קרקס הבחירות

אני לא יודעת איך אתם, אבל אני ממש לא מצליחה לקחת את הבחירות האלה ברצינות. זה לא שאני לא מתעניינת – אני דוקא מאד מתעניינת במעשי הפוליטיקאים, ואני יודעת שאלה האנשים שמשפיעים ומעצבים את חיינו, אבל אני פשוט לא מסוגלת יותר להתייחס ברצינות, כי הכל נראה לי כמו קרקס שאין לו שום קשר למציאות, מציאות של חיים באיזור מלחמה במצב מלחמה מתמשך שרוב האנשים מתייחסים אליו, כנראה כדי לשמור על שפיותם, כאילו הוא קורה במקום אחר, והדבר הכי חכם שיש לפוליטיקאים להגיד זה שככה זה, כאילו אי אפשר לשנות שום דבר, שזה שקר. למשל אם ישראל היתה מכירה בקיומה של מדינה פלשתינית בגדה המערבית, זה יכול היה לשנות הרבה, וזה שהשלטון הנוכחי לא מעוניין להכיר במדינה פלשתינית, זה לא אומר שאי אפשר לעשות את זה, ובטח שזה לא אומר שזה לא ישנה שום דבר. כשלא מתחשק לאנשים לעשות משהו הם אומרים שממילא זה לא ישנה, אבל כשכן עושים דברים הם כן משנים. בגין שינה הרבה כשעשה שלום עם מצרים, ורבין שינה הרבה כשחתם על הסכם אוסלו, שלא הביא שלום עם הפלשתינים, אבל איפשר את השלום עם ירדן, ושינה לגמרי את מעמדה של ישראל באיזור.

אבל הדבר היחיד שהפוליטיקאים עושים כעת זה לקדם את ענייניהם האישיים, והחיבורים ביניהם, כמו המאבקים ביניהם, הם אישיים ורק אישיים. נתניהו הכריז על בחירות חוזרות כדי למנוע מאדם אחר להרכיב ממשלה במקומו, והוא נלחם באביגדור ליברמן שסירב להצטרף לממשלה עם חרדים וחרד"לים, והכי הוא נלחם באהוד ברק שמראש לא היה לו סיכוי גדול לעבור את אחוז החסימה, כי אנשים זוכרים שבמשמרת שלו החלה האינתיפאדה השנייה, ואלה שעוד נשארו נאמנים לו אחריה, זוכרים איך הוא פירק את מפלגת העבודה כדי להצטרף עם פלג ממנה לממשלת נתניהו, שבדיעבד זה דוקא הוסיף למפלגת העבודה כמה שנות חיים. אני לעולם לא אבין איך אנשים יכולים לראות באהוד ברק את תקוות השמאל, אחרי שהוא בגד במפלגתו כדי להיות שר ביטחון אצל נתניהו, ועכשיו תוקף את נתניהו מפני שאחרי שהוא מכר הכל בכדי להציל את נתניהו, נתניהו זרק אותו. אילו ברק רצה באמת לעזור לשמאל הוא יכול היה לחזור למפלגת העבודה, אבל הוא הקים מפלגה מתחרה כדי לחבל בסיכויי העבודה או כדי לכפות עליה לקבל אותו כמנהיג למרות שבבחירות הדמוקרטיות במפלגת העבודה נבחר עמיר פרץ וברק ככל הנראה לא היה נבחר בבחירות דמוקרטיות. כל מה שברק עשה בפוליטיקה נבע אך ורק מדאגה לעצמו ולקריירה האישית שלו, ובכך הוא לא שונה הרבה מנתניהו. ברק הוא הרבה יותר תמונת ראי של נתניהו מיריב שלו. ויש הרבה צדק בצרות שיש לו עכשיו, לא בגלל שאני חושבת שהוא התעניין בבחורות של ג'פרי אפשטיין. ממש לא נראה לי. הוא הרבה יותר רודף כבוד מנשים. וכמו שאמרו חז"ל הכבוד בורח ממנו, כי התמונה שלו רעול פנים בפתח ביתו של ג'פרי אפשטיין היא קודם כל תמונה מצחיקה, שמאד מגחיכה אותו. ועוד יותר מגוחך שהוא טוען שהתלבש כך בגלל הקור, כי אם היה לו קר למה הוא הרכיב משקפי שמש כהים מעל הרעלה המוזרה שבה כיסה את פניו? המקום היחיד שהגיוני להתלבש ככה זה אתר סקי באלפים, כשרוצים הגנה גם מהקור וגם מקרינת השמש החזקה שהשלג מחזיר. אבל איזו קרינה יש בבית של אפשטיין? ברור לגמרי שברק ניסה להסתיר את זהותו. אני לא מאמינה שהוא התעניין בבחורות של אפשטיין, אבל ברור שהוא לא רצה שיידעו שהוא ביקר שם, אולי בגלל שאפשטיין היה כבר עבריין מורשע ואולי מסיבה אחרת. נראה שכולם ידעו שאפשטיין מסרסר בנשים, אבל לא עשו דבר להפסיק את זה, ודונלד טראמפ דוקא מצא עם אפשטיין שפה משותפת בדיוק בגלל זה. עדיף היה כבר שברק היה אומר את האמת, שהוא היה בקשרים עם אפשטיין בעבר ולא רצה להתנכר לו, לא רק בגלל שאפשטיין עשיר אלא בגלל שהם היו ידידים. זה היה מעורר יותר אמון וגם יותר אהדה מהשקרים שלו שהוא עטה רעלה ומשקפי שמש כהים נגד הקור. אבל אהוד ברק הוא יותר מהכל דמות מגוחכת, ליצן בקרקס הפוליטי, ובכלל לא בטוח שהוא מסוגל לעבור את אחוז החסימה. אבל נתניהו נלחם בו ובליברמן, וזאת לא מלחמה רציונלית אלא נקמנות כפשוטה שאין בה שום היגיון, כמו הנקמנות של נתניהו נגד נפתלי בנט ואיילת שקד שרק גרמה לו להזיק לעצמו.

