יום ראשון, 10 בפברואר 2019

ראם, קרנף או חדקרן


איזו מין חיה היא הראם, שמופיעה בתנ"ך תשע פעמים בכתיב רְאֵם, רֵם, רֵים או רְאֵים, פעמיים במשא בלעם, כמשל לעם ישראל, פעם בברכת משה לשבטי בני יוסף אפרים ומנשה, פעם בחזיונות הנביא ישעיהו, שלוש פעמים במזמורי תהלים ופעמיים ברצף באיוב ל"ט, כלומר אך ורק בטקסטים פיוטיים מליציים, דבר שמעיד על כך שכבר בזמן שנתחברו ספרי התנ"ך, המלה לא היתה  בשימוש יומיומי ונשתמרה רק בפיוטים ומזמורים עתיקים, ואף החיה שאליה התייחסה נשכחה או נעלמה. אפשר היה לחשוד שמדובר בכלל בחיה מיתולוגית, כמו התנין והלויתן שמקור שמם בחיות דמיוניות מן המיתוס האכדי, ורק מאוחר יותר נזדווגו שמותיהם לחיות ממשיות. אבל בשלושה מן האיזכורים מופיע הראם כמקביל לשור או לפר:

 בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. דברים ל"ג, י"ז.

וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן. ישעיהו ל"ד, ז.

וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. תהלים כ"ט, ו'.

ומכאן אפשר להניח שמדובר בסוג של בקר, ושבן הראם דומה לעגל בקר. פרק ל"ד בישעיהו מחזק הבנה זו, שכן נזכרים בו שוב ושוב סוגי בקר, ובפרט כאשר מסתכלים על שני הפסוקים העוקבים בישעיהו ל"ד, ו-ז:

חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים, כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן.

בשני הפסוקים תיאור קשה של טבח באויבים שמדומה לשחיטה המונית של בהמות למאכל, בפסוק ו' מן הצאן ובפסוק ז' מן הבקר. וכך אכן סוברים רוב המפרשים, שראם הוא מין בקר ושאולי הכוונה לשור הבר שממנו בויית הבקר והוא חיה שנכחדה. ויש שמזהים את הראם עם המין המכונה כיום "ראם לבן" שהוא מין איילה, ואיננו בן בקר, אך יש לו קרניים ארוכות שמתאימות לתיאורים המאדירים את קרני הראם כמו בפסוק הנ"ל בברכת משה בספר דברים וכן בתהלים:

וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. תהלים צ"ב, י"א

אבל בתהלים נזכר הראם גם בהקבלה לאריה, שמכאן שמדובר בחיה גדולה ומסוכנת במיוחד:

הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי תהלים כ"ב, כ"ב

וגם בדברי בלעם מתואר הראם כחיה טורפת ולא כאוכל עשב:

אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. במדבר כ"ד, ח.

תיאור שמתאים להקבלה בין הראם לאריה, אם כי יש מפרשים שרואים כאן הקבלה שניגוד בה: האריה טורף בפיו ואילו הראם אוכל העשב תוקף בקרניו. אבל בלעם מתאר בפירוש חיה טורפת שאף מגרמת עצמות, מכרסמת את העצמות. גם אזכור הראם בספר איוב הוא בלשון סגי נהור, כאשר נשאלת השאלה הרטורית-אירונית, האם אפשר לנהוג בראם כפי שנוהגים בשור שרותמים למחרשה:

איוב ל"ט ט-י: הֲיֹאבֶה רֵּים עׇבְדֶךָ אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ?  
הֲתִקְשׇׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ?

הראם שמוזכר בחלק מהפסוקים כמקבילו של השור, מתואר כאן כהיפוכו הגמור: חיית בר חופשית שאיננה עומדת לשירות האדם, שלא ניתן לרתום אותה למחרשה כדי לחרוש ולשדד את האדמה, כפי שנוהגים בשור.

המלה תועפות שנזכרת בדברי בלעם אף היא מלה עתיקה שנזכרת בתנ"ך ארבע פעמים בלבד, פעמיים בדברי בלעם ועוד פעמיים בתהלים ובאיוב, כלומר גם כן בטקסטים פיוטיים בלבד המשמרים מליצות שיצאו משימוש:

אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ. תהלים צ"ה, ד'.

