חוזרים להפגין

 

הערב חזרנו להפגין בירושלים כמו לפני המלחמה, נגד ריסוק הדמוקרטיה, ונגד הפגיעה במערכת המשפט, ונגד חוק ההשתמטות ונגד חנינה לנתניהו, ונגד הממשלה הפשיסטית שמציפה את הארץ בשנאה וגזענות, ובעד ועדת חקירה ממלכתית למחדל השביעי באוקטובר. יש כל כך הרבה דברים להפגין עליהם, והם רק הולכים ומתרבים מיום ליום. צעדנו מצומת עזה – מטודלה לבית הנשיא, אבל בניגוד להפגנות שהתקיימו לפני המלחמה בכביש מול בית הנשיא, הפעם חסמו אותנו במרחק עשרות מטרים מבית הנשיא, כי עכשיו כשנתניהו מחכה שהרצוג ייתן לו חנינה ויבטל את המשפט נגדו, בית הנשיא הוא כבר לא בית העם, אלא הוא כמו בית ראש הממשלה ברחוב עזה, מקום חסום שאסור לאזרחים להתקרב אליו, וחסמו את הגישה לבית הנשיא מכל הצדדים. ברחביה אפשר לראות את התקדמות הדיקטטורה באופן גראפי, לפי האיזורים שנחסמים לציבור הרחב, ולפי גובה הגדרות שנמתחות סביבם. כמו שבהתחלה ברחובות בלפור וסמולנסקין סביב מעון ראש הממשלה היו רק מחסומים, ואז גדרות סורגים שנפתחות, ובסוף סגירה מוחלטת, ואחר כך סביב בית ראש הממשלה ברחוב עזה היו מחסומים זמניים, ואז גדרות גבוהות וסורגי קבע ותריסי ברזל, ואז בטונדות עם שערי קבע, עכשיו גם בית הנשיא נסגר במחסומים ניידים, ואני תוהה אם בהמשך יסגרו גם את בית הנשיא בגדרות גבוהות וסורגים ובשערי ברזל, והוא יהיה מחוץ לתחום לאזרחים, כי בדיקטטורה השלטון לא נגיש לאזרחים, ומה שהאזרחים רואים מול פניהם זה מחסומים ושוטרים עם רובים ארוכים, כאלה שהממשלה סירבה לתת לכיתות הכוננות בעוטף עזה, אבל תמיד נתנה לשוטרים נגד האזרחים, כי ממשלת נתניהו מעולם לא הגנה על האזרחים מהאויבים, אבל תמיד הגנה על עצמה מהאזרחים, שהם מבחינתה האויבים הכי גדולים שלה, מה שלא מפריע לשרים להתפלא שכל כך הרבה אזרחים מרגישים שהממשלה היא האויבת הכי גדולה שלהם. זה גורם להרבה אזרחים לפחד מהממשלה, אבל ככל שהאזרחים מפחדים מהממשלה, הממשלה הרבה יותר מפחדת מהאזרחים.

ההפגנה היתה קצרה יחסית, ודיברו בה צבי זוסמן, אבא של בן זוסמן שנפל בקרב ברצועת עזה, והמילואימניק תום פנחסי שנלחם נגד חוק ההשתמטות, ובסוף ההפגנה התחיל לרדת גשם, והתחלנו להתפזר הביתה. מכיוון שאי אפשר היה ללכת דרך בית הנשיא הלכתי דרך רחוב ארלוזורוב, וכשהגעתי לצומת שבו רחוב ארלוזורוב מצטלב עם רחוב עובדיה מברטנורא, שמעתי צעקות וראיתי שהשוטרים מקיפים את ידידיי מהשכונה שאקרא להם כאן סבא וסבתא של יובל ודן, שרצו לחזור מההפגנה לביתם והשוטרים מנעו מהם לעבור ואמרו שהסבא תקף שוטר, אבל אני מכירה את הזוג הזה כל כך הרבה שנים ואני לא מאמינה שהסבא תקף שוטר וגם שמעתי שהסבתא צעקה למה השוטר מתנהג באלימות עם אדם מבוגר. השוטרים והשוטרות שעמדו שם אמרו שיש חסימה ואסור לעבור משם. זו היתה הפעם הראשונה משלוש שנים של הפגנות שראיתי שהשוטרים מונעים מאנשים ללכת הביתה. תמיד כשאמרתי להם את כתובתי הם נתנו לי ללכת הביתה. בעצם הם לא מנעו מכולם לעבור. לכמה אנשים שהיה ברור שהם לא חזרו מההפגנה נתנו לעבור, אבל לאנשים שחזרו מההפגנה לא נתנו ללכת הביתה. עמדתי בצד והסתכלתי מה קורה. הסבא ביקש שיביאו קצין גבוה שיעשה סדר, והסבתא שהיא אשה מאד שקטה בחיים הרגילים צעקה מאד על השוטרים שיניחו לבעלה שהוא אדם מבוגר. הם אנשים בשנות השבעים לחייהם. היו שם עוד כמה אנשים שמכירים את הזוג או שרצו לעבור ונחסמו או שסתם חזרו מההפגנה וצילמו את מה שקורה כדי שיהיה תיעוד. בסוף ראיתי ששוטר ליווה את הסבא והסבתא הביתה, אבל עדיין לא הניחו לנו לעבור ברחוב עובדיה מברטנורא אז הלכתי מסביב. נזכרתי בתקופה של הפגנות בלפור שגם אז השוטרים לא רק ניסו למנוע מאנשים להצטרף להפגנות, אלא גם מנעו מהם אחר כך להתפזר הביתה ויצרו במכוון חיכוכים, כדי שיוכלו לומר שהמפגינים מסוכנים או אלימים ולעצור אותם ולקחת מהם פרטים ולהתנכל להם אחר כך, למרות שהמפגינים לא עשו שום דבר שאסור לעשות, רק הפגינו נגד נתניהו, ואי אפשר היה שלא לחשוב על שכונת רחביה, שרחובותיה משקפים את התקדמות הדיקטטורה של נתניהו ואת צמצום המרחב הדמוקרטי שבו זכאים האזרחים להסתובב ולהתקיים וגם להפגין נגד הממשלה בלי להיחשב לעבריינים. עבר עלינו כל כך הרבה מאז הפגנות בלפור. הבלפוריסטים הפכו לקפלניסטים ומואשמים תדיר על ידי ממשלת המשתמטים בסרבנות גיוס, למרות שהם משרתים הכי הרבה במילואים, והרבה פעמים גם אחרי הגיל ובהתנדבות, והממשלה שמפחדת לאבד את השלטון מנסה להתבצר יותר ויותר ולהתנכל יותר ויותר למפגינים ולמוחים, ומן הסתם ההתנכלות למפגינים תלך ותחמיר ככל שנתקרב לבחירות, כי הממשלה מאד מפחדת לאבד את השלטון, ובאמת אחרי ההפגנות בבלפור נתניהו איבד את השלטון, למרבה הצער והזוועה רק לשנה וחצי, ואחרי שחזר לשלטון המיט עלינו את אסון השביעי באוקטובר. גם הפעם נתניהו יאבד את השלטון, אבל זה לא יהיה לשנה וחצי אלא לתמיד.