דוד פישר / המספר העגול

 

סרטו של דוד פישר "המספר העגול" איננו סרט דוקומנטרי במובן הרגיל והוא איננו עוסק בבירור מספר היהודים שנרצחו בשואה, כפי שאפשר להסיק בטעות משמו ומכמה התייחסויות וביקורות כלפיו. אי אפשר כמובן לדעת כמה יהודים נרצחו בשואה. אפשר בקושי לחשב בערך כמה יהודים נרצחו במחנות ההשמדה, במחנות מעבר, ואלה היו רבים בהרבה מן המחנות הגדולים והמפורסמים כמו דכאו, ברגן-בלזן, אושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה, סוביבור, חלמנו, בלזץ, מאידנק, תרזינשטאדט ומאוטהאוזן. אירופה היתה זרועה בעשרות מחנות השמדה ששמות רובם אינם מוכרים כלל לציבור הרחב ואפילו החוקרים מתקשים לזכור את כולם. אבל כאשר מדברים על מספר קרבנות השואה, צריך לזכור שמעשי הטבח ההמוניים החלו כבר בשנת 1941, ושאינספור יהודים נרצחו בבורות הריגה שאליהם נורו בהמוניהם, באקציות שהתרחשו בכיכרות ערים, באסמים שנכלאו בתוכם והועלו באש, בעבודות כפייה נוראות, ברחובה של עיר, במגרשים, בשדות, ביערות, בערבות שלג. הקרבנות האלה לא נספרו במדויק ולא ניתן לשחזר את מספרם. אפשר להעריך שמדובר במיליוני אנשים. בפולין שחיו בה לפני המלחמה כשלושה וחצי מיליון יהודים, נותרו אחרי המלחמה עשרות אלפי יהודים בלבד, וגם הם סבלו מפוגרומים רצחניים כמו זה שהתרחש בקיילצה בעקבות עלילת דם. גם אם נניח שנותרו בפולין מאות אלפי יהודים שהסתירו את זהותם היהודית, אפשר להניח ברמה גבוהה של וודאות שרק מתוך יהודי פולין לבדם נרצחו למעלה משלושה מיליון, ובהערכות זהירות כגון זו לא קשה להגיע למספר ששה מיליון וגם למעלה ממנו. הפרופסור הקשיש יהודה באואר אומר בסרט שששה מיליון זה מספר נאצי. הוא מתכוון כנראה לכך שאדולף אייכמן טען במשפטו שמספר היהודים שנרצחו היה ששה מיליון, ולא היה לו אינטרס להגזים במספר. אייכמן גם טען שהם פחדו לספר להיטלר שרצחו "רק" ששה מיליון יהודים, כי היטלר רצה שירצחו כפול מכך – הוא קיוה לכבוש את העולם כולו ולחסל את כל יהודי העולם. דוד פישר מוצא כמה וכמה מקורות יהודיים למספר, וחושב שמדובר במספר היהודים בארצות הכיבוש הנאצי, אבל בארצות הכיבוש הנאצי היו עם פרוץ המלחמה יותר מששה מיליון יהודים.

הפרופסור עומר ברטוב טוען שאי ידיעת המספר היא מאפיין של רצח עם. שמי שמייעד אנשים להשמדה ואיננו רואה בהם כלל בני אדם איננו טורח לספור אותם. האמירה הזו איננה מדויקת, כי רכבות המוות נשלחו למחנות הריכוז עם תעודות משלוח, שבהן נכתב בערך כך: "שלוש מאות וארבעים גברים, חמש מאות ועשרים נשים ושבע מאות שבעים ושלושה ילדים לטיפול מיוחד". "טיפול מיוחד" Sonder Behandlung הוא הקוד הנאצי להשמדת יהודים. המוני תעודות כאלה נמצאו ופורסמו. האם המספרים היו מדויקים? אין אפשרות לדעת. מכל מקום זה איננו עוזר הרבה, מאחר שרוב היהודים נרצחו כאמור בבורות הריגה, בערים, בשדות, ביערות, בכל מקום, ורבים מאד גוועו ברעב ובמחלות. אין שום אפשרות לחשב מי נספה ומי ניצל, נמלט מאקציה ומצא מחסה בבית אנשים אמיצים ורחמנים, או הוסתר מראש, או הצליח להגיע לאיזור חופשי מכיבוש.

ישנם בסרט היסטוריונים שכועסים על עצם הניסיון להציב שאלות על המספר, וישנם כאלה שששים להרגיש נועזים בכך שהם מערערים כביכול על מיתוס קדוש. אני אינני מוצאת שום דבר נועז באמירה שאי אפשר לדעת כמה יהודים נספו בשואה בגלל אופיו של הרצח ההמוני שרובו לא תועד בזמן אמיתי בשום צורה. גם באושוויץ לא רשמו את אלה שהובלו מיד מן הרכבות לתאי הגזים, בעיקר נשים, ילדים וזקנים, שייתכן מאד שהם היו רוב הנרצחים באושוויץ. גם המספר המקובל כיום על ההיסטוריונים של מעל מיליון עד מיליון וחצי נרצחים באושוויץ הוא רק הערכה.

