מלחמת דת

 

אני מסכימה לגמרי עם חבר הכנסת החרדי משה גפני שאנחנו בעיצומה של מלחמת דת, וכמו רוב מלחמות הדת, זו איננה מלחמה בין דתיים לחילוניים, אלא בין פונדמנטליסטים לליברלים: בין תפיסה מהותנית והירארכית של המין האנושי, שבה נשים נחותות מגברים, הומוסקסואלים אינם ראויים לבוא בקהל, ויהודים עליונים על בני עמים אחרים ודתות אחרות, לבין תפיסה של כל האנשים כשווים זה לזה וכבעלי זכויות שוות, שהראשונה בהן היא הזכות לייצוג שווה. העובדה שיש בישראל מפלגות שאוסרות על נשים להיות מיוצגות בכנסת ובממשלה היא בלתי נסבלת, והיא פוגעת בכל הנשים, כי כאשר יש ממשלה פונדמנטליסטית כפי שיש לנו כיום, הייצוג הנשי מאד נמוך, ואין כלל נשים בתפקידים בכירים, ולכך יש בהכרח השלכות על מצבן ומעמדן של נשים ועל יכולתן להשפיע על השלטון. העובדה שעד היום ישראל לא חייבה את המפלגות החרדיות לאפשר ייצוג לנשים היא פגם קשה בדמוקרטיה הישראלית, שמחייב תיקון בהקדם. זוהי אחת הדרישות שהמחאה צריכה להציב בראש מאבקה, כדי להגשים ולממש את הבטחת השוויון ללא הבדל מין  במגילת העצמאות, והדרך לכך היא פשוטה מאד: איסור מימון מפלגות למפלגות ללא נשים. התעקשות על כך תגרום לחרדים לאפשר לנשים להתמודד בשורות מפלגותיהם, שכן אין שום איסור הלכתי על כך, רק דעה קדומה.

העיסוק החולני של הפונדמנטליסטים בהומוסקסואלים וההסתה כלפיהם, שאף מעודדת אלימות, קשורה לאפליית הנשים. חברה שמבוססת על הפרדה בין גברים לנשים ועל עליונות גברית, מתקשה לשאת גברים שאוהבים את בני מינם, כי הומוסקסואליות מטשטשת את ההבחנה הנחרצת של החברה הדתית בין נשים לגברים ואת הבידול בתפקידים החברתיים שהיא מייעדת לשני המינים. לכן מבחינת הפונדמנטליסטים, ההומוסקסואליות מערערת את עולמם, והם מגיבים כלפיה באלימות בלתי נתפסת, כפי שביטא זאת חבר הכנסת יצחק פינדרוס, שטען כי ההומוסקסואלים הם האיום הגדול ביותר, יותר מדאע"ש, חיזבאללה וחמאס, שכן מבחינתו ההומוסקסואלים מערערים את עולמו מבפנים: עולם שאין בו חלוקה מובהקת בין גברים לנשים הוא מבחינתו האיום הקשה ביותר על עולמו שמסודר במתכונת תיבת נוח ומתקשה לפעול במתכונת אחרת.

גם תפיסת העליונות כלפי מי שאינם יהודים, ובפרט כלפי הערבים, ממלאת תפקיד חשוב בעולמם ההירארכי של הפונדמנטליסטים, שבו היהדות עליונה על הדתות האחרות, והיהודי טוב בהכרח ממי שאיננו יהודי. זוהי תפיסה שמשרתת היטב את שאיפתו של הגבר היהודי הפונדמנטליסטי, לחוש שיש לו זכויות יתר לא משום שגזל אותן מאחרים בכוח הזרוע, אלא מפני שבמהותו הוא טוב כביכול מן האחרים וראוי לזכויות היתר הללו. ומאחר שהבידול וההתבדלות מעסיקים את הקהילה הפונדמנטליסטית ונתפסים כקיומיים, רווחת במגזר החרדי גם אפליה קשה בין אשכנזים לספרדים, שמודרים ממוסדות חינוך אשכנזים, וגם אם הם מורשים להתקבל למוסדות חינוך אשכנזיים, הם מופלים ומבוזים בהם. כמובן שהציבור החרדי מבטא שנאה לערבים, שבאמצעותה הוא מאפיין את עצמו כבן לציבור נעלה יותר, וגם משתמש בה כסוג של מחיצה – מי ששנוא יתקשה להתערבב בקרב הרוב, וכך נשמרים בציבור החרדי מעגלים סגורים זה בתוך זה: היהודים לעצמם, ואין בתוכם ערבים, האשכנזים לעצמם, ואין בתוכם ספרדים, והגברים לעצמם, ואין בתוכם נשים. כל מחיצה היא כלי נשק וכל הבדלה היא דיכוי, כי כל מעגל סגור הוא מעגל של שליטה, ששמורה רק לחברים במעגל. המהותנות וההירארכיה מצדיקות את ההפרדה וההדרה, כי רק כאשר רואים את הגבר כשונה ועליון על האשה, את האשכנזי כשונה ועליון על המזרחי, את היהודי כשונה לגמרי ועליון על הערבי או לא יהודי אחר, אפשר להצדיק את ההפרדה, ההדרה והאפליה, ולראות בהם הכרח שנובע מתכונותיהם השונות כביכול של שני הצדדים, ולא כהפרדה טכנית שאין לה שום סיבה עניינית.

לכן המאבק בפונדמנטליזם הוא מאבק על הסרת מחיצות. זה איננו אומר בהכרח הסרת מחיצות בכוח. זה אומר הסרת מחיצות מרצון בהתכנסות מרצון – בהפגנות, בצעדות, במחאה, בבמות שעליהן ניצבים ומדברים. שיתופם ושילובם יחד של צועדים וצועדות, דוברים ודוברות, נואמים ונואמות, זמרים וזמרות, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, הומוסקסואלים וסטרייטים, דגלי ישראל ודגלי גאוה, כל העירובים שוברי המחיצות הללו, סופם לפוגג גם את המחיצות האחרות שמוצבות בכוח ועל מנת להפריד. הערבוב הוא אויבו של הפונדמנטליזם, שיותר מכל מפחידות אותו הסובלנות, הקבלה והאהבה.