יום שבת, 31 באוגוסט 2024

עמנואל סיון ז"ל והעיקרון החנוך לוויני

 לבתי שרון

לפני יומיים חל יום הולדתה של בתי הבכורה שרון. יום קודם לכן היא ובנה בן החמש שבו לביתם לאחר ששהו אצלי כמה ימים, והרביתי להרהר בזיקנה שמדלדלת את כוחותי ובעייפות שקופצת עלי בסופה של חופשת הקיץ. החודש הלך לעולמו עמנואל סיון, שאצלו למדתי בשנת חייה הראשונה של בתי. בהספד שמקדיש לו ישראל גרשוני במוסף תרבות וספרות של "הארץ" השבוע (30.8.24), הוא מספר כיצד הזהירו אותו מפני אופיו הקשה של סיון, אזהרה שהתבדתה במהרה. נזכרתי שגם אותי הזהירו אזהרה דומה שלא שעיתי לה, לשמחתי, וכבר אינני זוכרת מה גרם לי לגשת אליו, לא בלי תחושת מצוקה, ולספר לו על קשיי כאם לתינוקת שאך נולדה. הוא היה חביב ומתחשב וג'נטלמן מושלם במנהגו, ותמיד זכרתי לו זאת לטובה.

הסמינר שבו בחרתי ללמוד אצלו היה יוצא דופן בלימודי ההיסטוריה שלי, שהתמקדו תחילה באיטליה וצרפת בימי הביניים, וגלשו עם הזמן לקיסרות ההבסבורגית של העת החדשה המוקדמת, הקיסרות שממנה הגיעו סבי וסבתי. הסמינר ששמעתי אצל עמנואל סיון עסק בכיבוש הצרפתי של אלג'יריה, וכמו רבים ממחקריו של סיון, הוא הצטיין בהיבטים התרבותיים והסוציולוגים של הכיבוש. בין העניינים הזכורים לי ביותר שעסק בהם היתה הגירתם לאלג'יריה של בני המעמד הנמוך בצרפת, מאחר שהארץ הכבושה העניקה להם הזדמנויות שלא היו להם בארץ מוצאם. באלג'יריה יכלו לעלות לגדולה ולהטיל את מרותם על האוכלוסיה הילידית, ולהפעיל את מה שסיון כינה "העיקרון החנוך לוויני", שאומר שכל אחד צריך מישהו לירוק עליו. לבני המעמד הנמוך הצרפתי, שבצרפת הם היו אלה שירקו עליהם, נפתחה הזדמנות פז באלג'יריה הכבושה להפוך לאלה שיורקים על אחרים.   

מכל הדברים שלמדתי מסיוון על הכיבוש הצרפתי בצפון אפריקה, "העיקרון החנוך לוויני" של הכיבוש הוא מה שנחרת בי יותר מכל מאפיין אחר. זה לא היה רק דיון בסוציולוגיה של הכיבוש. זה היה דיון במהותו של האופי האנושי ואופן השתלבותו בהיסטוריה. עמנואל סיון ייזכר בוודאי בעיקר במחקריו על ההיסטוריוגרפיה הערבית ועל הקנאות הפונדמנטליסטית באיסלם, אבל אני אזכור אותו בזכות האופן הזה, שבו תיאר בחריפות  וללא כחל ושרק את מקומו של הרוע האנושי בהיסטוריה ובפרקטיקה של הכיבוש.

זו היתה שנת הלימודים 1978/9, והשפעתו של גוש אמונים כבר החלה להיות מורגשת. ההתנחלויות בגדה נכנסו לחיינו, לא בלי אלימות, וחילחלה ההבנה שמה שהתרחש לאחר מבצע סיני, כלומר השבת סיני הכבושה למצרים לאחר מספר חודשים, לא יתרחש כעת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. אלה הוגדרו כעת כ"שטחים משוחררים" ולא כשטחים כבושים, והמפלגה הדתית לאומית, שמנהיגיה הצטיינו עד כה במתינותם ובהתנגדותם למיליטריזם, הפכה למפלגתו של גוש אמונים ולראש החץ של תנועת ההתנחלות. דברים אלה עמדו בוודאי ברקע בחירתי בסמינר של סיון על הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, ועל המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, שלימים כונו "הרגליים השחורות" על שום מגפיהם, שרמסו לא רק את אדמת אפריקה, אלא גם את תושביה, וכבר אז היו מי שראו בגוש אמונים את יורשיהם של שחורי הרגליים.

"העיקרון החנוך לוויני" שהגדיר סיון בהקשרו של הכיבוש הצרפתי באלג'יריה הוא זה שחיבר עבורי בין הפרט והכלל, בין האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שהלכה והתבססה לבין הרוע האנושי שפעל בשירותה, ודחף בהכרח לתפיסה של עליונותם של המתנחלים היהודים על התושבים הערבים ביהודה ושומרון ובחבלי הארץ הכבושים האחרים. כבר בשלבים הראשונים של ההתנחלות ביהודה ושומרון אפשר היה להבחין בהתנשאותם של אנשי גוש אמונים הן על תושבי הארץ הערבים והן על הציבור הישראלי שלא התפעל מגוש אמונים, ובחלקו אף ראה בו כבר אז סכנה גדולה לעתיד ישראל.

