והחשוב ביותר של הבעיה היהודית.
כששוקלים זאת בפשטות ומבחינה אנושית, יתרונו של אדם מהיותו יהודי אינו עולה על היותו נושא אות קלון באשר הוא יהודי.
לי היה ברור שעם איננו יכול להיות נבחר לאורך זמן ואיננו יכול לתאר את עצמו כנבחר לאורך זמן, מבלי לנפץ את הסדר הצודק בעיני שאר העמים. היחידים הנבחרים נמצאים תמיד במצב לשאת באחריות למעשיהם ולמחדליהם. אבל בעם הנבחר תובע היחיד לעצמו תפקיד שאיננו שייך לו, שאיננו בכוחו, ושבו הוא משתכנע, להחיל על עצמו את יתרונות מעמד הכלל, ולעומת זאת את האחריות להטיל על הכלל. אפילו אם נניח שמוצדק שעם יראה את עצמו כנבחר לאורך זמן על סמך מעשה אדיר חד-פעמי, כיצד תגן על עצמה ותבטיח את עצמה דרישה כזו כנגד הביקורת, כנגד הדרישות המשתנות של אנושות חדשה? כיצד אפשר יהיה להגביל את המכלול "עם"? האם די בהשתייכות לאמונה כדי להיות נבחר? זה יהיה בהחלט לא הגיוני ולא מוסרי.

האידיאה של היות עם נבחר מוצדקת רק במשך זמן מוגבל. אבל כשהיא נקרעת מן ההתניה ההיסטורית, ומבחינה מסוימת נגררת לאינסוף, מתהווה החטא, בעוד הבחירה האישית עומדת באינסוף, מתקיימת עד אינסוף.