גזענות ושחיתות בשיח ג'ראח

 

סיפורם של מיכאל בן-יאיר ואחותו נעמה ברטל שרכוש סבתם בשיח ג'ראח נחמס בדרכי רמייה לצורך שוד וגזל מדגים את השילוב המושלם בין גזענות לחמדנות ושחיתות שפועל בשכונת שיח ג'ראח, וגם את הגיבוי המלא שמעניקות מדינת ישראל ורשויותיה לגזלנים.

סבתו של בן-יאיר, שרה שווילי, הורישה את הבית והחנות שהחזיקה בהם בנחלת שמעון, שכונה יהודית קטנה בתוך שכונת שיח ג'ראח, לצאצאיה, אך ציינה שאם אחד מהם ילך לעולמו ללא צאצאים, יעבור חלקו כהקדש לטובת בית הכנסת הגורג'י בנחלת שמעון. סעיף זה משך את תשומת לבו של יצחק מאמו, העומד בראש עמותת "מיישבי ציון". הוא ביקש וקיבל מבית הדין הרבני היתר לברר מיהם היורשים. כמובן שלא היה שום קושי למצוא במרשם התושבים את בן-יאיר ואחותו, אבל יצחק מאמו ושותפו אורן שפר הודיע לבית הדין הרבני שהיורשים לא אותרו וביקשו למנות אותם, לא ברור על סמך מה, לנאמני ההקדש, ובית הדין הרבני נענה לבקשתם. בשנת 2004 התנגד האפוטרופוס הכללי למינוים של מאמו ושפר ודרש לאתר את היורשים, אבל בית הדין הרבני דחה את בקשת האפוטרופוס והעביר את הנכס לידי מאמו ושפר ואף העביר להם 250 אלף ₪ משכר הדירה שהמדינה גבתה מהדיירים. במשך תשע שנים נוספות הם גבו מהדיירים עוד 600 אלף ₪. בשנת 2011 השתלט על הנכס "ועד העדה הגורג'ית", עמותה נוספת, שקיבלה את אישור בית הדין הרבני, ולמרות שאנשיה, על פי הפרוטוקולים של הדיונים, ידעו מי היורשים, הם לא יצרו עמם קשר – וכי מדוע ידאגו להעביר פרה חולבת שכזו לידי בעליה האמיתיים, אם מדינת ישראל מניחה לכל שודד וחמדן להשתלט על רכוש הזולת?

מיכאל בן-יאיר ואחותו גילו באיחור מה אירע לנכס של סבתם, ומאז ניהלו מאבק נואש לקבלו חזרה לידיהם. לא לכל יורש יש הידע המשפטי, הממון והיכולת להילחם על זכויותיו כנגד עמותות מושחתות של מקורבים לצלחת, שמשתלטים על רכוש זולתם ומשלשלים לכיסם סכומי עתק ללא כל בסיס, מלבד קשרים במקומות הנכונים, וניצול השחיתות האוכלת בכל פה במדינת ישראל וברשויות השלטון שלה. אבל בן-יאיר ואחותו לא רצו להשתלט על הנכס כדי לעשוק ולגרש את תושביו הערבים, אלא כדי להניח להם להתגורר בשלוה בבית סבתם, מאחר שמשפחתם, שנאלצה לפנות את הנכס בשיח ג'ראח בימי מלחמת השחרור, קיבלה מהמדינה בית וחנות בשכונת רוממה, כתחליף לנכס שעזבו, והם חשים שהמדינה פיצתה אותם די הצורך על הפסדם, ואינם רוצים לגזול מהערבים המתגוררים בנכס, אף הם פליטי מלחמת השחרור, את ביתם. העובדה הזו כמובן לא זיכתה אותם באהדה מצד רשויות המדינה שהפכו את גזל הרכוש הערבי וגירוש הערבים לאידיאולוגיה מובילה, ואם צריך על הדרך לשדוד גם מיהודים, יהי כך, ובלבד שהמושחתים המקורבים לצלחת יגזרו להם טובת הנאה וישלשלו לכיסם רוב שלמונים מרכוש שעליו השתלטו בדרכי הונאה ומרמה.

מי שגונב לגוי, אמרו חז"ל, סופו שגונב לישראל. במקרה של עזבון סבתו של בן-יאיר גנבו יהודים מושחתים תחילה את רכושם של הבעלים היהודים, ואז פנו לממש בחסות רשויות החוק את זממם הגזעני: לגרש את התושבים הערבים של הנכס, ולהעבירו לידי מתיישבים יהודים, לא לפני ששלשלו לכיסם מאות אלפי שקלים כשכר דירה.

אולי משום שהם יודעים שהם חיים על הגזל, היהודים שמתגוררים בשיח ג'ראח ברכוש שנגזל מערבים, מרבים לומר כל העת: "זה שלנו". הארץ שלנו, הבתים שלנו. כמו המתיישבים הצרפתים באלג'יריה שכתבו בנמל אלג'יר "פה זה צרפת", מפני שברור שאלג'יריה איננה צרפת ומעולם לא היתה. איך מרגיש אדם שיודע שגזל את רכושם של אחרים, שזרק אנשים לרחוב כדי לתפוס את ביתם? האם הוא באמת מרגיש בבית, או שהוא תמיד מרגיש כמו גנב שפלש לבית אחרים? המתנחלים תמיד מנסים לסגל לעצמם אותנטיות מזויפת, אבל הם תמיד בולטים בזרותם, תמיד נראים כמי שפלשו למקום לא להם, שזה אכן המצב. לכן הם מאד אלימים ומאד חוששים שישליכו אותם מבתיהם, וזה עונשם, על כך שגזלו את רכוש זולתם וגירשו את תושבי המקום: לחוש תמיד נרדפים. אף פעם לא תהיה בהם הטבעיות שמרגיש חיפאי או תל-אביבי שיורד בבגד ים וכפכפים לשפת הים. הם תמיד יהיו פולשים ויחושו כפולשים.

השתלטות עמותות מתנחלים על שיח ג'ראח היא תרגיל בטרנספר בקנה מידה קטן. מסלקים את תושבי השכונה הערבים ומקווים לסלק ביום מן הימים את כל התושבים הערבים בישראל. פעם זה הצליח – במלחמת השחרור. המתנחלים, שמתחזים לבעלי הארץ, מתחזים לעתים לחלוצי חומה ומגדל, לעתים ללוחמים במלחמת השחרור. אבל הם רק מתנחלים ומתחזים. במלחמת השחרור הישוב היהודי נלחם על חייו ולא ידע אם מדינת ישראל תוכל להתקיים ואם צפוי לו ניצחון או מוות. המתנחלים אמנם מסכנים את חייהם מדי פעם, אבל לרוב הם נשענים על המדינה וסומכים על הגיבוי שיקבלו מן הרשויות. המדינה מעמידה פנים שאין זה מעניינה ומסתתרת מאחורי רשויות החוק שמכשירות את השרץ הגזלני, מאחר שהגזל נעשה בחסות החוק והמערכת המשפטית, כאילו השילוב של חקיקה גזענית, בתי דין מושחתים ועמותות מתנחלים גזלניות הוא מופת לחוק וצדק. אבוי למדינה שאלו משפטיה, שזה החוק שהיא מקיימת, ושכך היא מקיימת אותו.