כשֶׁשְּׁנֵינוּ נִפְרַדְנוּ
בִּשְּׁתִיקָה וּדְמָעוֹת,
שְׁבוּרֵי-לֵב לְמֶחֱצָה
לְשָׁנִים בְּלִי לְהִתְרָאוֹת.
לֶחְיֵךְ הָפְכָה חִוֶּרֶת, קָרָה
וּנְשִׁיקָתֵךְ קָרָה עוֹד יוֹתֵר
בֶּאֱמֶת אוֹתָה שָׁעָה בִּשְׂרָה
עַד כַּמָּה אֶצְטַעֵר.
טַל הַשַּׁחַר זָרַם
צוֹנֵן עַל מִצְחִי
כְּמוֹ אַזְהָרָה
אֵיךְ אֶפּוֹל בְּרוּחִי.
כָּל נְדָרַיִךְ מוּפָרִים
זֻלְזְלָה תְּהִִלָּתֵךְ,
כְּשֶׁאֶשְׁמַע בִּשְּׁמֵךְ מְדַבְּרִים
אֶחֱלֹק בְּחֶרְפָּתֵךְ.
מַזְכִּירִים אֶת שְׁמֵךְ בְּפָנַי,
כְּמוֹ בְּשׂוֹרַת מִיתָה בְּאָזְנַי
גּוּפִי חֲֲמַַרְמַַר –
מַדּוּעַ זִכְרֵךְ כֹּה יָקָר?
אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁהִכַּרְתִיךְ,
הֵם שֶׁהִכִּירוּךְ יוֹֹתֵר.
זְמַן רַב, זְמַן רַב אֶצְטַעֵר עָלַיִךְ,
צַעַר עָמוֹק מִכְּדֵי לְסַפֵּר.
בַּסֵּתֶר נִפְגַּשְּׁנוּ
בִּשְּׁתִיקָה אֶתְאַבֵּל
שֶׁלִּבֵּךְ יָכוֹל לִשְּׁכֹּחַ
וְרוּחֵךְ לְהַתֵּל.
אִם עָלַי לְפֹגְשֵׁךְ
אַחֲרֵי שָׁנִים אֲרוּכּוֹת,
כֵּיצַד עָלַי לְבָרְכֵךְ –
בְּדִמְעָה וּשְׁתִיקוֹת.
זהו אחד משירי האהבה של המשורר הרומנטי הגדול לורד ג'ורג' גורדון ביירון
(1788- 1824) שחביב עלי, ומסגיר מעט מחיי האהבה הסוערים שלו, שחוללו בזמנו לא מעט
שערוריות, וגרמו לו לעזוב את בריטניה לתמיד באפריל 2016, זמן קצר לאחר שנפרד מאשתו
אנבלה מילבנק, ומבתם המשותפת עדה, שנודעה לימים כמתמטיקאית עדה קינג, רוזנת לאוולייס
Lovelace. הוא נדד בשוויצריה
ואיטליה, וחי בוונציה, ברוונה, בפיזה ובגנואה. בין שאר מפעלותיו למד ארמנית ונטל
חלק בהכנת מילון אנגלי-ארמני.
במרץ 1821 פרץ ביוון מרד נגד השלטון העות'מני. בעת שהותו בגנואה פנו
לביירון נציגי הסיעות השונות ביוון וניסו לגייס את תמיכתו, כמו גם אדוארד בנקיר,
בריטי שתמך בעצמאות יוון. נראה שתחילה התלבט ביירון באיזה אופן לסייע ליוונים, ואם
להישאר באיטליה או להפליג ליוון. בשלהי 1823 עזב ביירון את גנואה ולאחר תלאות
וחניות במקומות שונים הגיע בראשית ינואר 1824 למיסולונגי ביוון והתחבר ליוונים
המורדים באימפריה העות'מנית. הוא מכר את אחוזתו באנגליה ותרם את הכסף להקמת בריגדה
שנקראה על שמו, כדי להילחם בתורכים. בפברואר חלה וב-19 באפריל 1824 נפטר ממחלתו.
