אצל רופאת הנשים

המזכירה אמרה שיש תור פנוי לרופאה בשלושים באוקטובר. אמרתי למזכירה שזהו יום הבחירות לרשויות המקומיות ויש בו חופש, והיא אמרה שהם דוקא עובדים, אז אמרתי בסדר. היתה לפני רק אשה אחת שנראתה כעומדת ללדת בכל רגע. עליתי במעלית יחד איתה, כי אני מפחדת לעלות במעלית לבדי, וחשבתי מה יהיה אם היא תלד במעלית, אבל זאת היתה סתם מחשבה תפלה. רק אחרי שחיכינו רבע שעה המזכירה התקשרה לרופאה, שאמרה שהיא לא ידעה שעובדים, אף אחד לא אמר לה, אבל היא תגיע עוד חצי שעה בערך. השעה היתה כבר שלוש. מלבדי ומלבד ההריונית היו בחדר ההמתנה גם זוג עולים חדשים שדיברו ביניהם ברוסית, אמא ובת ששוחחו חרש בערבית, אשה אחת אלגנטית בחליפת מכנסיים בהירה, ואמא אחת שנענעה תינוק בעגלה. מכיוון שכבר הגענו, העדפנו להמתין.

בינתיים חיטטתי בסלסלת כתבי העת, שהיו בה בעיקר חוברות ישנות של National Geografic, וספר אחד שנשא את השם המבטיח Special Delivery שערכה הדולה שרה גולדשטיין, עולה מארצות הברית לירושלים, ובו סיפוריהן של אמהות חרדיות שעלו מארצות הברית לירושלים, על לידות מיוחדות שהן חוו. כנראה שהספר הזה היה הצלחה גדולה, כי ראיתי באינטרנט שהוציאו לו ספר המשך.

הסיפור הראשון שקראתי היה על לידת בית, והוא היה סיפור מצמרר בעיני, שבנס הסתיים בטוב. זו היתה לידה רביעית של אשה שילדה את שלושת ילדיה הראשונים בבית החולים משגב לדך עם מיילדת שסמכה עליה, והחליטה ללדת בבית עם אותה מיילדת בגלל סגירת בית החולים (מאז הוא נפתח מחדש), ובגלל האיסור של משרד הבריאות להזמין ללידה בבית חולים מיילדת פרטית, איסור שעומד בעינו ועלול לגרום לתוצאות קטלניות.

הלידה לא התקדמה היטב והמיילדת נתנה ליולדת פיטוצין, חומר מזרז לידה, והיא רעדה כולה. המיילדת הצליחה להתגבר על הרעד, ואז התברר שחבל הטבור כרוך סביב צוואר התינוק, ולכן הלידה חייבת להיות מאד מהירה, כדי שהתינוק לא ייחנק. היולדת הצליחה ללדת תינוק בריא, ובשעה ששהתה במלונית ליולדות התגאתה בפני כל הנשים בכך שילדה בביתה, וכולן הסתכלו עליה בהערצה, והסיפור מובא כעוד דוגמה לכוחה של האמונה בהבאת ילדים לעולם. אינני חולקת על כך שאמונה עוזרת בהבאת ילדים לעולם ובכל עניין אחר, אבל לי הוכיח הסיפור שמאד לא מומלץ ללדת בבית, ושאך כפסע בין לידה מוצלחת בבית לבין מות התינוק, ובעניינים של חיים ומות מאד לא מומלץ לסמוך על הנס.

והיה עוד סיפור על לידת בית בלתי מתוכננת, לידת תאומים, שהסכנה בה מאד גדולה. התאומים האלה היו במצג עכוז וסירבו להתהפך, והיולדת התבקשה לבחור רופא שיבצע ניתוח קיסרי, שהיא מאד לא רצתה בו. היולדת ובעלה הלכו לטבול במעיין הסטאף. שאמרו להם שטבילה במימיו יכולה לגרום להיפוך התינוקות, סגולה שאינני זוכרת ששמעתי עליה לפני קריאת הספר הזה, אבל אינני בטוחה בכך. הם טבלו וגם התפללו, וקראו תהלים וביקשו ברכת רב, וכל זה לא עזר והתינוקות נשארו במצג הלא נכון, אבל לאחר הביקור בסטאף והתפילה היא נרדמה והתעוררה בתחושה שעליה לדחוף, מבלי שהיו לה כלל צירים, ומיד נולד לה בן במצג עכוז, בקלות רבה, ומיד אחריו בת שהתהפכה תוך כדי הלידה, ואמבולנס הזעיק אותה לבית החולים כששני התינוקות הבריאים בחיקה.