וכן באיוב כ"ב, כ"ה: וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ

על פי ההקשרים מניחים שתועפות פירושו רוממות, גובה או ריבוי, כמות עצומה, אבל הפירוש הוודאי של המלה נעלם מאיתנו, וכבר חז"ל לא הכירו את פירוש המלה ובשל השורש המשותף קישרו אותה למלה עוֹף באופן משעשע למדי:

"אל מוציאם ממצרים: אמרת לי עם יצא ממצרים מעצמן, ואינו כן, אלא הוא הוציאם כתועפות ראם. כך הוא מידתו: חָטְאוּ קמעא, הורידם כעוף, שנאמר "אפרים כעוף יתעופף כבודם" (הושע, ט', י"א), זכו מעלן ומרוממן כעב, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה". (ישעיהו ס', ח').

אולי אכן נגזרה המלה "תועפות" משורש "עוף", אבל ברור מדברי חז"ל אלה שאין להם מושג מה פירוש המלה.

ואילו אבן-עזרא סבר שתועפות היא מלה נרדפת לקרנים, כלומר שתועפות ראם הן קרני ראם, ותועפות הרים הן קרני הרים, ואולי התכוון לפסגות ההרים המחודדות.

אם דוברי העברית לא ידעו מהו ראם ומהן תועפות ראם, כל שכן שמתרגמי התנ"ך הנוצרים התקשו לתרגם את שם החיה. בתרגום השבעים תורגם "ראם" כ"חדקרן", Monoceros ביוונית, שם שיכול להתייחס גם לקרנף, שלרוב מכונה Rhinoceros, מלה שכמו בעברית מורכבת מצירוף של "קרן" ו"אף", וגם לחיה מיתולוגית, שנחשבה בזמנו לחיה ממשית, ומכונה בלטינית Unicornuus, שם דומה מאד לUnicornis –, המלה הלטינית לקרנף, שאפשר לתרגם גם כן כ"חדקרן". בוולגטה, התרגום הלטיני של הירונימוס המקודש בכנסיה הקתולית, אין עקביות: לעתים תירגם הירונימוס "ראם" ל"קרנף", ולעתים ל"חדקרן", ואפשר שראה בשני השמות שמות נרדפים לקרנף. כך:

אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. במדבר כ"ג, כ"ב.

תורגם "אל הוציאו ממצרים, אשר עוצמתו דומה לקרנף". הירונימוס הבין איפוא "תועפות" במשמעות של עוצמה, כוח:
 Deus eduxit eum de Aegypto cuius fortitude similis est rinocerotis

כך גם בפסוק מברכת משה ליוסף ובניו:

 בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. דברים ל"ג, י"ז.

גם כאן תורגם הראם בשם המקובל לקרנף, Rhinoceros:
Quasi primogeniti tauri pulchritudo eius, cornua rinocerotis cornua illius, in ipsis ventilabit gentes usque ad terminus terrae. Hae sunt multitudines Ephraim et haec milia Menasse.

גם בספר איוב מתורגם הראם לקרנף:

איוב ל"ט ט-י: הֲיֹאבֶה רֵּים עׇבְדֶךָ אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ  
הֲתִקְשׇׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ

 Numquid volet rhinoceros servire tibi aut morabitur ad praesepe tuum? Numquid alligabis rinocerota ad arandum loro tuo aut confringet glebas valium post te?

אבל בפסוק מספר ישעיהו ל"ד, ז':
וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן.
תירגם הירונימוס "ראמים" כ-Unicornes, חדי קרן.

Et descendent unicornes cum eis, et tauri cum potentibus, inebriabitur terra eorum sanguine et humus eorum adipe pinguium.

ואילו בשלושת האיזכורים של הראם בתהלים, תירגם הירונימוס בכל פעם בצורה שונה:
הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי תהלים כ"ב, כ"ב
Psalmi 21, 22: salva me ex ore leonis et de cornibus unicornium exaudi me
כאן הראמים הינם חדי קרן. בתהלים כ"ט הראמים הם דוקא קרנפים, ליתר דיוק קרנף אחד, כי בן-ראמים מתורגם ל"בן קרנף", למרות שההקבלה בין עגל לקרנף צעיר מוזרה מעט לדעתי:

 וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. תהלים כ"ט, ו':
Psalmi heb 28: et disperget eas quasi vitulus libani et Sarion quasi filius rinocerotis.

