ביקור מוזר

 

היום לפני הצהרים שמעתי דפיקה בדלת והכלב התחיל לנבוח וחשבתי שזה הדוור, אבל זה היה איש מבוגר ששאל אם אני ענת פרי ואם אני בת של השופט יוסף מרגלית ואמרתי לו כן, והוא אמר שהוא צריך ממני עזרה, שהוא מחפש פסק-דין שאבי נתן בשנת 1990 ואיננו נמצא בשום מקום. אמרתי לו שאבי כבר עשרים וחמש שנים איננו בחיים והוא אמר שהוא יודע. הוא אמר שהוא חיפש את אמי ואמרו לו שהיא נפטרה לאחרונה. אמרתי לו שאמי נפטרה כבר בשנת 2018. הוא חזר ואמר שאני יכולה לעזור לו, שיש בתיק הזה נסח טאבו. אמרתי לו שאני לא יכולה לעזור לו, שאין לי שום גישה. הוא אמר יש לך גישה, את בת. אמרתי לו שזאת חוצפה שהוא בא להציק לי ככה וסגרתי את הדלת. הבנתי שהוא חושב שהשופטים החזיקו בבית את התיקים שהם טיפלו בהם, וזה כמובן לא נכון – תיקים שכבר הוכרעו הוחזרו לבית המשפט ומשם עברו לארכיון ואחרי תקופה מסוימת אולי אפילו ביערו אותם, כי אי אפשר לשמור הכל. אחר כך חשבתי שאם הוא מחפש נסח טאבו הוא צריך ללכת לטאבו ששם שומרים את כל המידע מאז ימי התורכים, אבל אולי הוא רצה משהו אחר. הוא די הפחיד אותי, האיש הזה, שבא ודפק לי בדלת בכזאת תובענות, כאילו אני חייבת לו משהו. אבל חשבתי גם על זה שבאמת בתור בת היתה צריכה להיות לי גישה לדירות שאמי התגוררה בהן, אבל גיסתי והאחיינים מנעו מאיתנו להיכנס לדירות של אמי ונעלו אותן בפנינו וקברו את אמי בלעדינו, ואין לי גישה לא לדירה שאמי מתה בה ולא לבית הישן של הורי שאמי אמרה שהיא תוריש לבנותי, אבל מיד כשהיא עברה לדירה החדשה והמפוארת שלה שהיתה מותאמת לכסא גלגלים, אחת האחייניות התנחלה בבית הישן של הורי וגרה בו עד היום וביחד עם גיסתי היא זייפה צוואה שבה הם מקבלים את כל הדירות של אמי ואת כל התכולה שלהן, והשופטים אישרו את הצוואה. וחוץ מזה אמי הורישה לאחיינים גם את הדירה החדשה שלה. בצוואה המזויפת הם כתבו שאמי כביכול מורישה לנו חשבונות בנק, אבל אחרי שאישרו להם את הצוואה המזויפת התברר שהאחיינית שהתנחלה בבית הישן של הורי ולקחה אותו לעצמה, היתה שותפה של אמי בשלושת חשבונות הבנק שהיינו אמורים לרשת ואמרה לבנק לא לתת לנו את הכסף, אז נאלצנו להגיש עוד תביעה ואז קיבלנו את רוב הכסף שהיה בחשבונות, אבל חלק ממנו לא הגיע אלינו ואנחנו עוד מחכות שבית המשפט יפסוק בעניין. בדיוק השבוע דיברתי עם עורכת הדין שלנו והיא אמרה לי שהאחיינים יכלו לתת לי להיכנס לדירות ולבחור כמה דברים למזכרת, ואני הסברתי לה שהם לא יכלו לתת לי להיכנס לדירות, כי אם היתה לי גישה למגרות המסמכים של אמי, הייתי עלולה למצוא עותק מהצוואה האמיתית שלה שהיא כתבה כמובן בכתב ידה כפי שכתבה תמיד, ולכן עוד לפני שקראתי את הצוואה המזויפת שהיתה מודפסת ידעתי שהיא איננה צוואה של אמי. שנים קודם אמרתי לגיסתי שהיא יכולה לרמות את כל העולם אבל לא אותי, ובאמת את השופטים היא רימתה מאד בקלות והם גם רצו להיות מרומים, כי בשביל לבטל צוואה צריך לעבוד הרבה יותר קשה מאשר בשביל לאשר אותה. גם אם לא הייתי מוצאת עותק מהצוואה האמיתית של אמי, הייתי עלולה למצוא מסמכים שסותרים את הצוואה שגיסתי זייפה, או למצוא מסמכים על הרכוש והכספים של אמי שהיה אפשר להבין מהם שהצוואה מזויפת, לכן האחיינים לא יכלו להסתכן בזה שאכנס לדירות של אמי ואמצא דברים שיכשילו את פרוייקט ההשתלטות שלהם על רכושה של אמי שהם עבדו עליו כל כך הרבה שנים. קצת הצטערתי שלא שלחתי את האיש המוזר שדפק בדלתי לאחיינית שהתנחלה בבית הישן של הורי ומתגוררת בו, אבל חשבתי על כך מאוחר מדי.