"העיקרון החנוך לוויני" הוא זה שהוביל את הציונות הדתית לאובדן צלם אנוש, להידרדרות המוסרית מגזל אדמות פלשתיניות לפרעות בפלשתינים ועד כדי רצח בדם קר של פלשתינים כמו רצח משפחת דוואבשה בדומא בשנתם. האידיאולוגיה של גוש אמונים הולידה את רצח יצחק רבין ואת רצח הפלשתינים בידי מתנחלים שלעתים עושים שימוש במדי צה"ל. את יוסף בורג וזרח ורהפטיג החליפו זבולון המר וחנן פורת, והם עצמם הוחלפו בבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, אנשי "לשרוף את חווארה" ו"להראות מי בעל הבית". סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם בולטים בבורותם ונבערותם כמו גם ברשעותם האינסופית הן כלפי ערבים והן כלפי מתנגדיהם היהודים, שעל דמם השפוך בעוטף עזה הם רוקדים כעת. הביטוי השליט בהתבטאויותיו של בן-גביר הוא כאמור "להראות מי בעל הבית" בהפעלת אלימות. העיקרון החנוך לוויני הגיע בכך לשיא אכזריותו ומימושו של הרוע האנושי ככלי לעיצוב ההיסטוריה. האידיאולוגיה הפכה מגורם מעצב לגורם מעוצב בשירות העליונות היהודית והרשעות האנושית: האיסור ההלכתי המסורתי לעלות להר הבית, כדי שלא לדרוך חלילה בקודש הקודשים שמאז חרב המקדש מקומו איננו ידוע, הוחלף במצווה לעלות להר הבית בכל מחיר שלא נודעה כמותה בעבר. הדת הפכה למכשיר בשירות הלאומנות. דיכוי וגירוש הנכבשים הערבים הפך למטרה בפני עצמה, ויישוב הארץ הפך ממטרה לאמצעי בשירות דיכוי והשפלת הערבים.

ובעצם הימים הרעים האלה שבהם חוגג "העיקרון החנוך לוויני" את נצחונו, הלך מורי עמנואל סיון לעולמו.   

יום חמישי, 29 באוגוסט 2024

פגישת מחזור

 

לאחרונה יצרו איתי קשר כמה חברי ילדות

הם מארגנים כעת פגישת מחזור, אולי לרגל

מלאת חמישים שנה לסיום התיכון,

בשנה העצובה שלאחר מלחמת יום הכיפורים,

שנפלו בה כה הרבה מבני המחזורים שמעלינו.

אנחנו היינו אחרי ככלות הכל בני מזל:

מחזור שנמלט בעור שיניו מאימת המלחמות ואפילו חווה

את השלום עם מצרים.

בכל זאת אמרו לי שכעשרה אחוז מבני המחזור כבר הלכו לעולמם

וזה הרבה, ציין הדובר. באמת שאינני יודעת.

אולי זה רגיל. הייתי כל כך משוכנעת

שאהיה בין המתים, והנה אני חיה עדיין ועומדת על רגליי.

ובכן, שאלה ראשונה: האם התחתנת מחדש?

לא, לא נישאתי בשנית,

לא רציתי להינשא ואינני מעוניינת,

אנא שדכו את חבריכם הפנויים למישהי אחרת.

לפני מספר חודשים נספה בעלי לשעבר בתאונת צלילה

והמאהבת שהיתה לאשתו השנייה ולגרושתו השנייה באה להלוויה,

כך סיפרו לי, והתעניינה בירושה.

אני לא באתי להלוויה, והדבר היחיד שעלה בראשי

הוא דברי המאהבת בבית המשפט:

"את הדירה אנחנו נותנים."                  

בלשון רבים, כי מאחר ששכבה עם בעלי

סברה שיש לה בעלות בדירת מגורינו.

ואז הבנתי שכל הזמן היא היתה שם, מאז נישואינו,

כמו שחקנית שממתינה לתורה מאחורי הקלעים.

אף פעם לא היינו באמת שניים, היינו שלושה,

וכמו שאמרה הנסיכה דיאנה,

זה קצת צפוף, שלושה בנישואים.

ככה הבנתי שיחד עם הבעל

מתחתנים גם עם המאהבת, או המאהבות,

מי שלא תהיינה,

גם אם אין מחבבים אותן, הן שם,

כדי לעלות על הבמה בבוא העת ולהורות לך לרדת,

כי תם זמנך, ואני מעדיפה שתהיה לי במה לעצמי,

שעליה אשחק כל חיי.

מישהי, אינני זוכרת מי, אמרה לי:

עכשיו את גם גרושה וגם אלמנה.

חשבתי שזו אמירה סרת-טעם.

אני רק גרושה. אינני אלמנה ואינני מתאבלת.

