העיתון
"מקור ראשון" קרא לעצירת הרפורמה המשפטית ולפיוס, וזה היה הסיפור שסיפר
לקוראיו כרקע לקריאה: היה היו שתי קבוצות. פעם הקבוצה האחת סבלה מאד, והקבוצה
השנייה היתה אדישה לסבלה. עכשיו הקבוצה השנייה סובלת מאד, והקבוצה הראשונה אדישה
לסבלה. זה לא בסדר, כל קבוצה צריכה להיות רגישה לסבל של זולתה ולגלות כלפיה רגישות.
כי הרי
אין כמו מצוקת הציבור החוזה בהרס שלטון החוק והדמוקרטיה בידי ממשלת הפושעים
והגזענים כדי לנסות לקדם את מיתוס ההתנתקות בגרסת המתנחלים. הזדמנות פז להאשים את
השמאל ואת בית המשפט העליון במדיניות שהנהיג אריאל שרון ושר האוצר שלו נתניהו, ולקדם
את האינטרס הפוליטי מאחורי המיתוס.
אין
ספק שמתנחלי גוש קטיף ושאר ההתנחלויות המפונות, כמו מתנחלי סיני קודם לכן, שהקימו
את ישוביהם בתמיכת הממשלה, והשקיעו בהם את מיטב שנות חייהם, קבלו מכה קשה ועברו
משבר קשה כשראו את מפעל חייהם נחרב. אבל אין זה נכון שתומכי ההתנתקות היו אדישים
לסבלם, וגם בג"ץ לא היה אדיש אליו. אני זוכרת היטב כיצד יוסי ביילין, באותם
ימים מנהיג מר"צ, התרוצץ וניסה לסייע בכל כוחו למפונים, למרות שהתנגד להתנתקות,
בשל היותה צעד חד-צדדי, וסבר שיש לסגת מעזה במסגרת הסכם עם הפלשתינים ולא בצעד
חד-צדדי. ואילו בג"ץ הגדיל בצורה משמעותית את הפיצויים ששולמו למפונים, שחלקם
היו אנשים מבוגרים שהשקיעו את כל חייהם בהתנחלויות שפונו. לא שמחה לאיד ולא אדישות
הניעו את תומכי ההתנתקות, אלא ההכרה בכך שעזה איננה מקום מגורים ראוי ליהודים,
בגלל האוכלוסיה העוינת והפיגועים הקשים שהתרחשו בה במשך השנים, מאז רצח ילדי משפחת
ארויו במושב האחורי של מכונית הוריהם בינואר 1971 ועד רצח טלי חטואל וארבע בנותיה
בחודש השמיני להריונה בציר כיסופים במאי 2004, שהם רק שניים מפיגועים רבים וקשים
שבהם נהרגו חיילים ואזרחים ולא מעט ילדים. האשמת השמאל ובג"ץ בהתנתקות היא גם
שקר, גם רשעות וגם כפיות טובה. ברור שלמתנחלים שכל מפעלם התבסס על האמונה שתפיסת
אדמות פלשתינים בכוח הזרוע, הקמת ישובים עליהם בכוח הזרוע והתעללות בתושבים
הפלשתינים בתקוה לגרשם מארצם יביאו להשתלטות מוחלטת על הפלשתינים לנצח, קשה להכיל
את ההתנתקות, שהראתה שאפשר גם לפנות ולהרוס התנחלויות, והם מעוניינים להציג את
ההתנתקות כעוול נורא שנעשה להם ואפילו כסוג של שואה, בתקוה למנוע פינוי התנחלויות
בעתיד, אבל לציבור שמעוניין במדינה דמוקרטית שחיה בשלום עם שכנותיה ולא בגזל
מפלשתינים, אין שום סיבה לאמץ את הסיפור המתנחלי, אפילו לא תמורת עצירת ההפיכה
המשטרית. בהפיכה המשטרית יש להיאבק ללא פשרות ומבלי להיכנע לתעמולת המתנחלים שחזונם
הוא גזענות חסרת מעצורים ומלחמה מתמדת עם שכנינו. אין כמו ניסיון ההפיכה המשטרית
כדי להבהיר כמה חשוב לייבש את הביצה שבה צמחו בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, איתמר
בן-גביר וחנמאל דורפמן, וכבר לפני שנים המחתרת היהודית, וכן, גם רצח רבין, אירוע שהמתנחלים
אינם נוהגים לכלול בסיפורים המעצבים שלהם.
והרי
את מה שאנו חווים בימים אלה אפשר לספר גם באופן אחר, וזה יהיה סיפור הרבה יותר
אמיתי:
פעם
היה ראש ממשלה בישראל בשם יצחק רבין, שרצה לקדם הסכמי שלום עם הפלשתינים ועם ירדן,
הסכמים שכללו החזרת שטחים כבושים בידי ישראל לשלטון פלשתיני. אבל המתנחלים שהעדיפו
את קידום ההתנחלות על פני שלום הוציאו מקרבם את יגאל עמיר ושותפיו, שזממו והוציאו
לפועל את רצח רבין. רצח רבין התרחש על רקע הסתה נוראה נגדו, שכללה הפגנה עם ארון
מתים שעליו הכתובת "רבין" שבראשה צעד נתניהו, הצגת רבין בהפגנות אחרות
במדי אס-אס או בכאפייה, ושבירת הסמל של מכוניתו והנפתו בידי הכהניסט הטרוריסט
איתמר בן-גביר, שהכריז שכמו שהם הגיעו לסמל הם יגיעו לרבין, שאכן נרצח ב-4 בנובמבר 1995. בעקבות רצח רבין עלה לשלטון בנימין נתניהו ומאז הוא שולט בישראל לסירוגין ושלטונו
צבר עוצמה רבה שהוא מתאמץ להפוך לשלטון דיקטטורי מוחלט ללא ביקורת משפטית וללא
ציות לשלטון החוק. את הכהניסט הטרוריסט איתמר בן-גביר מינה בנימין נתניהו לשר
המשטרה בממשלתו הששית עם סמכויות מיוחדות, והעניק לו יד חופשית לנהוג באלימות כלפי
המפגינים נגד ממשלתם הגזענית והדיקטטורית. למרות אלימות המשטרה, המחאה נמשכת,
ובסופו של דבר היא תנצח.
