את הדס
קלדרון פגשתי פעם פנים אל פנים ליד ביתי, כשבאה עם כמה חברות לה פגין מול ביתו של
נתניהו להשבת החטופים. זה היה די הרבה זמן אחרי שילדיה חזרו מהשבי, אבל אביהם עופר
קלדרון עדיין היה בשבי. היא שאלה אותי איך אפשר לגור מול נתניהו ואני שאלתי אותה
איך אפשר לגור מול עזה, והיא שתקה והסתכלה בי בעיניים עצובות. זאת היתה גסות רוח
מצדי לשאול שאלה כזו. עכשיו אני יודעת שכמה פעמים עזבה את ניר עוז, אבל תמיד חזרה
אל הקיבוץ שהוריה היו ממייסדיו והיא נולדה וגדלה בו, ופגשה שם את עופר קלדרון
והקימה איתו משפחה ושם הם גידלו ארבעה ילדים. אמנם עזבו לזמן מה למקום אחר כדי
שיהיה להם ממ"ד, אבל כשבנו גם בניר עוז ממ"דים הם שבו לשם. זה היה
בשבילם הבית והמקום שלהם, ורק הטבח וההפקרה והשבי שברו אותם. הם חוו את ההפקרה
המשולשת: שלא הגנו על ניר עוז מפני הפלישה והטבח, שצה"ל לא הגיע לניר עוז
להציל אותם, אלא רק אחרי שהמחבלים כבר עזבו עם חטופים בכל הגילאים והותירו אחריהם
עשרות גופות וקיבוץ שרוף, ושממשלת הדמים הפקירה וממשיכה להפקיר את החטופים
והשבויים, ומתנערת מאחריותה לאסון.
איפה
צה"ל, מדוע איננו מגיע להציל את הקיבוץ, זאת השאלה שליוותה אותה בשעות
הנוראות שבהן הסתגרה בממ"ד שלה ואחזה בכל כוחה בידית הדלת, בזמן שהמחבלים
משוטטים בביתה, משחיתים והורסים הכל ומנסים להיכנס לממ"ד, ולמרבה המזל אינם
מצליחים. האופן שבו מתארת הדס את שעבר עליה בשעות האלו בממ"ד עוצר נשימה.
כשהסוללה נגמרה היא איבדה את הקשר עם ילדיה, אבל רק לאחר שחולצה גילתה שהם נעדרים,
ומאוחר יותר התברר שכולם נפלו בשבי, אבל היא דימיינה אותם יחד, את שני ילדיה
הצעירים ואביהם, תומכים זה בזה. בכך היא מצאה מעט נחמה. רק לאחר שהילדים חזרו
התברר לה שהם הופרדו זה מזה מיד וכל אחד מהם עבר את השבי בנפרד.
היא
מתארת את המאבק להשבתם ואת השמחה על שובם, אבל במהרה היא מגלה את השפעתו הקשה של
השבי על ילדיה ואת הקושי שלהם לשוב לחייהם הקודמים. זהו החלק שובר הלב ביותר בספר –
קשיי ההסתגלות של הילדים לחיי החופש, שנהיים קשים במיוחד, מכיוון שבניגוד לשבויי
מלחמות אחרות ששבו הביתה, להם אין כבר בית לחזור אליו, לכל היותר הם יכולים להצטרף
לקהילת ניר עוז ששהתה אז במלון באילת, ולימים עברה לכרמי גת, כדי שיוכלו לפחות
להימצא בחיק קהילתם הקטנה והפגועה מאד, ולהמתין יותר משנה לשובו של אביהם. הספר
שנכתב בטרם עופר קלדרון שב מן השבי, מנכיח בעוצמה את מצוקת השבים מן השבי, ובפרט
כאשר מדובר בילדים שאולצו להשאיר מאחור את אביהם. כמה וכמה ילדים כאלה, חלקם קטנים
מאד, מצפים עדיין לשובו של אביהם, ומתחננים לשווא לזכות בהקשבתה של ממשלה מרושעת
ואטומת-לב. קשה מאד לשמוע את דבריה של קלדרון, כי בנפשם, ילדיה נמצאים עדיין בעזה.
"לראות
את השמיים הכחולים", שם הספר, מתמצת את תקוות החטופים לצאת לחופש מחשכת
המנהרות תרתי משמע. הוא כתוב בפשטות, ברהיטות ובכנות, והדס קלדרון מתארת בו איך
נאלצה להפוך מאשה אלמונית לרוב הציבור, לדמות ציבורית שנאבקת על הצלת ילדיה, ואחר
כך על הצלת אביהם, למען הצלתו, אך גם כדי לאפשר לילדיה הלומי-השבי להשתקם. לא תמיד
קל לה להביט באשה שהפכה להיות כדי להציל את חיי אהוביה. אני מצדי דווקא שמחתי מאד
להתוודע להדס קלדרון ולדמותה הסוערת ורבת העוצמה, לאחותה גלית שבתה נויה נרצחה עם
סבתה כרמלה דן, לאחיו של עופר ניסן ובת דודתו יפעת, לאיילה מצגר, לדני אלגרט, לעינב
צנגאוקר, לרחל וג'ון גולדברג-פולין, ולבני משפחות חטופים אחרים, שהפכו בעל כורחם
לגיבורים של טרגדיה נוראה שהמיטה עלינו ומוסיפה להמיט עלינו ממשלת הזדון, ושדווקא בשעתם
הקשה ביותר לימדו אותנו כמה עוצמה יש במסירות ובאהבה, והחזירו לנו את האמון באדם.
הדס
קלדרון, לראות את השמיים הכחולים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024