וגם עמיר פרץ הוא דמות מגוחכת בדרכו. לפני שנים, כשהוא נבחר לראשונה לראשות מפלגת העבודה, הוא נראה כמו תקוה חדשה, ומאד תמכתי בו, לפני שהוא נכשל ועזב וחזר ועזב וחזר מי יודע כמה פעמים. גם את אורלי לוי תמיד הערכתי. אבל אתמול הברית ביניהם, שבעבר הייתי בוודאי מאד שמחה עליה, נראתה לי כמו תרגיל פוליטי זול, שבו פרץ מחלק את מעט המנדטים של מפלגתו המצטמקת לאנשים שיהיו מחויבים לו, במטרה לדחוק אחורה את יריביו החזקים איציק שמולי וסתיו שפיר. שלי יחימוביץ' כבר הלכה בעצמה הביתה וזה הדבר המכובד היחיד שנותר לה לעשות בכדי לא להמשיך ולהופיע בקרקס שבו אפשר רק להתבזות. גם בה תמכתי פעם בהתלהבות, אבל תמיכתה באבי גבאי, שבלעדיה כנראה לא היה נבחר לעולם לראשות העבודה ומביא אותה אל עברי פי פחת, חייבה אותה להסיק מסקנות, למרות שגם גבאי היפנה לה עורף ופגע בה כשהרגיש חזק לרגע, ומה שעצוב שגם בלי אבי גבאי העבודה נראית כמו סמרטוט משומש, פלטפורמה למי שהיו פעם תקוה ועכשיו מחפשים סידור עבודה.

אולי כל זה יעזור למפלגת כחול-לבן שמצליחה להתנהל בשקט יחסי שבהתחשב בקרקס שמסביב זה לא כל כך רע. אולי אחרי הכל בני גנץ עוד יהיה ראש ממשלה, וזה יהיה שיפור עצום לעומת כהן השנאה והגזענות נתניהו, וארגון "אם תרצו" שמוציאים שם רע להרצל, שהם בסך הכל עוד זרוע של נתניהו לדיכוי היצירה והמחשבה ייעלם מחיינו. אבל אולי זאת עוד אשליה מתוקה. אולי עוד לא גמרנו לסבול משלטון השנאה של נתניהו, ונותר לנו רק להתפלל שמר"ץ תעבור לפחות את אחוז החסימה, ויהיה לפחות מישהו שיזכיר שיש פה סכסוך לאומי שצריך לפתור וחוק לאום גזעני ומביש שצריך למחוק ואנשים שחיים בצל טילים ופיגועים, ואלה רק הבעיות היותר רציניות.