אני חיה את חיי, מטיילת עם הכלב,

מנקה את הבית, כותבת,

משחקת עם הנכד הקטן וקונה לו עוגיות וביצים משוקולד.

כן, יש לי שני נכדים, אם רציתם לדעת,

אחד מכל בת.

המשפחה שלנו קטנה, אבל מספקת.

ובכן, שאלה שנייה: למה את גרה בירושלים?

את לא סובלת מהסגירות?

ובכן, אני אוהבת לגור בירושלים.

אני סובלת מהשכן, אחד בנימין נתניהו,

שבגללו סוגרים לעתים את הרחוב,

ובכל זאת אני אוהבת מאד את ירושלים,

את הרחובות שלה, בייחוד אלה הצרים

עם הגינות ובלי חנייה למכוניות.

אני אוהבת את הבתים שלה

את הנופים שלה,

את האוויר שלה,

ואת חנויות הספרים שלה,

שאני מבלה בהן הרבה.

יש בה גם אנשים שאינני אוהבת,

אבל כאלה יש בכל מקום.

לא, הדתיים לא מפריעים לי.

גם אני לובשת חצאית ארוכה וכובע,

כבר שכחתם איך הציקו לי בבית הספר בגלל החצאית הארוכה?

לא המתקשרים, כמובן, אבל רבים אחרים.

כן, טוב לי בירושלים, ואני מרגישה מאד בנוח

בין אנשים יראי-שמיים, או שאינם יראים,

ובלבד שהם נוחים לבריות ולא מציקים.

ולא, אינני סגורה, ומי שרוצה יכול לבוא לבקר,

ולנסוע אני ממעטת כי הנסיעות קשות עלי.

שאלה נלווית: יש לך חברים בירושלים?

תתפלאו, אבל יש לי חברים בירושלים.

כמעט חמישים שנה אני חיה בירושלים,

ועשיתי לי במשך השנים כמה חברים.

למען האמת, אני מעדיפה לבלות עם חבריי בירושלים,

או עם חבריי ממקומות אחרים,

מאשר עם אנשים שבמקרה למדו איתי באותה כיתה

או באותו מחזור, ואפילו באותם ימים

לא היינו חברים.

לפעמים בא לי להיות מרושעת ולשאול:

למה אתם תרים אחרי אנשים

שבמקרה ישבו אתכם באותה כיתה

לפני חמישים שנה,

כי ככה מישהו בהנהלת בית הספר סידר?

אין לכם חברים אמיתיים?

כאלה שאתם בחרתם?

כאלה שליוו אתכם בחייכם הבוגרים,

כאלה שלא אכפת להם למי אתם נשואים,

ואיפה אתם גרים,

וכשהם מדברים אתכם

הם שואלים למשל:

ענת, על מה את עובדת עכשיו?

מה את חוקרת?

מה את כותבת?

מה את מתרגמת?

או שהם כבר קראו מה כתבתי

ומה תרגמתי

ועל זה הם רוצים לדבר.

ואני מספרת להם, כי מה שמעניין אותי

מעניין גם אותם, ולהיפך.

ובגלל זה אנחנו חברים.

בכל אופן אני מקוה, בני מחזור יקרים,

שעניתי על כל שאלותיכם

ועכשיו אתם יודעים עלי כל מה שרציתם לדעת

ואני פטורה מלבוא לפגישת המחזור.

 

 

 

 

 

יום חמישי, 22 באוגוסט 2024

המופע של דיצה אור

 