ואילו בתהלים צ"ב, י"א תירגם הירונימוס את המלה ראם בשמו היווני של החדקרן Monoceros:

וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רענן תהלים צ"ב, י"א
Psalmi heb 91, 11: exaltabitur quasi monocerotis cornu meum et senecta mea in oleo uberi

מרטין לותר לעומתו נהג בעקביות ותירגם תמיד ראם לחדקרן, Einhorn, וגם בתרגום המלך ג'ימס הראם מתורגם תמיד לחדקרן, Unicorn. אבל איזו חיה היא חדקרן, כאשר אין מזהים אותה עם הקרנף?

כמה סופרים יוונים ורומים מזכירים חיה בשם חדקרן. פליניוס בHistoria naturalis שלו, מתאר אותה כך:
Reliquo corpore equo simile, capite cervo, pedibus elephanto, cauda apro,   mugito gravi, uno cornu nigro media fronte cubitorum duum eminente.
Plinius, 8, 21, 31, 76. 

כלומר: בשאר הגוף דומה לסוס, בראש לצבי, ברגליים לפיל, בזנב לחזיר בר, משמיע געייה עמוקה, קרן אחת שחורה באמצע המצח, במידת שתי אמות.

כיצד הפכה החיה המוזרה והדוחה שמתאר פליניוס לחדי הקרן החמודים
שכה אהובים בימינו, באמת שאינני יודעת.

