בל"ג
בעומר לקחה אותנו הגננת מרים לחורשת האקליפטוסים של חדרה, שאנחנו קראנו לה יער.
היו שם ככל הנראה גם עצים אחרים, אולי ברושים, שמהם שברה הגננת מרים ענפים שכופפה
וקשרה בחבל, ויצרה לנו קשתות. היא ישבה ליד שולחן – נדמה לי שהובאו עבורה שולחן
וכסא מתקפלים, כי הגננת מרים כבר היתה אשה זקנה, ועל השולחן היתה פקעת חבלים גדולה
שממנה גזרה בכל פעם חבל לקשור עוד קשת. את החצים כבר אספנו לבדנו מבין הזרדים
היבשים שעל הקרקע. היינו לוחמיו של בר כוכבא שנלחם באריה וניצח אותו, כי הוא היה
גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו, זה היה גיבור. לא ממש נלחמנו אבל התרוצצנו
בחורשה שנראתה לנו אינסופית. את היערות שבסיפורים דימיינתי תמיד בדמות חורשת האקליפטוסים
של חדרה, שהחלוצים שתלו כדי לייבש את הביצות. אולי גם סבי היה ביניהם לפני שחלה
בקדחת שכמעט הרגה אותו. כשאנחנו נולדנו כבר היתה מדינה, ולכן חשבו סבינו והורינו
שאין כמותנו מאושרים.
חוץ מהמשחק
בקשתות גם ציירנו בצבעי מים על ביצים קשות. אין לי מושג כיצד התגלגל מנהג הפסחא
הזה לחגיגת ל"ג בעומר אצל הגננת מרים. ציירנו על הביצים וייבשנו את הביצים
המצוירות ואז קילפנו ואכלנו אותן ביער עם הכריכים שחילקו לנו, או שהבאנו מהבית?
אני זוכרת שקיבלנו בגן בכל יום ארוחת צהרים ופרוסת לחם עם חמאה שחילקה לנו עוזרת
הגננת פרידה, שאהבתי יותר מאשר את הגננת מרים שפחדתי ממנה. פעם אחד הילדים זרק עלי
את הפרוסה שלו וזרקתי עליו בחזרה את שלי והגננת מרים תפסה אותי ביד והוציאה אותי למטבח.
הרגשתי שזה מאד לא צודק כי לא אני התחלתי ולילד שזרק עלי את הפרוסה שלו לא עשו
כלום, וברחתי מן הגן מבלי שאיש ראה והלכתי לבדי הביתה, מרחק די גדול לילדה בת ארבע
דרך כבישים עם מעט מכוניות והרבה עגלות וסוסים. למחרת הגננת מרים חקרה אותי איך
הצלחתי לברוח ולא אמרתי לה את האמת כמובן. קודם יצאתי לחצר, ורק אז, כשהבחנתי שאיש
איננו רואה אותי, פשוט יצאתי לסמטה ומשם הלכתי הביתה, ואיש לא שם לב לילדה הקטנה
שהולכת לגמרי לבדה, מה שנראה לי אז לגמרי טבעי, ועכשיו נראה לי די מוזר.
אבל את
ימי ל"ג בעומר אני זוכרת כאושר גדול. אהבתי להיות בר-כוכבא הגיבור, ואהבתי
לדמיין איך אני נלחמת באריה. לא ממש ידעתי איך נראה אריה, ומה גודלו האמיתי. לא
היתה טלויזיה ועברו שנים עד שזכיתי לבקר בגן חיות. אולי ראיתי תמונה של אריה בספר,
ואולי רק ציור של אריה. לא חשבתי שאדם איננו יכול להילחם באריה. הייתי קטנה מאד
ורזה. תמיד שקלתי הרבה פחות ממה שהיה צריך, אבל דימיינתי הרבה את עצמי בזירה נלחמת
באריות ורוכבת על האריה החוצה מהזירה. אמא היתה מרביצה לי בקולב וזה מאד כאב.
הייתי בורחת ומתחבאת מתחת למיטה ולא יוצאת משם. לפעמים נרדמתי מתחת למיטה ואבא היה
מוציא אותי משם כשחזר מהעבודה. אבל את האריה תמיד ניצחתי, כמו בר-כוכבא.