לפני שנים הציע הסופר יותם ראובני להקים להומוסקסואלים מדינת סדום. זו היתה דרכו להתריס התרסה כפולה, גם כנגד יחס החברה להומוסקסואלים וגם כנגד ההתברגנות וההתמסדות של ההומוסקסואלים עצמם, שוויתרו על הפוטנציאל המרדני של נטייתם והעדיפו לממש את האידיאל ההטרוסקסואלי של זוג נשוי עם שני ילדים (שנרכשו מפונדקאית). לאחרונה נזכרתי בדבריו המרים, כאשר נדמה שמדינת סדום כבר הוקמה והיא חופפת את ארץ המתנחלים. מאז מעצרם וחקירתם של אנשי מילואים שחשודים בפשעי התעללות בעצירים פלשתינים, נדמה שמעשי סדום בכפייה בפלשתינים הפכו למשאת נפשם של המתנחלים, ואין גבול לזעמם על כך שהדבר אסור בחוק ואף גורר העמדה לדין. כמה וכמה מופעים מפורשים בנושא כבר נצפו בטלויזיה, בלט במיוחד זה של עיתונאי "ישראל היום" יהודה שלזינגר. בדרך מרומזת יותר נקטה המתנחלת דיצה אור, שהופיעה בתכניתם של יאיר שרקי ואברי גלעד על תקן אמו של החטוף אבינתן אור וחברת פורום "תקוה" הפועל נגד שחרור חטופים בעסקה – השם "תקוה" ניתן לו כמובן בלשון סגי נהור, מאחר שתפקידו לייאש את משפחות החטופים הכמהות ונאבקות לשחרורם, כפי ששמו של פורום דומה, "פורום גבורה", ניתן לו מאחר שהוא פועל להארכת המלחמה, עקב פחדם של נתניהו וחסידיו מאובדן השלטון. ובכן דיצה אור וחבריה לפורום היאוש ולפורום הפחדנות הוזמנו לנתניהו כדי לקבל את מסריו למען הכשלת העסקה לשחרור חטופים שהנשיא ביידן וממשלו מבקשים לקדם. במקרה זה פועל ביידן גם בברכתו של הנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ, שאף הוא הביע במלים מפורשות את רצונו בסיום המלחמה ואת דאגתו לחטופים שמתים בשבי חמאס, ביניהם גם אזרחים אמריקנים. האמריקנים חרדים מאד לא רק מהמשך המלחמה בעזה, אלא מהידרדרות של האיזור כולו למלחמה אזורית מסוכנת, שעלולות להיות לה השפעות קשות על המצב בכל העולם. נתניהו איננו מעז להתעמת בגלוי עם החזית האמריקנית תמימת הדעים בצורך לסיים את המלחמה, ולכן הוא מזמין אנשים מסוגה של דיצה אור, כדי שיסייעו לו להכפיש את הפועלים למימוש עסקה ולהבאיש את ריחם בקרב הציבור, מבלי שהוא עצמו יקבל אחריות למסרים ששתל בפיהם, ובהנחה שמעמדם כהורים שכולים או כהורי חטופים יקל עליהם להשמיע את מסריו המרושעים והזדוניים. דיצה אור הציעה איפוא בשידור למסור לסינוואר תמורת החטופים את בנו של שר הביטחון גלנט, בנו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, בנו של ראש השב"כ רונן בר ובנו של האלוף ניצן אלון מצוות המשא ומתן לשחרור החטופים, ארבעתם אנשים שתומכים במימוש עסקה לשחרור החטופים הכרוכה בהכרח בסיום המלחמה, ולכן מסומנים כאויביו של נתניהו המבקש להמשיך את המלחמה עד למועד הבחירות הבאות, כאסטרטגיה להישארותו בשלטון. אבל דיצה אור לא הסתפקה בכך. היא צירפה לארבעת האישים הפועלים למימוש עסקת שחרור חטופים, שבניהם צריכים לדבריה להימסר לחמאס חלף החטופים, גם את הפרקליטה הצבאית הראשית, שלדברי דיצה אור "שכחה באיזה צד היא". דיצה אור לא פירשה מדוע לדעתה שכחה הפצ"רית באיזה צד היא, אבל לאחר כמה מופעי סדומיות של חבריה המתנחלים, אין ספק שכעסם שלה ושל חבריה על הפצ"רית נובע ממעצרם וחקירתם לקראת העמדתם לדין של המתעללים בעציר הפלשתיני, שכן כמו חבריה, גם דיצה אור הפכה לתושבת סדום המתנחלית, ולנציגתה של הסדומיות הגאה, ובלבד שקרבנותיה הם פלשתינים כמובן, ולצד פועלה בשירות נתניהו לסיכול עסקה להשבת חטופים, היא איננה שוכחת לקדם את מסריה של מדינת סדום המתנחלית, שהרי לא כולם זוכים לקבל במה נצפית בערוץ 12, ואסור להחמיץ שום מסר חשוב, כמובן לנאץ את הפועלים למען שחרור החטופים והצלת חייהם, למורת רוחו של נתניהו, אבל גם לקידום הסדומיות, שלצד הפקרת החטופים וההתעללות במשפחותיהם נמצאת על ראש שמחתם.

ואכן דיצה אור נראתה שמחה ומדושנת עונג, רחוק מאד מהתיאורים הסלחניים שתיארוה חברי הפאנל כ"אם לחטוף שמדברת מדם לבה". מדבריה לא נשמעה לא הדאגה של ניבה ונקרט, אמו של עומר החטוף, לא שברון-הלב של ד"ר איילת לוי, אמה של התצפיתנית החטופה נעמה, לא הצער והאימה של שרון קוניו, ששוחררה עם בנותיה הפעוטות משבי חמאס וחרדה לבעלה דוד שנותר בשבי הנורא, לא העלבון והעצב של עדינה משה שבעלה נרצח והיא נחטפה ושוחררה מהשבי, ומאז נאלצת להתמודד עם רשעות הביביסטים המקללים אותה ועם היגון על חבריה לקיבוץ המופקר ניר עוז, ששהו עמה בשבי ושבו בארונות, ולא הייאוש השקט של תמי מצגר ששוחררה מהשבי בעסקה כשבעלה נשאר חי מאחור, והשבוע קיבלה את גופתו בארון. שום דבר מהצער והייסורים שחרותים על פני משפחות החטופים כבר למעלה מעשרה חודשים לא ניכרו בפניה. היא היתה מרוצה מעצמה עד בלי די. בקריקטורה שפירסם הבוקר עמוס בידרמן ב"הארץ" נראה בנימין נתניהו מביע אף הוא את שביעות רצונו מ"מתווה דיצה". אינני יודעת מה באמת חושב בנימין נתניהו, שאיש לא החמיץ את העובדה שדיצה אור פעלה כשופר שלו להכשלת העסקה ולהפקרת החטופים לצורך המשך המלחמה ושמירת כסאו, ואיש לא החמיץ את העובדה שזו היתה הופעה מבחילה.

