קופסת שוקולד

 

בדרך כלל ביקרתי אותה ביחד עם הכלב, אבל המטפלת החדשה פחדה מהכלב וטרקה לי פעמיים את הדלת בפנים. אז באתי בלי הכלב, והיא אמרה שעם הכובע והמסכה בקושי יכלה להכיר אותי. אמרתי לה שגם אני לפעמים מתקשה לזהות אנשים עם המסכה, במיוחד אנשים שאינני פוגשת לעתים קרובות. היא אמרה טוב, לנו יש היכרות רבת-שנים, ואמרתי שאכן אנחנו חברות כבר יותר מעשרים שנה, והיא חשבה שאנחנו מכירות עוד מהאוניברסיטה, ואמרתי לה שלא, שאנחנו מכירות מהשכונה. היא אמרה שאנשים מהשכונה היא מרשה לעצמה לא לזכור. היא אמרה שיש לה בעיית זיכרון ושאני אומר לה את שמי. גם בביקור הקודם היא לא הצליחה לזכור את שמי, ושאלתי את הבן שלה אחר כך אם אולי נמחקתי לה מהזיכרון והוא אמר שלא, שהיא זוכרת אותי. היא שאלה אם אני ביולוגית. היא כתבה דוקטורט בביולוגיה אבל עזבה את האקדמיה לאחר מכן. היא סיפרה לי פעם שהפרופסורית שהנחתה אותה היתה רווקה בלי ילדים וגם אחותה היתה פרופסורית רווקה בלי ילדים, והיא שמעה אותה אומרת לאחותה שלעולם היא לא תיקח אשה למחלקה שלה, כי נשים מתחתנות ויולדות, והיא החליטה מיד לעזוב את האוניברסיטה אחרי שתסיים את הדוקטורט וללדת ילדים. היא אמרה לי הרבה פעמים שאף פעם לא הרגישה אושר מיוחד חוץ מאשר כשילדה את שלושת הילדים שלה. אמרתי לה שאינני ביולוגית, שאני היסטוריונית, והיא אמרה שהמקצוע הזה רחוק מלבה. בעבר היא סיפרה לי הרבה על המורה להיסטוריה ששנאה כי אהב ללעוג לתלמידים, במיוחד לתלמיד אחד שלא הצליח להגיד "קלסיציזמוס" והיה מגמגם ומסמיק, ואני תהיתי למה צריך בכלל להגיד קלסיציזמוס, שככה אומרים בגרמנית. אחר כך המורה הזה נהיה היסטוריון מאד מפורסם אבל שמחתי שלא למדתי אצלו, למרות שידעתי להגיד קלסיציזמוס. אמרתי לה שבזקנתו הוא כתב על עיר מוצאו וזה עניין אותי כי הוא בא מאוסטרו-הונגריה כמו סבא וסבתא שלי, וכמותם התחנך בגרמנית, ולכן נהג לומר קלסיציזמוס. היא אמרה ששם העיר הזו מוכר לה, אבל שאיננה יודעת גרמנית, כי אצלם בבית דיברו רק עברית, למרות שאמא שלה באה מגרמניה. אבא שלה למד בגימנסיה עברית באוקראינה, ותמיד הקפיד לדבר עברית יפה, וגם אמא שלה למדה עברית ודיברה איתה ועם אחותה רק עברית. היא סיפרה לי הרבה פעמים על אמא שלה שגדלה במשפחה מתבוללת, אבל בעבודתה כעובדת סוציאלית פגשה פליטים יהודים שרצו לנסוע לפלשתינה והחליטה לנסוע בעצמה לבקר בפלשתינה. היא באה כתיירת ואז הכירה את אבא שלה והם התחתנו והיא נשארה בארץ, וגם שכנעה את אחיה הקומוניסט שבמקום לנסוע לרוסיה כדאי לו לבוא לארץ ולגור בקיבוץ, ובאמת הוא עלה לארץ ונהיה קיבוצניק, ואז בדיוק בליל הבדולח גם סבתא שלה הגיעה לארץ עם פסנתר שהיא ואחותה למדו לנגן עליו. הסיפור שהכי אהבתי על ההורים שלה היה שכשאמא שלה נסעה לביקור בישראל, חברה שלה ביקשה שתיקח קופסת שוקולד לקרוב משפחה שלה בתל אביב, וזה היה אבא שלה, ומאז שאמא שלה הביאה לו את קופסת השוקולד הם לא נפרדו, וגם אחרי שהיא מתה בטרם עת הוא לא נישא מחדש למרות שחי עוד עשרות שנים. אבל עכשיו היא סיפרה לי סיפור אחר לגמרי, שההורים שלה בכלל נפגשו באניה כשהם עלו לארץ, מה שהיה לגמרי בלתי אפשרי, כי אבא שלה עלה מאוקראינה ואמא שלה עלתה מגרמניה, וחוץ מזה אביה עלה לישראל עשור לפני אמה, שהיתה צעירה ממנו בלא מעט שנים. היה חבל לי שהיא שכחה את הסיפור היפה על אמא שלה שהביאה לאביה את קופסת השוקולד וככה הם הכירו ואחרי שלושה חודשים התחתנו, אבל בעיקר היה לי מוזר איך נשתל במוחה הסיפור שהוריה הכירו באניה שבה עלו כביכול שניהם יחד לארץ. אני יכולה להבין שאפשר לשכוח דברים, אבל איך אפשר לזכור פתאם משהו שלא היה. אולי זה סיפור של מישהו אחר שהיא אימצה לעצמה, כי מה שקרה באמת היא כבר לא זכרה. כשהלכתי היא אמרה שהיא שמחה מאד שבאתי כי לפעמים משעמם לה כי אף אחד לא בא או שבאים אנשים שהיא רוצה שכבר ילכו, ושאם אני רוצה שאבוא גם מחר. חשבתי שאולי היא לא זוכרת מי אני אבל זה לא כל כך משנה. אם היא שמחה שבאתי כדאי שאבוא לעתים קרובות יותר, ולכל היותר היא תחשוב שאני מישהי אחרת, אולי חברה ביולוגית שמכירה אותה מהאוניברסיטה, והיא תשמח לפגוש אותי בתור החברה מהאוניברסיטה שאני לא, אבל זה לא כל כך משנה.