הבטתי בשעון ובדלת. מחצית השעה מזמן עברה והרופאה לא הגיעה, רק מטופלות חדשות זרמו כל העת לחדר ההמתנה. המשכתי איפוא לקרוא, הפעם סיפור שגרתי יותר, של אשה שהחלה לסבול מצירים בערב פורים, ובמחשבה שהצירים יימשכו שעות רבות הלכה עם ילדיה לשמוע את קריאת המגילה, ותוך כדי קריאת המגילה וההרעשה ברעשנים גברו מאד צירי הלידה, אבל היא, אם מסורה, שבה הביתה ולשה עוגה, כי עוגה שהכינה אשה עם צירים, כך היא כתבה, מסייעת לנשים להרות, גם זו סגולה שלא היכרתי, וגם בישלה לילדיה עוף ואורז – היא כמעט התנצלה שבגלל הצירים המתחזקים היא אפתה רק עוגה לבנה פשוטה והכינה אוכל בסיסי, עוף ואורז, כי גם אם תלד ילדיה יצטרכו לאכול. אחרי כל ההכנות, ועם צירים עזים, היא לא הצליחה למצוא מונית פנויה וכמעט ילדה בבית, אך למזלה הזדמן לה אורח בתפקיד עם רכב שירות והזעיק אותה לבית החולים. הגעתו המקרית של האורח היתה כנראה מה שהפך את הלידה למיוחדת. אחרת זו היתה כנראה עוד לידת בית, בלי רופאים ובחיק המשפחה. למרבה המזל הזדמן האורח עם רכב ההצלה, האשה ילדה בבית החולים והילדים נשארו בבית ואכלו את העוף עם האורז שהכינה להם אמם המסורה. את הפרט האחרון היא לא כתבה, אבל נהניתי לדמיין את הילדים אוכלים עוף ואורז, כי מה כבר מאחלת אשה לעצמה חוץ מילדים שאוכלים בתיאבון את העוף והאורז שבישלה כשהיא מתענה בחדר הלידה?

הרופאה עדיין לא הגיעה, אז קראתי עוד סיפור, על אשה עלומת שם, אבל העורכת העידה שהיא רבנית וצדיקה גדולה, שילדה בגיל ארבעים ושש בן בריא, אחרי שבתה בת השש ביקשה ממנה שלא להיות בת הזקונים. זו היתה האשה היחידה שהצלחתי בערך לנחש כמה ילדים היו לה, כי היא סיפרה שאת בנה השביעי, שהיה באותו זמן בן עשר, ילדה בארצות הברית, ושם, בניגוד לירושלים שבה ילדה את בן זקוניה בגיל ארבעים ושש, שם בארצות הברית התייחסו אליה, היולדת את ילדה השביעי, כאל יצור מוזר, ממליטת ילדים בשרשרת, והחוויה היתה מעליבה, ופה בירושלים, איש לא התפלא שיש לה כל כך הרבה ילדים, והיא שמחה על עוד לידה. יחד עם הבת בת השש ובן הזקונים היו לה איפוא לפחות תשעה ילדים. אחר כך היא כתבה שהיתה צריכה להתחיל את הסיפור הרבה קודם, בכך שבשנות נישואיה הראשונות לא הצליחה ללדת, ושנים היו היא ובעלה חשוכי-ילדים, לכן הם מקבלים בשמחה גדולה כל ילד, כי ילדים זאת שמחה. באמת ילדים זאת שמחה, אבל קצת נמאס לי לקרוא על נסים ונפלאות בלידה, בלי בית חולים ובלי טיפולי הפריה, וחשבתי על הלידות שלי שהיו מאד רגילות, או בעצם לא, כי בתי הבכורה נולדה גם כן במצג עכוז, ובבריאות טובה, אבל אחרי יומיים של צירים ובלידה קשה. כמובן יכול להיות שזה בגלל שאני לא צדיקה כמו הנשים בספר הזה, שרובן נשאו את התואר רבנית. אני אמנם הלכתי עם צירי לידה לשיעור באוניברסיטה, ואפילו השתתפתי בשיעור, עם צירים די חזקים, ואף אחד לא הרגיש מאומה. אבל כנראה שלא הייתי הולכת עם צירים לשמוע את קריאת המגילה, עם כל הכבוד לאסתר ולהמן הרשע. קריאה בספר הזה אמורה להרבות את האמונה, אבל למען האמת אותי היא די עצבנה, ולא רק מפני שכל הזמן הבטתי בדלת הזכוכית לראות מתי סופסוף תגיע הרופאה, ובכל פעם שהיה נדמה לי שהיא באה, הגיעה מטופלת חדשה.