 

יום שלישי, 20 באוגוסט 2024

אל תבכו, תזעקו חמס

 

בִּרְחוֹב עַזָּה שׁוֹתִים שַׁמְפַּנְיָֻּה וְרֻדָּה

וּבְעַזָּה דָּם חֲטוּפִים נִשְׁפָּךְ.

בִּרְחוֹב עַזָּה שׁוֹתִים עוֹד שַׁמְפַּנְיָה וְרֻדָּה

וּבְעַזָּה עוֹד דָּם חֲטוּפִים נִשְׁפָּךְ.

 

בְּעַזָּה דָּם חֲטוּפִים נִשְׁפָּךְ

וּבְקֵיסָרִיָּה מְשַַׁפְּצִים בְּרֵיכָה.

בְּקֵיסָרִיָּה מְשַַׁפְּצִים בְּרֵיכָה.

וּבְעַזָּה עוֹֹד דָּם חֲטוּפִים נִשְׁפָּךְ.

 

הוֹ עֲבָדִים מַעֲלֵי מַס

אַל תִּבְכּוּ, תִּזְעֲקוּ חָמָס!

כָּל מִי שֶׁשּׁוֹתֵק וְעוֹצֵם אֶת עֵינָיו

הַדָּם עַל יָדָיו

הַדָּם עַל יָדָיו.

 

 

יום שישי, 16 באוגוסט 2024

מינוי מירי רגב לרמיסת הזיכרון

לאחר שברק חירם, האחראי לירי פגזי טנק על בני הערובה בבארי, נוקה בטיוח שהתחזה לתחקיר  ומונה לאחראי על אוגדת עזה, כהמשך לירי הפגזים שהרגו שלושה עשר בני ערובה בבארי, עומדת מירי רגב, בהמשך מסעו של נתניהו לרמוס את קרבנות הטבח שהביא על תושבי העוטף, להתמנות לאחראית על טקס לציון יום השנה לטבח. מירי רגב אחראית כידוע להפיכת הטקס הממלכתי והאהוב ביותר, טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, למופע תעמולה לליכוד וחנופה מחליאה לזוג נתניהו. מירי רגב גם מצטיינת בגסות רוח יוצאת דופן וחוסר רגישות קיצוני לכאבם של אנשים שאינם ממעריציו של נתניהו ואף אינם נמנים על מעריציה שלה. אלו מן הסתם התכונות שהפכו אותה ראויה בעיני נתניהו למינוי הזה: בעוד מפגן קיצוני של חוסר בושה ונכלוליות, אמורה מירי רגב לטשטש את המחדל הנורא של נתניהו, הוגה הקונספציה ש"חמאס הוא נכס" ומממן החמאס, במחשבה שכך תוחלש הרשות הפלשתינית, והבעיה הפלשתינית "תרד מן השולחן", כפי שהתפאר בימי כהונתה של ממשלת בנט-לפיד. כרגיל עסוק נתניהו בראש וראשונה בתדמיתו, והוא סימן בצדק את יום השנה לטבח כמועד מסוכן לתדמיתו ולהמשך שלטונו, ולכן מבקש לשלוט באמצעות מירי רגב באופיו של יום השנה, כדי להציג את האחראי מספר אחת למחדל ההפקרה של תושבי העוטף באור שיחמיא לו, תוך עיוות האמת ורמיסתם של הקרבנות ומשפחותיהם, וללא שמץ של רגישות לכאבם הנורא.

כמה מקוממת המחשבה שהאחראים להפקרתם הנוראה של תושבי העוטף הם אלה שיחליטו כיצד יצוין האסון שהוא תוצאה של שורת מחדלי ענק, שאם לציין רק את חלקם: העברת כוחות צבא מהעוטף ליהודה ושומרון לשירות המתנחלים, השארת העוטף ללא סוללות תותחים ועם מספר זעום של לוחמים וטנקים בודדים, עצימת עין שערורייתית מול המידע המודיעיני ודיווחי התצפיתניות כדי להמשיך את האחיזה בקונספציית "החמאס מורתע", עיכובים בלתי נתפסים בהגעת כוחות צבא ומשטרה לעוטף לאחר פלישת חמאס והטבח בתושבים, ותפקוד ממשלתי לקוי גם אחרי הטבח שמותיר את הנפגעים כבר למעלה מעשרה חודשים ללא מענה, עם נזקים הולכים ומצטברים, ניהול לקוי של המלחמה והתמשכותה ללא סיבה אמיתית לבד מתרומתה להישרדותם בשלטון של נתניהו ושאר האחראים למחדל. כעת הם רוצים לשלוט גם בזיכרון, כל מי שהיו צריכים להישלח הביתה מזמן אבל דבקים בכסאם.

