מחנה יהודה כמשל

אתמול הלכתי לא בלי התרגשות לשוק מחנה-יהודה, שכמעט חודשיים היה סגור. עשרות שנים אני פוקדת את השוק לפחות פעם בשבוע, הרבה מהמוכרים בו מוכרים לי מאז שהם וגם אני היינו צעירים וחשבתי עליהם הרבה בשבועות האלה, כיצד הם, שהאכילו אותנו שנים רבות, מאכילים עכשיו את משפחותיהם, ומה שלום הזקנה שמוכרת נעליים זולות וכפכפים בעשרים וחמישה שקלים בחנות שמתחת למפלס הרחוב, וסבא חיים שמוכר צרורות של פטרוזיליה וכוסברה ולפני שנה עבר ניתוח ונעדר זמן רב עד שחזר לשבת על כסא למול הדוכן שלו. אצלו הייתי בדיוק לפני שסגרו והוא אמר לי בצער עוד מעט יסגרו אותנו לגמרי, וזה קרה עוד לפני שהספקתי לעכל את הדברים. כמה חיכיתי שיפתחו כבר את השוק, ומיהרתי איפוא ללכת מיד כשפתחו.

ואז כשהגעתי ראיתי תור ארוך וצפוף של אנשים ממתינים ברחוב אגריפס להיכנס, והמשכתי הלאה וראיתי שסגרו את פתחי השוק במחסומים והעמידו עליהם שוטרים ופקחים והלכתי לכניסה השנייה שהתור בה נראה קצר יותר, אך זו היתה אשליה, ובמהרה מצאתי את עצמי בתוך נחש ארוך וצפוף של אנשים, רובם זקנים כמוני ויותר, שעמדו בתור שהגיע לדברי אחת הממתינות עד התחנה המרכזית והמתינו שהשוטרים והפקחים והחיילים ימדדו את חומם ויתירו להם להיכנס לתחומי השוק. היו אולי כאלה שהתייאשו והלכו, אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר, אחרי חודשיים שבהם התרוצצתי במרכולים לקושש מזון במחיר מופקע ועם הרבה חוסרים. ניסיתי לשמור מרחק מאחרים אבל זה היה קשה, כי אנשים טיפסו ועלו מכל הצדדים ולכמה מהם היו פנים נחושות של שועלי תורים מנוסים ללא מעצורים. ואז הגיע יהודי אחד גדל גוף וגדל קול וזעק זעקה גדולה: תראו אנשים מבוגרים עומדים שעה בשמש, זה קורונה! והצביע על התור שסופו לא נראה וחזר וזעק: זה קורונה! זה קורונה! אבל השוטרים והפקחים והחיילים לא זזו ממקומם והמשיכו לעצור את הבאים במחסומים ולבדוק את חומם, ונחש האנשים הלך והתעבה והשמש במרום התלהטה יותר ויותר והתור עמד במקומו ולא זז, ועברה שעה ארוכה עד שנכנסתי לשוק, שהתנועה בתוכו היתה דלילה בהרבה מאשר מחוצה לו, ועברתי בין החנויות והדוכנים שאני מחבבת, וראיתי שבחלקם חסרה סחורה ובחלקם מוכרים דברים אחרים מהרגיל, לעתים יותר ביוקר ולעתים הרבה יותר בזול, ובאוויר עמד עצב ויאוש קל למרות שכולם היו מאד מנומסים וחייכו אליי ושאלו לשלומי ואמרו שעוד לא ממש התארגנו ומה שחשבתי שיהיה מאד שמח היה די עצוב, וקניתי מהר מה שיכולתי, כי הרבה דברים היו חסרים ואת חלקם מצאתי בדוכנים אחרים ואת חלקם לא מצאתי בשום דוכנים ואז עליתי לאוטובוס ורציתי לשלם לנהג במזומן והוא אמר לי שלא משלמים באוטובוס במזומן ושאסור לי להתקרב אליו, ובינתיים מעט האנשים שהיו שם כבר התיישבו אז כבר עמדתי על יד הסלים כדי לא להתיישב קרוב מדי למישהו, וכשבאתי הביתה הרגשתי רע וכאבו לי מאד הרגליים ושמעתי בטלויזיה שמנכ"ל העירייה