*
מדורות
ל"ג בעומר נבללו בזכרוני עם הקומזיצים של יום העצמאות, כי את שני החגים חגגנו
בצורה דומה, למעט העובדה שבימי העצמאות רקדנו ברחובות עד אמצע הלילה ורק אחר כך
הלכנו להדליק מדורה ולשבת לידה עד הבוקר, עם קפה שבישלנו לעצמנו בצד על מדורה
קטנה. היה קשה למצוא מקום למדורה כי רבים התחרו על המקומות ברכס הכרמל. פעם באו
נערים שניסו לסלק אותנו ואחד מהחברים ביקש שאני אשכנע אותם להניח לנו. אינני חושבת
שהצלחתי לשכנע אותם אבל איכשהו הם כן הלכו והניחו לנו. לרוב לא קרה לנו משהו
מיוחד. אבל פעם אחת, כבר אינני זוכרת אם זה היה בערב יום העצמאות או בערב ל"ג
בעומר, נסענו לחוף הים במשאית עם עוד הרבה בני נוער והדלקנו שם מדורה ושרנו בקולי
קולות את "אלין" של כריסטוף מבלי להבין את המלים. כריסטוף מת בחודש שעבר
מקורונה ומותו ציער אותי, למרות שבנעורי בקושי ידעתי מי הזמר ששר את "אלין",
ועברו עוד שנים עד שיכולתי לתרגם לעצמי את מלות השיר ולהבין מה הוא אומר. מבלי שהבנתי
זאת בזמן אמיתי כריסטוף היה חלק מנעורי, ולפעמים אני מזמזמת לעצמי את "אלין".
כריסטוף מת מקורונה כי היה כבר איש חולה וזקן, וגם אנחנו שזמרנו את
"אלין" בקולי קולות במדורה על שפת הים כבר מזמן איננו צעירים.
*
כשליוויתי
את בתי הצעירה למדורה קרא מישהו בשמי ענת ענת. לא זיהיתי אותו והוא אמר ענת, זה ...
הוא היה האהבה הגדולה מגיל שבע-עשרה ששבר את לבי ולא הצלחתי לזהות אותו, וגם אחרי
שהבנתי מיהו לא היה אכפת לי. איזה ילדה גדולה, הוא אמר באהדה. אמרתי לו שזאת הקטנה
שלי. כבר עברו כנראה יותר שנים מהפגישה המוזרה הזו מאלה שעברו קודם לכן מאז שנפרדנו,
ואני זוכרת רק את האדישות שלי.
סומרסט
מוהם כשסיפר על המלח שהתאהב בבת-איים ורב-החובל הפריד אותו ממנה והעלה אותו בכוח
על הספינה להמשך ההפלגה סיים את סיפורו במפגש בין המלח לבת-האיים אחרי שנים, כשהם
עוברים זה ליד זו ואינם מכירים, או אינם טורחים להכיר. הוא כתב שצער האהבה איננו
הפרידה אלא האדישות, משפט שנחרת בלבי, אבל בחיי האמיתיים הפרידות גרמו לי הרבה
צער, האדישות ממש לא. אולי דברים נראים אחרת בעיני אחרים.
*
חשבתי
של"ג בעומר של הקורונה יהיה נקי ושקט אבל כבר בתחילת הערב חדרו לביתי ריחות
המנגל של השכנים מהחצר השכנה, שכל העצים בה נכרתו ונדמה שיושבי דירת הקרקע אינם
חדלים לארח ולחגוג על שולחן שהציבו בחצר ולידו העמידו את המנגל. גם היום דומים ימי
העצמאות ול"ג בעומר אלה לאלה. פעם חגגו אותם במדורות ועכשיו במנגלים. כשיצאתי
עם אושר ניגנה מוסיקה רועמת מכל פינה. אצל השכנים בבניין הסמוך היתה מסיבה רועשת
והם שרו בקולי קולות שירים עבריים חדשים שלא הכרתי. אבל קולות שירה הגיעו גם מרמקולים
רחוקים. הרחובות היו חשוכים מאד והתפללתי שיהיה שקט, אבל המוסיקה, מהיכן שלא
הגיעה, לא פסקה ואפילו התגברה והיכתה באוזניים כמו מחבטים. רציתי מאד לחזור הביתה
ולהגיף את כל החלונות והדלתות, וחשבתי איך נהייתי זקנה עצבנית שאין לה שום סבלנות בלילה
לריקודים ושירים, ורק רוצה לישון ובעצם מתקשה לישון ומתעוררת בבוקר סהרורית. בבוקר
אמרו שנהרג בלילה חייל, בן יחיד להוריו, שהתעקש לשרת בגולני. זרקו עליו מגג בניין אבן
גדולה שפגעה לו בפנים ולא היה לו סיכוי. האוויר היה דוקא נקי מאד בזכות המדורות
שלא נדלקו. והיה שקט מאד, ולא ניגנו שירים, אבל שוב זמזמתי לעצמי את "אלין"
וחשבתי שהוא כל כך מתאים, עדיין מתאים
*
בבוקר
אמרו שבלילה החרדים הדליקו מדורות וחגגו בהמוניהם למרות האיסורים.