כל זה הזכיר לי טקס זיכרון שהתקיים לפני מספר שנים לפלישת בנות הברית לנורמנדי ביוני 1944, שבו השתתפו נציגי בעלות הברית שלחמו בנאצים, וגם נציגי ממשלת גרמניה, ואחד מן הלוחמים הבריטים הקשישים שהגיעו לטקס נשאל האם אין זה מפריע לו שהגרמנים משתתפים בטקס. למה שיפריע? שאל הבריטי חד הלשון, הרי ללא הגרמנים לא היתה שום פלישה לנורמנדי. כך אפשר לומר גם על מינויה של מירי רגב לאחראית על טקס הזיכרון לטבח: לולא שלטון נתניהו והליכוד לא היה שום טבח, לכן רק הגיוני שציון יום השנה לטבח יעוצב בידי סוכנת התעמולה הותיקה של נתניהו, בצלמה ובצלמו של אדונה, ובתקוה להעלות את קרנו ולבסס את שלטונו, על גבם של הקרבנות ומשפחותיהם, אלה שהאספסוף של נתניהו מנסה להשתיק באלימות בקללות ואיומים, ואלה שממילא כבר אינם יכולים, לא לדבר ולא לזעוק.        

יום ראשון, 11 באוגוסט 2024

ברק חירם והרשעות הביביסטית

 

הרבה אנשים התרגזו מהנאום של ברק חירם ואני דוקא לא התרגזתי, אולי כי לא הרגשתי שהוא מתייחס אליי. אין הרבה הוללות בחיים שלי וגם אין כל כך כסף. והאמת שלמרות שהלכתי בקביעות -ועדיין אני הולכת, להפגנות נגד המהפכה המשטרית ונגד הממשלה – לא אהבתי את עשירי ההייטק שהתפארו שהם שווים מיליארדים ואם הם יברחו מישראל המדינה תפסיד מיליארדים במסים. תמיד חשבתי כמו ישו שנקל לגמל לעבור בקוף המחט מלעשיר לבוא אל מלכות השמיים. וגם אותי מקומם שכל כך מעריכים בארץ כסף וחומר וכל כך מעט מעריכים את הרוח ואת האנשים שתורמים לחיי הרוח ושבכלל תורמים תרומות שאינן בכסף אלא בעבודה, במאמץ, ביצירה, בהתמסרות ובכל מה שאיננו נמדד במטבעות. אבל אני כן כועסת מאד על המינוי של ברק חירם למפקד אוגדת עזה, שזה לא רק להכאיב למשפחות האנשים שנהרגו בפקודתו, כולל שני התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני, אלא זה ממש לדרוך עליהם, למנות דוקא את האיש הזה להגן על חבל הארץ המיוסר ומוכה האסון שבתושביו הוא כל כך פגע. וגם אם בצבא חושבים שהוא פעל כראוי או שלא היתה לו ברירה אחרת, עדיין אפשר היה לפחות למצוא לו תפקיד אחר במקום אחר, ולא ממש על הדם השפוך. האמת היא שלא נראה שהצבא באמת חושב שברק חירם נהג בסדר כשהורה לירות פגזי טנק על הבית של פסי כהן, שהיו בו המון מחבלים אבל גם ארבעה עשר בני ערובה, כולל התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני. כי אם היו חושבים בצבא שהכל היה בסדר, לא היו מתאמצים כל כך לסלף את העובדות ולמרוח את התחקיר, שסותר את הדברים שחירם עצמו אמר לניו יורק טיימס, שהיה לו ויכוח עם מפקד יחידת הימ"מ שניהל משא ומתן עם המחבלים ורצה להמשיך לנהל משא ומתן, אבל חירם דחק אותו הצדה והורה לירות פגזי טנק על הבית עם בני הערובה, בטענה הדי מגוחכת שאסור להיכנס לחשכה כי אז המחבלים עלולים להימלט עם בני