המרד היווני בעות'מנים נמשך, ובשנת 1825 הוכנע בידי שליט מצרים איברהים פאשה, בן
בריתם של העותמנים. רק לאחר שאנגליה, צרפת
ורוסיה חברו יחד והכניעו את הצי המצרי (קרב נאווארינו ב-20 באוקטובר 1827), ורוסיה
המשיכה להילחם בעות'מנים עד 1829, נפתחה הדרך לעצמאות יוון, שהוכרה באמנת
קונסטנטינופול ביולי 1832. בפועל נשארה יוון בחסות המעצמות, שהמליכו עליה את נסיך
בוואריה אוטו. תמיכתו של ביירון ביוונים לא השפיעה במיוחד על מהלך המרד היווני, אך
השפיעה מאד על דעת הקהל בבריטניה לטובת התמיכה הבריטית בעצמאות יוון, ויוון מוקירה
מאד את זכרו. למרות שיצאו לביירון לאחר מותו מוניטין של לוחם בתורכים לצד היוונים,
בפועל היתה עזרתו למורדים בעיקר כספית ודיפלומטית, והוא השקיע את רוב הונו בסיוע
למורדים, והתאמץ מאד, לא תמיד בהצלחה, לפשר ולאחד בין הסיעות השונות של המורדים
היוונים, שנלחמו זו בזו לא פחות משנלחמו בתורכים.
מעבר להתעניינות של ביירון במדינות הים התיכון, שגרמה לו לסייר עוד
בצעירותו, בטרם עזב את אנגליה לצמיתות, באלבניה וביוון, ולהתעניין בתרבות הארמנית,
נבע יחסו המיוחד ליוון גם מהשקפתו שקיימת מחויבות מצד אנגליה ומצד אירופה בכלל
לתרבויות העתיקות שמהן ינקו. בשירו: "ביום שבו השלמתי את שלושים ושש
שנותי", [ראו להלן], למרבה הצער יום הולדתו האחרון (22 בינואר 1824), הוא אומר
שיוון כבר התעוררה, וכעת הוא מבקש מרוחו להתעורר ולחשוב באמצעות מי זורם דם-חייו אל
"אגם-הורתו", כשכוונתו ליוון:
Think through whom thy life-blood tracks its parent lake
הוא רואה ביוון את אמה יולדתה של בריטניה, או של אירופה בכלל, ומכאן
שואב את המחויבות כלפיה ואת המניע להילחם למען חירותה.
השקפה דומה הניעה את ביירון להזדהות עם סבלו של עם ישראל בגלות, כמובן
מתוך היכרותו העמוקה מילדות עם הטקסט התנ"כי. בשנת 1814 פנה אליו המלחין
היהודי יצחק נתן (1790-1864) וביקש ממנו לחבר מלים לניגונים שהלחין או עיבד, ותיאר
בפני ביירון כניגונים עבריים מימי התנ"ך. נתן פנה תחילה לסופר וולטר סקוט שלא
שיתף פעולה, ואז פנה לביירון. ביירון מסר לנתן כמה שירים שכתב קודם לכן ואחרים
שכתב במיוחד. הפרסום הראשון של תריסר שירים הצליח מאד, והם הוסיפו שירים נוספים,
בסך הכל שלושים, שגם פרסומם הצליח מאד. ביירון העניק לנתן את הזכויות על השירים
וגם השאיר לו כסף עבור ההוצאה לאור, בטרם עזב את בריטניה לתמיד. Hebrew Melodies נמנות עד
היום בין יצירותיו המוכרות והאהובות ביותר של ביירון, שכנראה האמין באמת ובתמים שמדובר
בניגונים מימי התנ"ך, אמונה שתאמה את המשיכה הרומנטית ליצירות עתיקות, שחלקן
התגלו לימים למרבה האכזבה כיצירות בנות הזמן.