בא מאוחר יותר ופתח את כל המחסומים והניח לאנשים שבאו להיכנס אל השוק מבלי לעמוד בתורים צפופים ולנשום נגיפים, וחשבתי כמה אופייני כל זה לאופן שבו התנהל כל מה שקראו לו משבר הקורונה, כשאפילו לרגע לא הניחו לאזרחים לדאוג לעצמם, אלא כל הזמן רדו בהם והטילו עליהם גזירות ואיסורים ופיקוח חמור ומעקבים וקנסות דרקוניים, וכלאו אותם בבתיהם או בחדריהם במוסדות והפרידו אותם בכוח מקרוביהם, והפחידו אותם באיומי מות המוני, ואפילו לרגע לא נהגו בהם כמו באנשים מבוגרים שיש לכבד אותם ולא לרדות בהם. הרי תיירים אין ואין זרם של אוכלי כנאפה ובקלאווה בצלחות פלסטיק ונייר שגדשו את השוק בימי ששי בזמנים הטובים, ויש בעיקר מוכרים זקנים ולקוחות זקנים ללא כרטיסי אשראי שבאים לקנות במזומן בשר וביצים וירקות טריים כמה שבכוחם לסחוב באוטובוס הביתה, ולמה אי אפשר לשחרר את השוטרים והפקחים והחיילים לעיסוקים אחרים ולהניח לזקני ירושלים שהגיעו ברגליהם הדוויות ופניהם העוטים מסכות לקנות קצת יותר בזול ולהיזכר בימים יותר טובים ולשמור בעצמם שלא להתקרב לאחרים, שהרי כמעט כולם בקבוצות סיכון כאלה או אחרות, ובערב אמר משה בר סימנטוב בראיון ליונית לוי שהציבור הישראלי איננו רגיל לציית. באמת? אולי הציבור הישראלי איננו מקפיד על חוקי התנועה ועל נימוסים כלפי זולתו, אבל אין כמוהו צייתן כשהממשלה גוזרת עליו גזירות ואיסורים. כמה פעמים ראיתי את פרצופיהם הנדהמים של אורחים מחו"ל למראה הישראלים הפותחים את תיקיהם ומניחים לזרים לחטט בהם, וכיצד התכנסנו כולנו במשך חודשיים בחדרים אטומים עוטי מסכות גז וישבנו כך שעות, כי אמרו שיהיה נשק כימי. והיו  טילים רגילים, וכיצד מניפים כולם דגלים ביום העצמאות, ונזכרתי בג'יפ שנסע ברחובות בתום מלחמת ששת הימים והורה לכולם להניף דגלים במרפסות ובאמי תולה את הדגל הגדול מתחת לתריסול שכולם התקינו במרפסות, והייתי אז ילדה  וזקנתי וכבר אין קוראים לאנשים לתלות דגלים, הם תולים אותם בעצמם, וכולם צופים מדי ערב בראש הממשלה שנואם בכל הערוצים ובגללו דוחים את השידורים של חתונה ממבט ראשון והישרדות המפורסמים שאינני מכירה איש מהם. האם יש מדינה קונפורמית יותר, צייתנית יותר? אפילו במצריים הרודנית מתמרדים כשעולה מחיר הבצל ומחיר הלחם, ואצלנו מנופפים בדגלים. אבל במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית הממשלה איננה יכולה ולו לרגע להניח לנו: היא תעקוב אחרינו, ותציב לנו מחסומים וגדרות, ותשלח שוטרים לעצור אותנו, ופקחים לקנוס אותנו, וחיילים למדוד את חומנו, ותספור כמה מאיתנו רשאים להיכנס לתוך השוק, ותשאיר את רובנו מחוץ לגדר, צפופים, סובלים ובסכנת הידבקות מוגברת שכביכול ביקשו למנוע אותה. הכל תעשה הממשלה, הכל מלבד להניח לנו לנפשנו ולסמוך עלינו שנדע לשמור על עצמנו ועל בריאותנו, כי אנחנו אנשים מבוגרים ואיננו חסרי דעת, ואנחנו מסוגלים לשקול את צעדינו גם ללא גדר ושוטר ומושל.