הערובה, כאילו עדיף להרוג אותם מאשר שהם ייחטפו לעזה. בתחקיר הצה"לי כתבו שהכל היה בתיאום עם הימ"מ והצניעו את חילוקי הדיעות שחשף ה"ניו יורק טיימס" על סמך דבריו של חירם עצמו. וגם כתבו בשקר בתחקיר הצה"לי שלא ידעו מה קורה בבית וכמה בני ערובה יש, למרות שברק חירם הורה לירות על הבית פגזי טנק הרבה זמן אחרי שיסמין פורת הובלה ליחידת הימ"מ על ידי המחבל שנכנע וסיפרה להם בדיוק מה קורה בבית, והשקר הכי גדול שכתבו בתחקיר הצה"לי, שרוב בני הערובה נהרגו קודם לכן על ידי המחבלים, וזה לגמרי לא תואם את העדות של הדס דגן, הניצולה היחידה, שסיפרה שליאל צעקה כל הזמן, ורק אחרי יריית הפגז קולה נדם. בקיצור, צה"ל מיהר לפרסם תחקיר שקרי ומסולף שמטהר את ברק חירם, כדי למהר ולמנות דוקא אותו למפקד אוגדת עזה, ודוקא לדרוך על משפחות בני הערובה שנהרגו, כמו שדורכים על החטופים ועל משפחות החטופים ועל משפחות השכולים, כמו שהביביסטים בעטו בראשו של גדי קדם שהבת והחתן ושלושת הנכדים שלו נרצחו. המינוי של ברק חירם דוקא למפקד אוגדת עזה הוא חלק מהאכזריות של הדיקטטורה הביביסטית, אכזריות שהיא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית השליטה והדיכוי של הדיקטטורה הביביסטית, כי אנשים אינם תומכים בנתניהו מפני שהם חושבים שהוא ראש ממשלה מצוין, או שהוא מנהל את המדינה למופת, ולא מפני שהם בהכרח מסכימים עם האידיאולוגיה שלו. אנשים תומכים בנתניהו מפני שהוא מנוול ורשע ונבזה ושפל וקמצן ונצלן וחזיר, ומפני שהוא מעודד גם אותם לבטא את התכונות האלה שקיימות גם אצלם. זה נכון כמובן לגבי כל דיקטטורה פשיסטית, כי הפשיזם מבוסס על עידוד אנשים לשחרר את היצר הרע ממוסרות המוסר, שזו המשמעות של מוסר, לשים כבלים על היצר הרע ועל האנוכיות והרשעות האנושית. הביביסטים מעריצים את נתניהו מפני שהוא לא רק מנוול בעצמו, אלא מעודד גם אותם ומאפשר גם להם להיות רשעים ואכזריים בלי גבול, לצעוק לחטופות ששוחררו "זונות, חבל ששיחררו אתכן" כמו שעדינה משה סיפרה בדמעות ובשברון לב נורא. בדיוק זה מה שהביביסטים כל כך אוהבים בנתניהו ושכל כך מדביק אותם אליו, זה שהוא מאפשר להם לבעוט בראש לאב שכול חמש פעמים ולהרגיש נפלא עם עצמם, ואם הוא יגנה אותם בלית ברירה, הוא תמיד ידאג להשוות את הרשעות והאלימות החולניות שהוא עודד אותם לבטא למפגינים שמוחים נגדו מחאה דמוקרטית, שהרי אין דבר זר יותר לדיקטטור הפשיסטי נתניהו ממחאה דמוקרטית או מדמוקרטיה בכלל. שלטון נתניהו הוא שלטון הרוע והאכזריות, זאת האידיאולוגיה שלו וזאת האסטרטגיה שלו, וזה סוד קסמו והצלחתו – היכולת שלו להפעיל את רוע הלב של חסידיו ומעריציו ללא גבולות, ובינתיים הוא מצליח, אבל הרשעות סופה להביס את עצמה, מפני שהרוע והאכזריות אוכלים בסופו של דבר גם את מי שמתפלש בהם ומתמוגג מהם. ושם רשעים ירקב.

