עמנואל סיון ז"ל והעיקרון החנוך לוויני

 לבתי שרון

לפני יומיים חל יום הולדתה של בתי הבכורה שרון. יום קודם לכן היא ובנה בן החמש שבו לביתם לאחר ששהו אצלי כמה ימים, והרביתי להרהר בזיקנה שמדלדלת את כוחותי ובעייפות שקופצת עלי בסופה של חופשת הקיץ. החודש הלך לעולמו עמנואל סיון, שאצלו למדתי בשנת חייה הראשונה של בתי. בהספד שמקדיש לו ישראל גרשוני במוסף תרבות וספרות של "הארץ" השבוע (30.8.24), הוא מספר כיצד הזהירו אותו מפני אופיו הקשה של סיון, אזהרה שהתבדתה במהרה. נזכרתי שגם אותי הזהירו אזהרה דומה שלא שעיתי לה, לשמחתי, וכבר אינני זוכרת מה גרם לי לגשת אליו, לא בלי תחושת מצוקה, ולספר לו על קשיי כאם לתינוקת שאך נולדה. הוא היה חביב ומתחשב וג'נטלמן מושלם במנהגו, ותמיד זכרתי לו זאת לטובה.

הסמינר שבו בחרתי ללמוד אצלו היה יוצא דופן בלימודי ההיסטוריה שלי, שהתמקדו תחילה באיטליה וצרפת בימי הביניים, וגלשו עם הזמן לקיסרות ההבסבורגית של העת החדשה המוקדמת, הקיסרות שממנה הגיעו סבי וסבתי. הסמינר ששמעתי אצל עמנואל סיון עסק בכיבוש הצרפתי של אלג'יריה, וכמו רבים ממחקריו של סיון, הוא הצטיין בהיבטים התרבותיים והסוציולוגים של הכיבוש. בין העניינים הזכורים לי ביותר שעסק בהם היתה הגירתם לאלג'יריה של בני המעמד הנמוך בצרפת, מאחר שהארץ הכבושה העניקה להם הזדמנויות שלא היו להם בארץ מוצאם. באלג'יריה יכלו לעלות לגדולה ולהטיל את מרותם על האוכלוסיה הילידית, ולהפעיל את מה שסיון כינה "העיקרון החנוך לוויני", שאומר שכל אחד צריך מישהו לירוק עליו. לבני המעמד הנמוך הצרפתי, שבצרפת הם היו אלה שירקו עליהם, נפתחה הזדמנות פז באלג'יריה הכבושה להפוך לאלה שיורקים על אחרים.   

מכל הדברים שלמדתי מסיוון על הכיבוש הצרפתי בצפון אפריקה, "העיקרון החנוך לוויני" של הכיבוש הוא מה שנחרת בי יותר מכל מאפיין אחר. זה לא היה רק דיון בסוציולוגיה של הכיבוש. זה היה דיון במהותו של האופי האנושי ואופן השתלבותו בהיסטוריה. עמנואל סיון ייזכר בוודאי בעיקר במחקריו על ההיסטוריוגרפיה הערבית ועל הקנאות הפונדמנטליסטית באיסלם, אבל אני אזכור אותו בזכות האופן הזה, שבו תיאר בחריפות  וללא כחל ושרק את מקומו של הרוע האנושי בהיסטוריה ובפרקטיקה של הכיבוש.

זו היתה שנת הלימודים 1978/9, והשפעתו של גוש אמונים כבר החלה להיות מורגשת. ההתנחלויות בגדה נכנסו לחיינו, לא בלי אלימות, וחילחלה ההבנה שמה שהתרחש לאחר מבצע סיני, כלומר השבת סיני הכבושה למצרים לאחר מספר חודשים, לא יתרחש כעת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. אלה הוגדרו כעת כ"שטחים משוחררים" ולא כשטחים כבושים, והמפלגה הדתית לאומית, שמנהיגיה הצטיינו עד כה במתינותם ובהתנגדותם למיליטריזם, הפכה למפלגתו של גוש אמונים ולראש החץ של תנועת ההתנחלות. דברים אלה עמדו בוודאי ברקע בחירתי בסמינר של סיון על הכיבוש הצרפתי באלג'יריה, ועל המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, שלימים כונו "הרגליים השחורות" על שום מגפיהם, שרמסו לא רק את אדמת אפריקה, אלא גם את תושביה, וכבר אז היו מי שראו בגוש אמונים את יורשיהם של שחורי הרגליים.

"העיקרון החנוך לוויני" שהגדיר סיון בהקשרו של הכיבוש הצרפתי באלג'יריה הוא זה שחיבר עבורי בין הפרט והכלל, בין האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שהלכה והתבססה לבין הרוע האנושי שפעל בשירותה, ודחף בהכרח לתפיסה של עליונותם של המתנחלים היהודים על התושבים הערבים ביהודה ושומרון ובחבלי הארץ הכבושים האחרים. כבר בשלבים הראשונים של ההתנחלות ביהודה ושומרון אפשר היה להבחין בהתנשאותם של אנשי גוש אמונים הן על תושבי הארץ הערבים והן על הציבור הישראלי שלא התפעל מגוש אמונים, ובחלקו אף ראה בו כבר אז סכנה גדולה לעתיד ישראל.

"העיקרון החנוך לוויני" הוא זה שהוביל את הציונות הדתית לאובדן צלם אנוש, להידרדרות המוסרית מגזל אדמות פלשתיניות לפרעות בפלשתינים ועד כדי רצח בדם קר של פלשתינים כמו רצח משפחת דוואבשה בדומא בשנתם. האידיאולוגיה של גוש אמונים הולידה את רצח יצחק רבין ואת רצח הפלשתינים בידי מתנחלים שלעתים עושים שימוש במדי צה"ל. את יוסף בורג וזרח ורהפטיג החליפו זבולון המר וחנן פורת, והם עצמם הוחלפו בבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, אנשי "לשרוף את חווארה" ו"להראות מי בעל הבית". סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם בולטים בבורותם ונבערותם כמו גם ברשעותם האינסופית הן כלפי ערבים והן כלפי מתנגדיהם היהודים, שעל דמם השפוך בעוטף עזה הם רוקדים כעת. הביטוי השליט בהתבטאויותיו של בן-גביר הוא כאמור "להראות מי בעל הבית" בהפעלת אלימות. העיקרון החנוך לוויני הגיע בכך לשיא אכזריותו ומימושו של הרוע האנושי ככלי לעיצוב ההיסטוריה. האידיאולוגיה הפכה מגורם מעצב לגורם מעוצב בשירות העליונות היהודית והרשעות האנושית: האיסור ההלכתי המסורתי לעלות להר הבית, כדי שלא לדרוך חלילה בקודש הקודשים שמאז חרב המקדש מקומו איננו ידוע, הוחלף במצווה לעלות להר הבית בכל מחיר שלא נודעה כמותה בעבר. הדת הפכה למכשיר בשירות הלאומנות. דיכוי וגירוש הנכבשים הערבים הפך למטרה בפני עצמה, ויישוב הארץ הפך ממטרה לאמצעי בשירות דיכוי והשפלת הערבים.

ובעצם הימים הרעים האלה שבהם חוגג "העיקרון החנוך לוויני" את נצחונו, הלך מורי עמנואל סיון לעולמו.