מאה בנקמות, אפס בביטחון

 

אני לא מכירה אישית מישהו שנמצא בפניקה בגלל האיומים האירנים להגיב על הריגת איסמעיל הנייה, אני רק קוראת ושומעת על פניקה בתקשורת. מה שבאמת מפחיד אותי זה פלשתיני עם סכין שיוצא לרצוח עוברים ושבים בחוצות, במיוחד אנשים זקנים כמוני שלא יכולים ממש להתנגד. הדגשת האיום האיראני לעומת הדחקת הפיגועים הפלשתינים, נראית לי כמו מטפורה למדיניות נתניהו: לדבר הרבה על איראן ולייחס לה כל אלימות נגד ישראל, אבל להמשיך ולהתעלם מהסכסוך הישראלי-פלשתיני, שאפילו נתניהו כבר לא מעז להתפאר ש"הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן", אבל עדיין מסרב לכל צעד שיכול לטפל בסכסוך עצמו ואולי לשפר במשהו את המצב, כמו להגיע להסכמות עם הרשות הפלשתינית, שבניגוד לחמאס מבקשת מדינה לצד ישראל ולא במקומה, הבדל מהותי שנתניהו ושותפיו מעדיפים להתעלם ממנו, ובמקום להתקדם לפתרון כלשהו, משקיעים אותנו במלחמה בלתי נגמרת שנזקיה למדינת ישראל קשים מנשוא, מה שלא מפריע לנתניהו להתפאר בהישגיו: אמרו לו, הוא אומר בלעג, להפסיק את המלחמה, אבל הוא לא שעה לעצות, כי לו היה שומע להן לא היינו שולטים ברפיח, שלו נתניהו היה מנהל את המלחמה כראוי היינו צריכים לכבוש את רפיח כבר בתחילת המלחמה, אבל במקרה כזה לא היה תירוץ למנוע עסקת חטופים ולהמשיך את המלחמה שהיא אסטרטגיית ההישרדות של נתניהו בשלטון. ואיני יכולה שלא לחשוב, מה היה קורה לו נתניהו הקשיב לשר הביטחון ולרמטכ"ל שהתחננו אליו להפסיק את המתקפה על מערכת המשפט ועל הדמוקרטיה, לו נתניהו הקשיב לאזהרות על מזימות החמאס, במקום לדבוק בקונספציה הנוחה שהחמאס הוא נכס להחלשת הרשות הפלשתינית, וש"החמאס מורתע", קונספציה נוחה כל כך שאפשרה להתעלם מכל האזהרות שהגיעו מלמטה, מהתצפיתניות, מקציני מודיעין זוטרים שהתעקשו שהחמאס מתכונן להתקפה והושתקו, וסיפקה הצדקה להעביר את הכוחות שהיו אמורים להגן על ישובי עוטף עזה ליהודה ושומרון, כדי לרצות את המתנחלים שלעולם אין די להם. העסקה הראשונה מצטיירת כעת כמאמץ להוריד את נושא החטופים מהשולחן על ידי השבת רוב הילדים והנשים והפקרת כל האחרים. מאז נתניהו מכשיל בהתמדה כל אפשרות לעסקה באמצעות שילוב של הצגת תנאים מכשילים וחיסולים. לפני נסיעתו לארצות הברית, נסיעה שנתניהו, לדברי הפרשנים, ייחס לה משמעות גדולה לשיקום מעמדו בקרב תומכיו המאוכזבים, הוא ליבה דיבורים על עסקה אפשרית, כדי לגייס את משפחות החטופים לסייע לו ביחסיו עם המימשל האמריקני, ובה בעת מנע את יציאת משלחת המו"מ לשיחות, כדי שגם יצליח לתעתע במשפחות החטופים ובמימשל האמריקני, וגם ימנע בפועל כל עסקה אפשרית. לאחר ביקורו בארצות הברית, שמותם מפגיעת כטב"ם של שנים-עשר ילדים במג'דל שמס העכיר מעט – לולא הביקורת על היעדרותו הארוכה בשעת מלחמה, לא היה נתניהו טורח להקדים את חזרתו לארץ – נועד חיסולו של הנייה להוריד סופית את הדיון בעסקה מעל השולחן, בתקוה שהציבור הישראלי יפנה את מבטו אך ורק לאיראן וסוכניה, וישכח את החטופים. לצערו של נתניהו זה לא יקרה. כוחו הפוליטי גדול דיו כדי למנוע עסקה ולהפקיר את החטופים למוות. כוחו אינו גדול דיו כדי לגרום לציבור לשכוח אותם, או את מי שאשם בהפקרתם, פעם אחת בשמחת-תורה ופעם שנייה לאורך כל התקופה מאז.

חוסר הבושה והמניפולטיביות של הזוג נתניהו אינם יודעים גבולות. האופן שבו גרר לארצות הברית את נועה ארגמני שבנוסף ליסורי השבי רק איבדה את אמה, כדי להשתמש בה לארגן מחיאות כפיים בקונגרס ל"רעייתי שרה", שלגמרי במקרה ישבה בדיוק ליד נועה, ואז לשלח את נועה ואביה לשוב לארץ בטיסה מסחרית (על חשבונם?), כדי להמשיך עם רעייתו שרה לפלורידה, שם אירגן לעצמו פגישה עם טראמפ – שהיה מוכן לפגוש אותו בניו יורק, שהרי הוא מייחל כעת לגרוף קולות יהודיים – לגמרי במקרה ביום ההולדת של בנו, שעם שיבת נתניהו לארץ נצפה, לגמרי במקרה, יוצא מהבניין המוכר ברחוב עזה. החשבון הוגש לאזרחי ישראל.

נתניהו בונה על כך שחיסולו של הנייה כל כך מלהיב ומשמח את תושבי ישראל שהם ישכחו כל דבר אחר. לא ממש. משפחות החטופים ורבים אחרים הבינו מיד שיותר משנתניהו שאף לחסל את הנייה, הוא שאף לחסל כל עסקת חטופים, ותושבי ישראל, גם אלה ואולי במיוחד אלה כמוני, שהרבה יותר מפחדים משנאת הפלשתינים וזעמם מאשר מהאיום האיראני, ודבר זה נכון כמובן לגבי תושבי הדרום והצפון ובעצם לכל תושבי ישראל מכל עדה ולאום – איננו בוטחים בממשלה ואיננו בטוחים תחת שלטונה, שמותיר אותנו חסרי אונים, רואים את עצמנו בנעליהם המדממות של תושבי העוטף שנרדפו ונרצחו בבתיהם באין מציל. יש כנראה בינינו גם כאלה שמאד מתלהבים מיכולתה של ממשלת נתניהו לנקום באויבינו, אבל רובנו חרדים הרבה יותר לבטחוננו האישי ובטחון משפחתנו, שמופקרים כליל. ממשלת נתניהו-סמוריץ' בן-גביר אולי תקבל ציון מאה בהפקת נקמות, אבל בשמירה על ביטחון האזרח אפשר להעניק לה רק אפס עגול ומוחלט.