יום שני, 5 באוגוסט 2024

מאה בנקמות, אפס בביטחון

 

אני לא מכירה אישית מישהו שנמצא בפניקה בגלל האיומים האירנים להגיב על הריגת איסמעיל הנייה, אני רק קוראת ושומעת על פניקה בתקשורת. מה שבאמת מפחיד אותי זה פלשתיני עם סכין שיוצא לרצוח עוברים ושבים בחוצות, במיוחד אנשים זקנים כמוני שלא יכולים ממש להתנגד. הדגשת האיום האיראני לעומת הדחקת הפיגועים הפלשתינים, נראית לי כמו מטפורה למדיניות נתניהו: לדבר הרבה על איראן ולייחס לה כל אלימות נגד ישראל, אבל להמשיך ולהתעלם מהסכסוך הישראלי-פלשתיני, שאפילו נתניהו כבר לא מעז להתפאר ש"הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן", אבל עדיין מסרב לכל צעד שיכול לטפל בסכסוך עצמו ואולי לשפר במשהו את המצב, כמו להגיע להסכמות עם הרשות הפלשתינית, שבניגוד לחמאס מבקשת מדינה לצד ישראל ולא במקומה, הבדל מהותי שנתניהו ושותפיו מעדיפים להתעלם ממנו, ובמקום להתקדם לפתרון כלשהו, משקיעים אותנו במלחמה בלתי נגמרת שנזקיה למדינת ישראל קשים מנשוא, מה שלא מפריע לנתניהו להתפאר בהישגיו: אמרו לו, הוא אומר בלעג, להפסיק את המלחמה, אבל הוא לא שעה לעצות, כי לו היה שומע להן לא היינו שולטים ברפיח, שלו נתניהו היה מנהל את המלחמה כראוי היינו צריכים לכבוש את רפיח כבר בתחילת המלחמה, אבל במקרה כזה לא היה תירוץ למנוע עסקת חטופים ולהמשיך את המלחמה שהיא אסטרטגיית ההישרדות של נתניהו בשלטון. ואיני יכולה שלא לחשוב, מה היה קורה לו נתניהו הקשיב לשר הביטחון ולרמטכ"ל שהתחננו אליו להפסיק את המתקפה על מערכת המשפט ועל הדמוקרטיה, לו נתניהו הקשיב לאזהרות על מזימות החמאס, במקום לדבוק בקונספציה הנוחה שהחמאס הוא נכס להחלשת הרשות הפלשתינית, וש"החמאס מורתע", קונספציה נוחה כל כך שאפשרה להתעלם מכל האזהרות שהגיעו מלמטה, מהתצפיתניות, מקציני מודיעין זוטרים שהתעקשו שהחמאס מתכונן להתקפה והושתקו, וסיפקה הצדקה להעביר את הכוחות שהיו אמורים להגן על ישובי עוטף עזה ליהודה ושומרון, כדי לרצות את המתנחלים שלעולם אין די להם. העסקה הראשונה מצטיירת כעת כמאמץ להוריד את נושא החטופים מהשולחן על ידי השבת רוב הילדים והנשים והפקרת כל האחרים. מאז נתניהו מכשיל בהתמדה כל אפשרות לעסקה באמצעות שילוב של הצגת תנאים מכשילים וחיסולים. לפני נסיעתו לארצות הברית, נסיעה שנתניהו, לדברי הפרשנים, ייחס לה משמעות גדולה לשיקום מעמדו בקרב תומכיו המאוכזבים, הוא ליבה דיבורים על עסקה אפשרית, כדי לגייס את משפחות החטופים לסייע לו ביחסיו עם המימשל האמריקני, ובה בעת מנע את יציאת משלחת המו"מ לשיחות, כדי שגם יצליח לתעתע במשפחות החטופים ובמימשל האמריקני, וגם ימנע בפועל כל עסקה אפשרית. לאחר ביקורו בארצות הברית, שמותם מפגיעת כטב"ם של שנים-עשר ילדים במג'דל שמס העכיר מעט – לולא הביקורת על היעדרותו הארוכה בשעת מלחמה, לא היה נתניהו טורח להקדים את חזרתו לארץ – נועד חיסולו של הנייה להוריד סופית את הדיון בעסקה מעל השולחן, בתקוה שהציבור הישראלי יפנה את מבטו אך ורק לאיראן וסוכניה, וישכח את החטופים. לצערו של נתניהו זה לא יקרה. כוחו הפוליטי גדול דיו כדי למנוע עסקה ולהפקיר את החטופים למוות. כוחו אינו גדול דיו כדי לגרום לציבור לשכוח אותם, או את מי שאשם בהפקרתם, פעם אחת בשמחת-תורה ופעם שנייה לאורך כל התקופה מאז.

חוסר הבושה והמניפולטיביות של הזוג נתניהו אינם יודעים גבולות. האופן שבו גרר לארצות הברית את נועה ארגמני שבנוסף ליסורי השבי רק איבדה את אמה, כדי להשתמש בה לארגן מחיאות כפיים בקונגרס ל"רעייתי שרה", שלגמרי במקרה ישבה בדיוק ליד נועה, ואז לשלח את נועה ואביה לשוב לארץ בטיסה מסחרית (על חשבונם?), כדי להמשיך עם רעייתו שרה לפלורידה, שם אירגן לעצמו פגישה עם טראמפ – שהיה מוכן לפגוש אותו בניו יורק, שהרי הוא מייחל כעת לגרוף קולות יהודיים – לגמרי במקרה ביום ההולדת של בנו, שעם שיבת נתניהו לארץ נצפה, לגמרי במקרה, יוצא מהבניין המוכר ברחוב עזה. החשבון הוגש לאזרחי ישראל.

נתניהו בונה על כך שחיסולו של הנייה כל כך מלהיב ומשמח את תושבי ישראל שהם ישכחו כל דבר אחר. לא ממש. משפחות החטופים ורבים אחרים הבינו מיד שיותר משנתניהו שאף לחסל את הנייה, הוא שאף לחסל כל עסקת חטופים, ותושבי ישראל, גם אלה ואולי במיוחד אלה כמוני, שהרבה יותר מפחדים משנאת הפלשתינים וזעמם מאשר מהאיום האיראני, ודבר זה נכון כמובן לגבי תושבי הדרום והצפון ובעצם לכל תושבי ישראל מכל עדה ולאום – איננו בוטחים בממשלה ואיננו בטוחים תחת שלטונה, שמותיר אותנו חסרי אונים, רואים את עצמנו בנעליהם המדממות של תושבי העוטף שנרדפו ונרצחו בבתיהם באין מציל. יש כנראה בינינו גם כאלה שמאד מתלהבים מיכולתה של ממשלת נתניהו לנקום באויבינו, אבל רובנו חרדים הרבה יותר לבטחוננו האישי ובטחון משפחתנו, שמופקרים כליל. ממשלת נתניהו-סמוריץ' בן-גביר אולי תקבל ציון מאה בהפקת נקמות, אבל בשמירה על ביטחון האזרח אפשר להעניק לה רק אפס עגול ומוחלט.