הרוב שאיננו רוב

 

הקואליציה ותומכיה טוענים שזכותם להעביר כל חקיקה שהם חפצים בה מכיוון שהם זכו בבחירות ברוב של שמונה מנדטים ולכן הם מבטאים את רצון העם, אבל מעבר לשאלה מה מותר לממשלה ולכנסת נבחרת לחוקק, ובאיזו מידה מותר לה לשנות את יסודות המשטר, טענת הרוב וטענת ייצוג העם בעייתיות. הרוב של שמונה מנדטים לקואליציה הושג אך ורק מפני ששבעה מנדטים לפחות של האופוזיציה נמצאים מתחת לאחוז החסימה, ואחוז החסימה הועלה באופן שרירותי בשנת 2014 בלחצו של אביגדור ליברמן, בכוונת מכוון לפגוע בייצוגם של השמאל והערבים, מ-2%  ל-3.25% מקולות הבוחרים, כמעט ארבעה מנדטים. לכמאה וחמישים אלף בוחרי מר"צ, וכמאה אלף בוחרי בל"ד, סך הכל כרבע מיליון איש, אין כלל ייצוג בכנסת, ולו היה להם ייצוג בכנסת, היתה תוצאת הבחירות יותר קרובה לתיקו מאשר לרוב. נוח לקואליציה להעמיד פנים ששבעה מנדטים אלה אינם קיימים כלל, אבל הם קיימים בהחלט, ומצביעי מר"צ ממלאים תפקיד משמעותי במחאה נגד ההפיכה המשטרית, ומבחינה זו המחאה היא ביטוי יותר נאמן ויותר מייצג לרצון העם מאשר הרכב הכנסת, וכך עולה בבירור מכל סקרי דעת הקהל שנערכים הן בנושא החקיקה והן בנושאים אחרים.

גם בממשלת השינוי היחס לשמאל היה מחפיר, ומפלגות הימין בקואליציה, למרות שלא עלו בגודלן על מפלגות השמאל, דרשו לעצמן תיקים בכירים יותר, בטענה שהם הרוב בעם, טענה חצופה לאור העובדה שמפלגות הימין זכו לייצוגן המופרז בממשלת השינוי רק הודות לחבירתן למפלגות המרכז והשמאל.

גם בארגוני המחאה יש ניסיון להשתיק את קולם של השמאלנים והערבים במחאה, ולמנוע, אפילו באלימות, הנפת דגלי פלשתין, למרות שאין איסור חוקי על הנפת דגלי פלשתין בישראל. קל לראות כמה רבים שלטי ההתנגדות לכיבוש בהפגנות המחאה, שזוכים לא פעם לגינוי מפי מפגינים ימניים, כאילו לשמאל אין זכות שוה לזו של שאר המפגינים לבטא את דיעותיו, גם אם אינן מוצאות חן בעיני אחרים.

הכעס על תוצאות הבחירות מופנה לרוב ליו"ר העבודה מירב מיכאלי שסירבה לרוץ יחד עם מר"צ, ולעתים גם ליאיר לפיד שפעל להגדלת ההצבעה למפלגתו, גם על חשבון העבודה ומר"צ, אבל היה ראוי להעלות קודם כל דרישה להורדת אחוז החסימה לפחות לשני אחוז כפי שהיה מאז מאי 2004 ועד מרץ 2014, שאז נקבע אחוז החסימה הנוכחי, שמלכתחילה נועד לפגוע בשמאל ובערבים ולחבל בזכותם לזכות בייצוג הוגן. עתירה שהוגשה בזמנו לבג"ץ נגד העלאת אחוז החסימה, בטענה שהדבר יפגע בזכותם של הערבים לייצוג הוגן, נדחתה ברוב קולות נגד דעת המיעוט של השופט הערבי סלים ג'ובראן. הדבר מזכיר את דחיית העתירה נגד חוק הלאום הגזעני שמבסס עליונות יהודית בלתי דמוקרטית, אך אושר ברוב של עשרה שופטים יהודים כנגד קולו של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא. זו היתה פסיקה מבישה של בית המשפט, שהבהירה כמה פסול המצב שבו אין לערבים נציגות מספרית ראויה בבית המשפט העליון ואין הגנה מספקת על זכויותיהם הדמוקרטיות של הערבים. לקואליציה הגזענית המחפירה של נתניהו בכנסת הנוכחית אין די בכך, והם מנסים להשתלט על בית המשפט העליון ולא להסתפק בייצוג ערבי חסר אלא למלא את בית המשפט העליון בשופטים גזענים שיקדמו את דיעותיהם הגזעניות והפוגעות בזכויות הערבים, כפי שהצהיר יריב לוין במפורש כאשר הביע את שאיפתו לשופטים שישללו את זכותם של ערבים להתגורר בשכנות ליהודים. אין די לקואליציה בשופטים יהודים שפוגעים בזכויות הערבים לשוויון, אלא היא רוצה למלא את בית המשפט העליון בשופטים שיבססו אפליה נגד ערבים ונגד לא יהודים בכלל, תוך רמיסת זכויות האדם שלהם החל בזכות לייצוג וכלה בזכות לקניין.

למרבה הצער רבים ממתנגדי החקיקה הבלתי דמוקרטית, וביניהם גם שופטים עליונים בדימוס, עוצמים את עיניהם בפני העובדה הגלויה והמוצהרת, שמטרת החקיקה היא לרמוס את זכויות הערבים והפלשתינים כדי לגזול את אדמות הערבים גם בתחומי הקו הירוק וגם בשטחים הפלשתינים ולכונן כיבוש נצחי בתנאי אפרטהייד, אם לא גרוע מכך, כי מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית תומכות בגלוי בעשיית פרעות בערבים - "למחוק את חווארה" - כדי לגרום לבריחתם או לגירושם ואינן חוששות לבטא את מדיניותן זו בגלוי. מתנגדי החקיקה עושים כל מאמץ כדי לשמור לצדם את אנשי הימין, אך כמו ראשי האופוזיציה בבחירות האומללות לכנסת ה-25, ששכחו שללא מפלגות השמאל הם יאבדו את השלטון, גם הם נוהגים בזלזול במצביעי השמאל שחלקם במחאה כלל אינו מבוטל ומשתיקים את קולם, ולא בטוח שהם נוהגים בחכמה.