יום שני, 4 בפברואר 2019

אין לי למי להצביע


 אני מעריכה את בני גנץ ומשה יעלון ויועז הנדל וצבי האוזר, שהם אנשים הגונים, אבל אני לא רוצה להצביע להם, כי יש לי דעות אחרות. אני רוצה כמובן להחליף את נתניהו. אני כל כך רוצה לסלק מחיינו את עלילות הדם ורעל ההסתה הבלתי פוסקת נגד היועץ המשפטי לממשלה ונגד גדעון סער ואפילו נגד איוב קרא שכל אשמתו היא שהוא לא תיאר לעצמו כמה אחיו הדרוזים יתרגזו על חוק הלאום, שכבר לא אכפת לי מי יחליף את נתניהו. כבר לא אכפת לי שהליכוד יישאר בשלטון, ולא אכפת לי שגדעון סער יהיה ראש הממשלה, למרות שמאד הרגיזו אותי הטיולים לחברון שהוא הכניס לתכנית הלימודים בתור שר החינוך, אבל אני כבר מעדיפה את סער על נתניהו. אני מעדיפה כמעט כל אחד על נתניהו. שיהיה מצדי ראש ממשלה מהליכוד, אבל שיהיה הגון וישר ונקי כפיים ובייחוד שיהיה נורמלי, שלא יראה בכל מקום אויבים ותככים, שבעצם משקפים את הנכלוליות שלו עצמו, ובייחוד משקפים טירוף שקשה מאד להכיל. ואני לא יודעת למי להצביע. אני אשמח אם בני גנץ יחליף את נתניהו. אני אפילו אשמח אם יאיר לפיד, שהוא בן אדם טוב, יחליף את נתניהו. אבל אני לא מסוגלת להצביע בשבילם. כולם יותר מדי ימניים בשבילי.
ולאבי גבאי אני ממש לא רוצה להצביע. כשהוא אמר שהשמאל שכח איך להיות יהודים הוא נשמע בדיוק כמו נתניהו, ולמה שאני אצביע למישהו שמדבר כמו נתניהו והוא אפילו לא ראש ממשלה. וחוץ מזה אני לא סובלת את איציק שמולי מסיפורה של שפחה, שחושב שהזכות העיקרית של הומוסקסואלים זה לנצל נשים עניות, וכל הזמן מדבר על כמה שהוא מסכן כי לא מספקים לו שפחת הולדה שתלד לו בנים בלי זכויות של אם. אולי גם בני גנץ ומשה יעלון תומכים בזה, אבל ממילא אני לא מצביעה להם אז פחות אכפת לי במה הם תומכים. אבל גם את מרץ אני לא סובלת, למרות שזאת לכאורה מפלגה בדעות שלי. לפעמים נדמה לי שדוקא מרץ שונאת אותי. אין שם הרבה אהבה לאנשים שלא מתאימים לתבנית מסוימת. אז מי נשאר? אולי אורלי לוי שהיא לפחות אשה שלא באה מהצבא ולא מדברת כמו גנרל, אבל אומרים שאולי היא לא תעבור את אחוז החסימה ואז הקול שלי יילך לאיבוד, ואולי היא תתאחד עם גנץ ולא בא לי להצביע לגנץ. ואני מאד רוצה להיפטר כבר מנתניהו, לפעמים נדמה לי שאם אשמע עוד פעם אחת שהיועץ המשפטי לא בסדר, ושגדעון סער זומם לעשות לו הפיכה, אני עלולה לשבור את הטלויזיה כמו במערכון המפורסם של אורי זוהר ואריק איינשטיין, ואולי לא יהיה לי כסף לקנות חדשה. כשכל כך רוצים להשיג משהו, צריך לעשות משהו בשביל להשיג את זה, הרי אי אפשר לשבת בבית ולתלוש שערות ולצפות שנתניהו יעוף מעצמו, אבל אני לא יודעת למי להצביע. אני בעד שתקום מדינה פלשתינית אמיתית במקום הרשות הפלשתינית, שאולי תצליח להשתלט גם על עזה, הלואי, ואני בעד חלוקת ירושלים, כי זה צודק שירושלים המערבית תהיה הבירה שלנו וירושלים המזרחית תהיה הבירה של הפלשתינים, ואני בעד ביטול חוק הלאום שאין בו שום צורך, כי הסעיפים שנתניהו מנפנף בהם כמו ההמנון והדגל נחקקו כבר אחרי קום המדינה, והסיבה היחידה שחוקקו את חוק הלאום היא הרצון לפגוע בערבים ולשלול את הזכויות הלאומיות שלהם להשתמש בשפה הערבית כשפה רשמית. מאד חשוב שיבטלו לגמרי את החוק הזה שחוקקו רק בגלל גזענות ושנאה. בני גנץ כבר הבטיח שיתקנו אותו, וגם יאיר לפיד הבטיח, שזה טוב, אבל קשה לי להצביע לאנשים שמדברים על ירושלים מאוחדת ומחכים כנראה לאיזה מעשה נסים שיאחד את העיר המפורדת הזאת שמסרבת להתאחד. בעצם הצבעתי פעם ליצחק הרצוג שהבטיח לשמור על נתניהו מאוחדת, וזה היה בעיקר מעורר רחמים. לא כל כך רציתי להצביע להרצוג, אבל הצבעתי לעבודה מתוך הרגל. עכשיו לא בא לי להצביע לאבי גבאי וגם אין שום מפלגה אחרת שאני רוצה להצביע לה. בני גנץ דיבר על תחבורה ציבורית בשבת, וזכויות של להט"בים, שהוא מתכוון כנראה בעיקר לזכות לשעבד נשים ולקנות תינוקות בכסף. במדינות אחרות זכויות להט"בים זו הזכות להינשא, אבל בישראל איש איננו מדבר על נישואים אזרחיים, שיכלו לעזור מאד גם להומוסקסואלים וגם לנשים, אבל האנשים שרוצים להיות ראשי ממשלה לא רוצים להרגיז את החרדים שאולי יצטרכו אותם בשביל להרכיב ממשלה, אז מראש לא נלחמים על זכויות שעלולות להרגיז את החרדים, ובכלל עניינים של נשים נחשבים למשהו שלא ראוי בכלל לפוליטיקאים רציניים להתעסק בו, ואולי היתה צריכה להיות מפלגה של נשים שתדאג לזכויות של נשים ותפעל לכך שבאמת יהיה שוויון לנשים ושבכלל יהיה שוויון במדינה. עכשיו מחשבה כזו היא רק דימיונית, ורק גנרלים מצליחים להקים משהו שאנשים רוצים להצביע בשבילו, והם מוכנים להתאחד סביב בני גנץ, שאני אשמח מאד אם הוא יצליח להעיף את נתניהו, ויהיה פתאם כזה שקט בלי הסתה ובלי כל הפרשיות והעסקים המלוכלכים. אבל למי אני רוצה להצביע בשביל להעיף את נתניהו אני ממש לא יודעת, וזה מצב די טיפשי.
  