עוד שתי נשים נכנסו למרפאה, גם הן דיברו ביניהן חרש בערבית, וחשבתי שהדוברים ערבית מדברים בקול אפילו יותר חרישי מהעולים החדשים שמדברים רוסית. באיחור של שעתיים הגיעה הרופאה, בפנים אדומים ותסרוקת פרועה, ואמרה סליחה סליחה סליחה לכולם, לא אמרו לי שיש היום עבודה, ודוקא הייתי פה אתמול אבל אף אחד לא אמר לי דבר, וההריונית נכנסה ראשונה וחשבתי איזה מזל שהיא לא ילדה במעלית וגם לא בחדר ההמתנה בהמתנה לרופאה, למרות שזה יכול היה להיות סיפור נהדר לספר על לידות מיוחדות, או לספר ההמשך. אני נכנסתי אחריה, והרופאה שוב ביקשה סליחה ואמרה שהם חזרו בבהילות כי ביום החופש שחשבו שיש להם נסעו לבקר את הנכדים מחוץ לעיר, ואני אמרתי שלא נורא, אבל לא אזרתי עוז לומר לה כמה העשרתי בינתיים את ידיעותי על נסים בלידה. ואז הרופאה הסתכלה במחשב ושאלה כמה לידות היו לי, ואמרתי לה שתיים, והיא אמרה רק שתיים, כאילו דיברה לעצמה, ונזכרתי איך ביקרתי אותה שלושים שנה קודם לכן, כשהייתי גרושה צעירה עם שתי בנות קטנות, והיא אמרה שאני צריכה לסדר את העניינים, כלומר להינשא מחדש, וללדת עוד ילדים, ואני לא אמרתי לה שאינני רוצה להינשא מחדש, ושאשאר עם שתי בנות, שתיים בלבד, שלא כמו הנשים הצדיקות בספר שכמעט כולן היו רבניות וילדו ילדים רבים, שבעה או תשעה או עשרה, לי יש שתי בנות, שנולדו כשהייתי בת עשרים ושתיים ובת עשרים וחמש ולא קרו לי שום נסים בלידה, היו לי הריונות מתישים ולידות מתישות עם צירים מתישים, לא טבלתי בסטאף ולא הלכתי לשמוע את קריאת מגילת אסתר שאינני אוהבת במיוחד, שמחתי שיכולתי ללדת לידות טבעיות כי גם אני לא חפצתי בניתוח קיסרי, חשבתי שיהיו לי המון ילדים וזה לא קרה אבל כבר לא מאד משנה לי, ולא ממש הצלחתי לנסח לעצמי מדוע הספר הזה, שקראתי מתוכו רק ארבעה סיפורים בזמן שהמתנתי לרופאה, הטריד וגם עצבן אותי. רציתי מאד לדעת כמה ילדים ילדה הרופאה בעצמה, אבל התביישתי לשאול אותה.        

Sarah Goldstein ed., Special Delivery