ההיסטוריון אברהם מילגרם אומר בסרט שקשה מאד גם להפחית מהמספר וגם להוסיף עליו, גם כשמדובר במאות אלפי יהודים שנרצחו במחנה ריכוז לא ידוע שהוא אישית חקר. המספר ששה מיליון התקבע בתודעה והמספר הזה לעולם יהיה הערכה בלבד, ומכחישי השואה יכחישו את השואה בלי קשר לשאלה אם נרצחו בה ארבעה, חמישה, ששה או שבעה מיליון יהודים, שאלה המספרים שסביבם נעים החישובים וההערכות.    

כתבתי כמה דברים על מספרי הנספים בשואה, אבל סרטו של דוד פישר, כפי שכבר ציינתי, איננו בדיוק סרט דוקומנטרי והוא איננו מנסה באמת לברר כמה יהודים נרצחו בשואה, אלא להשמיע הרהור פיוטי ופילוסופי על זכרון השואה ועל חוויית השואה ותודעת השואה. לכן הסרט איננו מתחיל בבירור מספרם של היהודים בארצות הכיבוש הנאצי לפני המלחמה או עם עליית היטלר לשלטון או בכלל, אלא בקטע הזוי למדי בחנות משקפיים בהמבורג שבעליה בחרו לקרוא לה six million glasses, שכך כתוב על שלט גדול בחזית החנות, ולשאלת הבמאי הם טוענים שקראו לחנות על שם סרט אמריקאי עם רוברט רדפורד שבשמו הופיעו ששה מיליון דולר (מבקר הקולנוע אורי קליין כתב שרוברט רדפורד לא שיחק בשום סרט כזה אבל היתה סדרה בשם דומה עם שחקן אחר). בעלי החנות אומר לפישר שזה באמת היה קצת טפשי מצדם שהם לגמרי שכחו שהמספר הזה יש לו משמעות קצת עצובה בהסטוריה העתיקה [כך במקור] של גרמניה, אבל זה לא נורא כי רק שני אנשים התלוננו. מצלמתו של פישר משוטטת על פני אלפי זוגות המשקפיים, וכן, היהודים הצופים בסרט רואים ערימות משקפיים במחנה ריכוז. היהודים, אומר ההיסטוריון אברהם מילגרם, הם העם היחיד ששקשוק רכבת מעלה בהם אסוציאציות כאלה, ואני חושבת על חברי הישראלים שנחרדו למשמע הכריזה בתחנות הרכבת בגרמניה "אכטונג, אכטונג". אכטונג זה פשוט תשומת לב, attention, אבל ליהודים קשה לשמוע כרוז גרמני קורא אליהם אכטונג, אכטונג. ליהודים קשה להיכנס לסופרמרקט גרמני ולראות שלט שמכריז על אקציון (מבצע) למכירת צלחות. ליהודים יש טראומה שעוברת מדור לדור, ולגרמנים יש בעיקר חוצפה והיתממות, ומלבד הקטע הזה אין גרמנים בסרט. הוא רק מבהיר במה באמת עוסק הסרט – בחוויית השואה של הניצולים, ובטראומת השואה של הדור השני. לכן שיאיו של הסרט הם בעיני המפגשים שבהם נוכחת בכל עוזה טראומת הדור השני: במפגש של דוד פישר עם אביהו רונן, היסטוריון ובנה של ניצולת שואה שהתאבדה כשבנה היה עדיין ילד (אביהו רונן כתב עליה בספרו "נידונה לחיים"). אביהו רונן מספר כיצד הפכו את אמו לגיבורה, ודוד פישר מדבר על הוריו שמבחינתו גם הם מתו בשואה כי חייהם לא היו חיים. מטלטל מאד גם המונולוג של אחיו של דוד פישר, רונאל פישר, ליד קברות הוריהם, כאשר הוא מספר בגמגומו המוכר כמה פעמים ביום הוא עומד עירום לפני הקרמטוריום, כי זאת חוויית ילדותו. אי אפשר לראות את רונאל פישר בלי לחשוב על מעשי הנוכלות הנודעים שלו, אבל האם זה משנה? הקטע הזה שייך מאד לסרט והוא מציג ארבעה קרבנות שואה, שניים שמתו בישראל מזקנה, ושניים שעדיין חיים את סבלם של הוריהם ואת סבלם שלהם, והוא מבטא את המסר האמיתי של הסרט: לקרבנות השואה אין מספר, כי הם לא חדלו למות בשנת 1945 או 1946. רבים מהם מתו גם כשהמשיכו לחיות.