שירי הניגונים העבריים שהתחבבו מאד על הבריטים, ונודעה להם השפעה מיטיבה
על היחס בבריטניה לעם היהודי ולציונות, הסעירו את סופרי ההשכלה העברית. יל"ג
(יהודה לייב גורדון), שתרגם כמה מ"שירי ציון" של ביירון, כתב כך בהקדמה
לתרגומיו, שהכתירם בכותרת "זמירות ישראל":
"השירים האלה כבר נעתקו ללשון הקודש כמה פעמים כולם או מקצתם,
ולגודל יוקרתם העתקה אחת יתירה לאו כנטול דמי. כי האיש הגדול הזה, אחד מאצילי
אנגליא (1788–1823) אשר קשת גבורים וקסת הסופרים היו יחדיו מצומדות על מתניו, היה
זהיר מאוד כמצות “ואהבת לרעך כמוך”, ובכל מקום אשר ראה עשוק ורצוץ משפט חש לעזרתו
כאשר יוכל. וכשם שהיה צר לו בצרת היונים המדוכאים אז תחת יד תוגרמה [תורכיה] וימהר
לעזרתם בְּקַשְׁתּוֹ, כן נֶחְלָה על שבר יוסף ויעזור לבני ישראל בקסתו, – ביירון
זה היה הראשון אשר החל בזמירותיו אלה להעיר אהבת ציון וחבת ירושלים בלבב בני עמו
וארצו, והאהבה הזאת שמורה לנו בלב העם הזה הרבה יתר מאד מכל עמי הארץ. על כן עלינו
לתת כבוד לשם המשורר הזה ולהוקיר זכרו בקרב עמנו." כמה שנים אחריו, ב-1890,
פרסם שלמה מנדלקרן תרגום משלו לשירים תחת הכותרת "שירי ישורון". על "הניגונים
העבריים" ןתרגומיהם לעברית פרסם אליהו הכהן מאמר יפה באתר "עונג
שבת" (20 ביולי 2018). אל מתרגמי ההשכלה נוספו במאה העשרים משוררים עבריים
נוספים שתרגמו מ"שירי ציון" של ביירון, ביניהם אביגדור המאירי, ש. שלום
ויעקב אורלנד. האחרון תרגם את כל מחזור השירים ופרסמו בשנת 1944.
למרות ההתרגשות שעוררו בזמנו שיריו "העבריים" של ביירון בקרב
המשוררים העבריים וציבור קוראיהם, צר היה לי לשמוע כעת, במהלך הסופה, שהיוונים מוקירי
ביירון כינו על שמו, כמה מעט מכירים כיום בישראל את סיפורו של ביירון ואת שיריו,
שכדברי יל"ג היתה להם השפעה גדולה על יחסם של הבריטים לציונות, שאולי לא
התכוון אליה ולא תיאר לעצמו את עוצמתה, אבל החמלה וההזדהות בשיריו עם גורלם של
היהודים גדולות כל כך, שהן חדרו ללבבות רבים. כפי שציין יל"ג, יוון וארמניה נשלטו
באותם ימים על ידי האימפריה העות'מנית, וקשה היה לו לשאת את המחשבה על המדינות
הנוצריות העתיקות נאנקות תחת השלטון המוסלמי. כך ראה גם את ארץ-ישראל, אף היא תחת
השלטון העות'מני, שלטון שביירון מתאר בשיר שלהלן כחסר-אל, יחס נפוץ באירופה לשולטנות
המוסלמית כאל "כופרים".
אני מתרגמת כאן מחדש שניים מהשירים בקובץ הניגונים העבריים, שריגשו
במיוחד את הקוראים היהודים וזכו לתרגומים רבים לעברית, אך העברית התחדשה ותרגומיהם
הישנים התיישנו מעט, גם אם יופיים של אותם תרגומים נושנים עומד בעינו.
