הקברים שלי

אתמול נסעתי עם אסתי לקבר של אחי, כי השבוע מלאו חמש שנים למותו. על הקבר שלו פורח לוונדר שצמח לכל הכיוונים. נדמה היה שמזמן לא הישקו אותו, כי האדמה היתה יבשה. השיחים על הקבר צומחים פרע וקצת מכסים את המצבה, אבל אני חושבת שאחי היה אוהב את זה. אמרתי לאסתי שעכשיו יש לי בחיפה יותר קברים ממשפחה: אחי בעין-כרמל, והוריי בשדה-יהושע, וסבא וסבתא שלי בבית הקברות הישן בחוף הכרמל, ואסתי אמרה שאולי נחפש את הקברים שלהם. באמת מצאנו את בית הקברות הישן והיה שם עובד שמצא לנו את הקבר של סבא משה וסבתא שפרה ולקח אותנו אליו. אמי חרתה על קברו של סבי "תלמיד חכם, טוב-לב וישר-דרך" והכל אמת. מאד מאד אני מתגעגעת לסבא משה, וחבל לי שהוא הכיר אותי רק בתור ילדה, ורק היה אומר על דברים שהיו חשובים לו שהוא יספר לי ואני אזכור, כי אולי הוא ידע בחוש שאהיה היסטוריונית, למרות שאני עוד לא ידעתי. סבתא חיה יותר שנים והכירה את הבנות שלי כשהיו ילדות קטנות. אבא שלי מאד רצה עוד לחיות ולראות מה יקרה עם הנכדים, אבל הוא נהרג בתאונה ולא זכה, ואחי מת כשהיה בן חמישים וחמש, והוא הכיר רק את הנכדה הראשונה. אני מאד מאושרת שאני יכולה עוד להיות עם הנכדים שלי ואני מקוה שיהיו להם ממני זכרונות טובים כמו שיש לי מסבא משה וסבתא שפרה, למרות שגעגועים הם גם מעציבים ומכאיבים, אבל יש בזכרונות גם נחמה. היה מאד שקט בבית הקברות הישן, כי כבר לא באים לשם הרבה אנשים. אנשים מרבים יותר לבקר את המתים זה מקרוב מאשר את המתים משכבר. אולי אם הייתי גרה קרוב יותר הייתי באה יותר. בשנים האחרונות מדברים הרבה על המקום הרב שתופסים הקברים, וחברא קדישא ממציאה כל מיני שיטות קבורה מזעזעות בקיר או בנים מעל הוריהם, ויותר אנשים מבקשים לשרוף את הגופה שלהם, וגם אני התחלתי לחשוב שאולי זה רעיון טוב לשרוף את הגופה לעומת כל הקבורות המזעזעות שממציאים בשביל לחסוך מקום לקברים, ומישהי שכתבה על זה אמרה שהיא אף פעם לא עולה לקברים של הוריה, כי היא ממילא זוכרת אותם כל הזמן. זה נכון שזוכרים גם בלי הקבר, אבל בכל זאת נעים לבוא לקבר לפעמים, כאילו באים לביקור אצל הקרובים, וזה שהם לא יכולים לדעת אם באים או לא באים זה לא מה שחשוב, חשוב שהם היו שמחים שבאים לבקר אותם, ושאנחנו יודעים שאנחנו עושים משהו שהיה משמח אותם, ואני חושבת שאולי אם אין קבר בכלל משהו חסר. קבר כאילו נותן לאדם מקום בעולם גם אחרי מותו, וזה יפה שיש לאדם מקום בעולם, אפילו שהוא כבר מת, ואפילו שהמקום קטן, והוא יכול לארח את המשפחה והחברים במקום הקטן הזה. יש משמעות לדברים גם אחרי המוות. אחרת אנשים לא היו מבקשים להיקבר עם בני זוגם, אבל הם כן מבקשים. סבא משה וסבתא שפרה קבורים זה לצד זו וגם ההורים שלי. אמא שלי עשתה את הקבר המשותף אחרי שאבי נהרג בתאונה והיה חשוב לה לשכב על ידו אחרי שתמות, למרות שהיא חיה אחריו עוד עשרים ושלוש שנה. אחי קבור לבדו למרות שהיתה לו משפחה גדולה. רק אחרי שהוא חלה הבנתי שהוא היה מאד לבדו, ואולי בגלל זה הוא מת בטרם עת. אני גם אקבר לבדי, או שאחליט בכל זאת לבקש שישרפו את הגופה, קשה לי להחליט. בכל זאת יהיה נחמד אם יהיה לי קבר באדמה, לא בקיר ולא בבניין ולא בקומות ולא בכל הצורות שקוברים עכשיו, קבר שאפשר לשים עליו עציצים ופרחים. אם היה אפשר הייתי רוצה להיקבר יחד עם הכלבים שלי, אבל אין בית קברות לאנשים וכלבים ביחד, ובעצם בישראל גם אין בית קברות משותף לכל האנשים שמתים. יש רק בית קברות ליהודים ובית קברות למוסלמים ובתי קברות לנוצרים אבל אין בית קברות שאפשר פשוט לקבור בו כל בן-אדם שמת, רק בקיבוצים יש בתי קברות לכולם, אבל עולה המון כסף להיקבר שם. אנשים צריכים כסף כשהם חיים וגם צריכים כסף כשהם מתים, ומי שאין לו כסף קשה לו בחייו וגם אחרי שהוא מת קשה לו למצוא לו מקום בעולם.