ה-3 ביולי הוא תאריך הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. כאן אני מתרגמת שני
טקסטים קצרצרים שלו משלהי שנת 1920 שחביבים עלי, ואולי גם מתאימים לאירועי הימים
האלה.
הַשַּׁיִט אצל קפקא הוא תמיד בהשראת המיתולוגיה היוונית, שבה שטים המתים על
פני הנהר אל ארץ המתים, והשַׁיָּט הוא תמיד בן דמותו של חרון, שַׁיָּט ספינת המתים
המסיעם אל ארץ המוות. והאשה – קיומה של האשה הוא תמיד הפתעה, ותמיד משהו חוצץ בינו
לבינה, ונוכחותה היא מעין פלא אפוף מסתורין.
פרנץ קפקא / האוחז בהגה הספינה
"האם אינני האוחז בהגה?" קראתי. "אתה?" שאל איש
מגודל וכהה והחליק בידו על עיניו, כמגרש חלום. עמדתי ליד ההגה בלילה האפל, המנורה
דולקת חלושות מעל ראשי, וכעת בא איש זה ורצה לדוחפני הצדה, ומאחר שלא נכנעתי, הוא
הניח את רגלו על חזי ודחק אותי לאט מטה, בעודי תלוי כל העת על מוטות גלגל ההגה
ובנופלי מטה מושך אותם אתי. אבל אז תפס האיש את ההגה, השיבו לתקנו, אבל אותי הדף
משם. מיד התעשתתי, רצתי לאשנב הפונה לחדר הצוות וקראתי: "צוות! חברים! בואו
מהר! זר גירשני מן ההגה!" אט אט הם באו, טיפסו החוצה במדרגות הספינה, דמויות
חזקות מתנודדות עייפות. "האם אני האוחז בהגה הספינה?" שאלתי. הם הנהנו,
אבל הביטו רק אל הזר, הם עמדו בחצי מעגל סביבו וכאשר ציווה: "אל תפריעו
לי" הם התקבצו, הנהנו כלפיי ושוב ירדו במדרגות הספינה. איזה מין אנשים אלה!
אתם גם חושבים, או רק תועים ללא טעם על פני הארץ?
פרנץ קפקא / הַשַּׁיָּט
הסירות חלפו על פני. הַשַּׁיָּט היה איש זקן שזקנו לבן וארוך. התעכבתי מעט
על מדרגות המעגן. הוא חייך. הסתכלתי עליו כשעליתי. הוא הצביע על הקצה הרחוק ביותר
של הסירה. שם התיישבתי. אך מיד קפצתי ואמרתי: "יש לך פה עטלפים גדולים",
כי כנפיים גדולות רחשו מעל לראשי. "אל תדאג", הוא אמר, כשהוא מתעסק כבר
במוט הסירה ואנו נדחפים מן היבשה, כך שכמעט נחבטתי בספסל. במקום לומר לשַׁיָּט לאן
ברצוני לנסוע, רק שאלתי אם הוא יודע זאת. אם להסיק לפי ניד ראשו, הוא ידע. זאת
היתה עבורי הקלה עצומה, מתחתי את רגליי והשענתי אחורה את ראשי, אך הבטתי כל העת
בעיניו ואמרתי לעצמי: "הוא יודע, לאן אתה נוסע, מאחורי המצח הזה הוא
יודע זאת. והוא דוחף את המשוט שלו לים רק כדי להביא אותך לשם. ובמקרה קראת בדיוק
אליו מתוך ההמון, והתמהמהת לעלות." עצמתי מעט את עיני מרוב שביעות רצון, אבל
רציתי לפחות לשמוע את האיש, אם אינני רואה אותו, ושאלתי: "בגילך אינך רוצה
להפסיק לעבוד? אין לך ילדים?" "רק אתה", הוא אמר. "אתה בני
היחיד. רק למענך אני שט עדיין את השַׁיִט הזה, אז אמכור את הסירה, אז אפסיק לעבוד."
"אתם מכנים כאן את הנוסעים ילדים?" שאלתי. "כן", הוא ענה.
"זה מנהג פה, והנוסעים קוראים לנו אבא." "זה ראוי לציון",
אמרתי. "והיכן האמא?" "שם", הוא אמר, "בתא".
התרוממתי וראיתי איך מהחלון העגול הקטן של התא, שנבנה באמצע הסירה, נופפה יד לשלום
והופיעו פני אשה עטופים במטפחת תחרה שחורה. "אמא?" שאלתי בחיוך.
"אם אתה רוצה", היא אמרה. "אבל את הרבה יותר צעירה מהאבא?"
אמרתי. "כן", היא אמרה. "הרבה יותר צעירה, הוא יכול היה להיות סבי,
ואתה – בעלי. "את יודעת", אמרתי, "זה כל כך מדהים, שאדם נוסע לבדו
בלילה בסירה ופתאם יש שם אשה."