יום חמישי, 31 בינואר 2019

לא בסדר


אֲִנִי מְנַסָּה לַעֲשׂוֹת אֶת הַכֹּל
בְּסֵדֶר מוֹפְתִי וּבְיָד זְהִירָה:
לִשְׁפֹֹּךְ אֶת הַתֵּה לְתוֹךְ סֵפֶל עָגוֹל
וְאֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ קְעָרָה.
(דַּלֶּקֶת פְּרָקִים מַחֲלָה אֲרוּרָה).

אֲבָל קֶמַח מַלְבִּין עַל בְּגָדַי הַשְּׁחוֹרִים,
אֶת הַסֵּפֶל הָפַכְתִּי – יָדִי רַעֲדָה,
וְהָפַךְ הַמַּשְׁקֶה לִי לְמַיִם מָרִים
מִן הַשַּׁיִש אֶל הָרִצְפָּה נִגָּרִים
כִּי לִמְזֹג כָּרָאוּי לֹא אֵדַע.

עַכְשָׁיו אֶצְטָרֵךְ לְמָרֵק כְּתָמִים
כִּי דָּבָר לֹא עָשִׂיתִי כְּהִלְכָתוֹ
וְגַם אִם אֲנַקֶּה מֵאָה פְּעָמִים
מְעֻוָּת לֹא יָשׁוּב לְקַדְמוּתוֹ.