בְּכוּ לַבּוֹכִים עַל נְהָרוֹת בָּבֶל
שֶׁאַרְצָם חֲלוֹם, מִקְדָּשָׁם שְׁכוּחַ-אֵל,
בְּכוּ עַל נֵבֶל יְהוּדָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּר
קוֹנְנוּ – בַּאֲשֶׁר דָּר אֱלֹהֵיהֶם, חֲסַר-אֵל דָּר!
וְהֵיכָן רַגְלֶיהָ הַמְּדַמְמוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל יִנָּקוּ?
וּמָתַי שִׁירֵי צִיּון שׁוּב לָאֹֹזֶן יִמְתְקוּ?
וּלְקוֹלוֹֹ הַשְּׁמֵימִי שֶׁל
נִגּוּן יְהוּדִי
הַלְּבָבוֹת שׁוּב יֵצְאוּ בְּרִקּוּדִים?
שִׁבְטֵי הָרֶגֶל הַנּוֹדֶדֶת, הֶחָזֶה בְּלִי כֹּחַ,
אֵיךְ תִּמָּלְטוּ וְתִמְצְאוּ מָנוֹחַ!
לַתּוֹר יֵשׁ קֵן, לַשּׁוּעָל יֵשׁ מְאוּרָה,
לַאֱנוֹשׁוּת יֵשׁ אֶרֶץ – אַךְ לְיִשְׂרָאֵל רַק אֶת קִבְרָה!
על היום בו החריב טיטוס את ירושלים
מֵהַהָר הָאַחֲרוֹן הַנִּשְׁקָף עַל מִקְדָּשֵׁךְ לְפָנִים
אֲנִי צוֹפֶה בָּךְ, הוֹ צִיּוֹן! נִמְסֶרֶת לָרוֹמָאִים,
שִׁמְשֵׁךְ הָאַחֲרוֹנָה שׁוֹקַעַת, וּלְהָבוֹת נְפִילָתֵךְ
מְהַבְהֵבוֹת בְּמַבָּּטִי הָאַחֲרוֹן עַל חוֹמָתֵךְ.
אֶת מִקְדָּשֶׁךְ חִפַּשְׂתִּי, חִפַּשְׂתִּי אֶת בֵּיתִי,
וּלְרֶגַע שָׁכַחְתִּי אֶת חוֹבָתִי:
רַק בְּאֵשׁ הַמָּוֶת צָפִיתִי, שֶׁאֶת מִקְדָּשֵׁךְ כִּרְסְמָה,
וּבַיָדַיִם הַכְּבוּלוֹת שֶׁלַשָָּׁוְא יְבַקְשׁוּּ נְקָמָה.
בַּעֲרָבִים רַבִּים, צָפִיתִי מִמְּרוֹם הַמָּקוֹם
בּוֹ נִשְׁקְפָה מְהַבְהֶבֶת, קֶרֶן אַחֲרוֹנָה שֶׁל הַיּוֹם,
בִּשְּׁקִיעַת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, בַּגְּבָהִים נִצָּב,
צָפִיתִי מִן הַהָר שֶׁאֶל מִקְדָּשֵׁךְ נִשׁקָף.
וְכָעֵת עַל אוֹתוֹ הַר עָמַדְתִּי, בְּאֹותוֹ הַיּוֹם,
אַךְ לֹֹא הִבְחַנְתִּי בְּקֶרֶן נְמוֹגָה בַּדִּמְדוּמִים,
הוֹ! לוּ רַק סִנְוֵר הַבָּרָק בִּמְּקוֹם
וְהָרַעַם עַל רֹאשׁ הַכּוֹבֵשׁ הִרְעִים!
אַךְ אֱלִילֵי הַַכּוֹפְרִים לֹא יְטַמְּאוּ לְעוֹלָמִים
אֶת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָאֵל לֹא מָאַס בּוֹ לִשְּׁלוֹט,
וּכְכֹל שֶׁעַמְּךָ מְבֻזֶּה וּמְפֻזָּר בָּעַמִּים,
רַק אוֹתְךָ, אָבִינוּ, נַעֲבֹד.
