פגישת מחזור

 

לאחרונה יצרו איתי קשר כמה חברי ילדות

הם מארגנים כעת פגישת מחזור, אולי לרגל

מלאת חמישים שנה לסיום התיכון,

בשנה העצובה שלאחר מלחמת יום הכיפורים,

שנפלו בה כה הרבה מבני המחזורים שמעלינו.

אנחנו היינו אחרי ככלות הכל בני מזל:

מחזור שנמלט בעור שיניו מאימת המלחמות ואפילו חווה

את השלום עם מצרים.

בכל זאת אמרו לי שכעשרה אחוז מבני המחזור כבר הלכו לעולמם

וזה הרבה, ציין הדובר. באמת שאינני יודעת.

אולי זה רגיל. הייתי כל כך משוכנעת

שאהיה בין המתים, והנה אני חיה עדיין ועומדת על רגליי.

ובכן, שאלה ראשונה: האם התחתנת מחדש?

לא, לא נישאתי בשנית,

לא רציתי להינשא ואינני מעוניינת,

אנא שדכו את חבריכם הפנויים למישהי אחרת.

לפני מספר חודשים נספה בעלי לשעבר בתאונת צלילה

והמאהבת שהיתה לאשתו השנייה ולגרושתו השנייה באה להלוויה,

כך סיפרו לי, והתעניינה בירושה.

אני לא באתי להלוויה, והדבר היחיד שעלה בראשי

הוא דברי המאהבת בבית המשפט:

"את הדירה אנחנו נותנים."                  

בלשון רבים, כי מאחר ששכבה עם בעלי

סברה שיש לה בעלות בדירת מגורינו.

ואז הבנתי שכל הזמן היא היתה שם, מאז נישואינו,

כמו שחקנית שממתינה לתורה מאחורי הקלעים.

אף פעם לא היינו באמת שניים, היינו שלושה,

וכמו שאמרה הנסיכה דיאנה,

זה קצת צפוף, שלושה בנישואים.

ככה הבנתי שיחד עם הבעל

מתחתנים גם עם המאהבת, או המאהבות,

מי שלא תהיינה,

גם אם אין מחבבים אותן, הן שם,

כדי לעלות על הבמה בבוא העת ולהורות לך לרדת,

כי תם זמנך, ואני מעדיפה שתהיה לי במה לעצמי,

שעליה אשחק כל חיי.

מישהי, אינני זוכרת מי, אמרה לי:

עכשיו את גם גרושה וגם אלמנה.

חשבתי שזו אמירה סרת-טעם.

אני רק גרושה. אינני אלמנה ואינני מתאבלת.

אני חיה את חיי, מטיילת עם הכלב,

מנקה את הבית, כותבת,

משחקת עם הנכד הקטן וקונה לו עוגיות וביצים משוקולד.

כן, יש לי שני נכדים, אם רציתם לדעת,

אחד מכל בת.

המשפחה שלנו קטנה, אבל מספקת.

ובכן, שאלה שנייה: למה את גרה בירושלים?

את לא סובלת מהסגירות?

ובכן, אני אוהבת לגור בירושלים.

אני סובלת מהשכן, אחד בנימין נתניהו,

שבגללו סוגרים לעתים את הרחוב,

ובכל זאת אני אוהבת מאד את ירושלים,

את הרחובות שלה, בייחוד אלה הצרים

עם הגינות ובלי חנייה למכוניות.

אני אוהבת את הבתים שלה

את הנופים שלה,

את האוויר שלה,

ואת חנויות הספרים שלה,

שאני מבלה בהן הרבה.

יש בה גם אנשים שאינני אוהבת,

אבל כאלה יש בכל מקום.

לא, הדתיים לא מפריעים לי.

גם אני לובשת חצאית ארוכה וכובע,

כבר שכחתם איך הציקו לי בבית הספר בגלל החצאית הארוכה?

לא המתקשרים, כמובן, אבל רבים אחרים.

כן, טוב לי בירושלים, ואני מרגישה מאד בנוח

בין אנשים יראי-שמיים, או שאינם יראים,

ובלבד שהם נוחים לבריות ולא מציקים.

ולא, אינני סגורה, ומי שרוצה יכול לבוא לבקר,

ולנסוע אני ממעטת כי הנסיעות קשות עלי.

שאלה נלווית: יש לך חברים בירושלים?

תתפלאו, אבל יש לי חברים בירושלים.

כמעט חמישים שנה אני חיה בירושלים,

ועשיתי לי במשך השנים כמה חברים.

למען האמת, אני מעדיפה לבלות עם חבריי בירושלים,

או עם חבריי ממקומות אחרים,

מאשר עם אנשים שבמקרה למדו איתי באותה כיתה

או באותו מחזור, ואפילו באותם ימים

לא היינו חברים.

לפעמים בא לי להיות מרושעת ולשאול:

למה אתם תרים אחרי אנשים

שבמקרה ישבו אתכם באותה כיתה

לפני חמישים שנה,

כי ככה מישהו בהנהלת בית הספר סידר?

אין לכם חברים אמיתיים?

כאלה שאתם בחרתם?

כאלה שליוו אתכם בחייכם הבוגרים,

כאלה שלא אכפת להם למי אתם נשואים,

ואיפה אתם גרים,

וכשהם מדברים אתכם

הם שואלים למשל:

ענת, על מה את עובדת עכשיו?

מה את חוקרת?

מה את כותבת?

מה את מתרגמת?

או שהם כבר קראו מה כתבתי

ומה תרגמתי

ועל זה הם רוצים לדבר.

ואני מספרת להם, כי מה שמעניין אותי

מעניין גם אותם, ולהיפך.

ובגלל זה אנחנו חברים.

בכל אופן אני מקוה, בני מחזור יקרים,

שעניתי על כל שאלותיכם

ועכשיו אתם יודעים עלי כל מה שרציתם לדעת

ואני פטורה מלבוא לפגישת המחזור.