ואסיים בשיר שכתב ביירון ביום הולדתו השלושים ושש, שהיה למרבה הצער
האחרון שחגג, ב-22 בינואר 1824, כשלושה חודשים לפני מותו, כשהוא נמצא על אדמת יוון
שכה יקרה ללבו, אך רחוק מאהובותיו ומיקיריו:
היום השלמתי שלושים ושש שנים
כָּעֵת הַלֵּב אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּשׁ,
מֵאַחַר שֶׁחָדַל אֲחֵרִים לְרַגֵּשׁ:
וּבְכָל זֹֹאת אִם לִהְיוֹת נֶאֱהָב לֹא אוּכַל,
לְאֶהֹב לֹא אֶחְדַּל!
כַּעָלֶה מַצְהִיב יָמַי
פִּרְחֵי וּפֵירוֹת הָאַהֲבָה כְּבָר אֵינָם.
תּוֹלַעַת, רָקָב וְצַעַר בְּלִי דַּי
לִי לְבַדָּם.
הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת בַּחֲזִי
הִיא לְבַדָּה כְּמוֹ אִי גַּעֲשִׁי:
שׁוּם לַפִּיד לֹא נִצַּת כְּלַהֲבָתָה –
כְּדֵי לִשׂרוֹף אֶת גּוּפָתָה.
הַתִּקְוָה, הַפַּחַד, הַדְּאָגָה הַקַּנָּאִית,
מְנַת הַכְּאֵב הַנַּעֲלָה
וְכֹּחַ הָאַהֲבָה, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַחֲלֹק,
אַךְ נוֹשֵׂא אֶת כְּבָלָיו.
אַךְ "זֶה לֹא זֶה" וְ"זֶה לֹֹא כָּאן" –
מַחְשָׁבוֹת כְּגוֹן אֵלֶה צְרִיכוֹת אֶת נַפְשִׁי לְעַרְעֵר,
לֹא כָּעֵת, בַּמָּקוֹם בּוֹ תְּהִלָּה תְּכַסֶּה אֶת אָרוֹן הַגִּבּוֹר,
אוֹ אֶת מִצְחוֹ תְּעַטֵּר.
הַחֶרֶב, הַדֶּגֶל, הַשָּׂדֶה,
תְּהִלָּה וְיָָוָן, רְאוּ סְבִיבִי!
הַסְּפַּרְטָנִי, נִשָּׂא עַל מָגִינוֹ,
לֹא הָיָה יוֹתֵר חֹפְשִׁי.
עוּרוּ! (לֹא יָוָן, הִיא כְּבָר עֵרָה!)
עוּרִי רוּחִי: חִשְׁבִי דֶּרֶךְ מִי
דַּם חַיֵּּיךָ זוֹרֵם לַאֲגָם שֶׁאוֹתוֹ הָרָה
וְאָז מַגִּיעַ לְיַעֲדִי!
רְמוֹס אֶת הַתְּשׁוּקוֹת הַמְּחַיּוֹת,
שֶׁל גַּבְרִיּוּת לֹא רְאוּיָה בַּאֹפִי -
עַד שֶׁתּוּכַל שְׁוֵה-נֶפֶשׁ לִהְיוֹת
גַּם לְחִיּוּךְ, גַּם לִסְּלִידָה מִיּוֹפִי.
אִִם תִּתְחָרֵט עַל הַנְּעוּרִים, לָמָה לִחְיוֹת?
אֶרֶץ הַמָּוֶת הַמְּכֻבָּד
הִיא כָּּאן. – עֲלֵה אֶל הַשָּׂדֶה, וּוַתֵּר
עַל נִשְׁמַת אַפֵּךְ לָעַד!
חַפֵּשׂ – פָּחוֹת מְחַפְּשׂים מִשֶׁמוֹצְאִים –
קֶבֶר חַיָּל, הֲכִי טוֹב בִשְׁבִילְךָ:
וְאָז הֵבֵּט סָבִיב וּבְחַר אֲתָר מַתְאִים,
וּמְצָא מְנוּחָתְךָ.