יום ראשון, 27 בינואר 2019

חנה קראל / הוכחות לקיום


את קובץ סיפוריה המתורגמים של חנה קראל "הוכחות לקיום", שהתפרסם בסדרת "פרוזה אחרת" של עם עובד לפני כעשרים שנה, מצאתי בחנות של ספרים משומשים והוא מיד משך את תשומת לבי, כי אהבתי מאד את ספרה "שוב מלך לב אדום" שיצא שנים אחריו, גם כן בהוצאת עם עובד, וגם שמחתי לראות שתירגם את סיפוריה, (מתוך שני קבצי סיפורים שפירסמה בשנות התשעים בפולין) יורם ברונובסקי המנוח, שאני מתגעגעת מאד לכתבות שלו במוסף הספרותי של "הארץ", שמאז לכתו איננו כשהיה. זהו אוסף סיפורים מטלטלים שעוסקים בשואה ובזכרון השואה, ולא פחות מכך הם עוסקים בזהות, זהויות שהשואה ריסקה והעלימה והותירה מהן רק שברי פסיפס שמנסים לחבר, ומכיוון שהוא עוסק בזהות הוא עוסק גם באבהות ובאמהות ובאופן שבו הם מעצבים את זהותו של אדם.
מאז שמצאתי את הספר קראתי בעצם רק אותו. כמה סיפורים קראתי פעמיים, ואת הסיפור הראשון שלוש פעמים. זה סיפור על זוג פולני חשוך ילדים שמחביא בביתם יהודיה צעירה שבעלה נרצח. יום אחד מודיע הבעל לאשתו שהיהודיה בהריון ושלא תעלה בדעתה להלשין עליה. אשתו מעמידה פנים שהיא בהריון ולאחר הלידה מציגה לשכנות את התינוקת כבתה. אחרי המלחמה נעלמת היהודיה. הבעל מחפש אותה, והיא שולחת שליחים לבקש את בתה, אבל הזוג מסרב להיפרד מהילדה ומגדל אותה כבתו. היהודיה משתקעת בגרמניה ושולחת משם מתנות לילדה. בבגרותה מנסה הבת ליצור קשר עם אמה יולדתה, שחליפות מבקשת לראותה ואז דוחה אותה מעל פניה. כשבנה של הבת מבקש לקבל מאמו תשובות על סבתו, היא איננה יודעת להשיב לו, שהרי איננה יודעת בעצמה מי היא ומה משמעות הדבר שהיא בתה של היהודיה, שמתברר שהיא בתה היחידה ולא נולדו לה עוד ילדים, אולי בגלל התנאים שבהם ילדה את בתה יחידתה, שהפכה לבתם של מציליה-שוביה? זו רק מחשבה.
הסיפור הזה הזכיר לי סיפור של אידה פינק על איכר שמסתיר נערה יהודיה ומנצל אותה, סיפור שגרם לי להבין שלהצלה היו לעתים צדדים אפלים. סיפוריה של חנה קראל מציגים את הצלת היהודים ללא הקיטש וההאדרה העוטפים אותה בתעמולה הפוליטית הרווחת בארצות הכיבוש הנאצי ובפולין של ימינו במיוחד: מצבם הנואש של היהודים הוא הזדמנות מבחינת הפולני המציל – לעתים הזדמנות כספית, לעתים הזדמנות מינית, בסיפור הזה זו הזדמנות להשתמש ביהודיה חסרת האונים כפונדקאית, כפי שמכנים זאת היום, באותה מידה של ניכור, נצלנות והיתממות שמאפיינים את צרכני הפונדקאות וסרסוריה באשר הם. הסיפור מעורר שאלות שתשובות עליהן אין: מאין הגיעה האשה היהודיה אל הבעל, שהביא אותה יום אחד לאשתו ואמר שחייבים לעזור לה. כיצד הכיר את האשה היהודיה? האם ניהל איתה רומן עוד לפני המלחמה? האם אנס אותה? האם אהב אותה? אחרי המלחמה ניסה לחפש אותה, אמר לבתו שאמה חיה בהמבורג ושתבקר אותה. מדוע? הרי הוא ואשתו גידלו את הילדה. מדוע חשוב היה לו שתדע מיהי אמה, שתכיר אותה? האם אהב גם את אשתו העקרה, שחי איתה ועינה אותה? ומדוע לא הלשינה אשתו על האשה שבעלה בגד בה איתה? האם מרוב פחד מבעלה? או אולי גם היא רצתה קודם כל בילדה שגידלה אותה כבתה ועם השנים החלה להאמין שהיא בתה? אולי זו איננה שאלה, אולי ברור הדבר שהבעל ואשתו שניהם חפצו בילדה, הרי כל עוד התנהלה המלחמה היתה היהודיה כלואה בביתם ולא יכלה לקחתה מהם. האם נמלטה אחרי המלחמה מפני הבעל? מפני האשה? מפני שניהם? האם בכלל אהבה את בתה, שאולי נולדה לה מאונס, למרות שהאשה מתייחסת אליה כאל מאהבת של בעלה. האם באמת היתה כזו, או שרק נכנעה לו כדי לשרוד, כפי שהיא טוענת בעצמה? מה מרגישה אשה שבתה היחידה גדלה אצל אם אחרת? מה היא חשה כלפי עצמה ומה היא חשה כלפי הילדה?  
ולעתים, כמו בסיפור "דיוקן עם כדור בלסת", הופך המציל עצמו לרוצחם של היהודים שהחביא, אם מתוך פחד, אם מרשעות או תאוות בצע. סיפורים כאלה סופרו הרבה. ההצלה היא לפעמים כלא, לפעמים מלכודת. צדיקות גמורה היא נדירה. בסיפוריה של חנה קראל אין צדיקים. בסיפור "האורן", מסופר על הצלתה של ילדה שנמצאה בזמן המלחמה לבדה ביער. זהו סיפור שיש לו פנים שונות: אשה מגלה שהיא בת מאומצת, כך מספרות לה אחיותיה, שנמצאה משוטטת ביער. האם היא בתה של יהודיה שיצאה מן היער ונרצחה, או שמוצאה הוא אחר? האם זה סיפור על ניסיון לכונן זהות אבודה על רקע השואה, או בכלל סיפור על ניסיון לסחוט כספים ממשפחות יהודיות בארצות הברית, שמחפשות חיפוש נואש אחר קרובי משפחה שאבדו להם בשואה. האם זה סיפור של נוכלות, או סיפור של חמלה? הסיפור הזה טילטל אותי במיוחד, ולא רק מפני שיש בו תיאור של רצח מזעזע. אולי העובדה שקראתי אותו במשרד הפנים, כשהמתנתי לקבל תעודת פטירה של אמי, גרמה לי לתחושה כל כך מוזרה. מה שאיננו יודעים על הורינו הוא מה שאיננו יודעים על עצמנו, מה שמענה אותנו כל חיינו. ואולי זה דוקא מה שאנו כן יודעים, ובוודאות? מאז מתה אמי אני קמה בכל בוקר בתחושה מוזרה שאיני יכולה לפענח, כאילו לא העדר של אמי אני חווה אלא דוקא חדירה לחיי של דמות זרה ומוזרה שהופיעה פתאם. אני חושבת על מה שמעולם לא ידעתי בוודאות או בכלל, ואולי לעולם לא אדע. לפני מותו ביקש ממני אחי להמשיך לחקור את הפרקים הנסתרים בחיי אבי שהיה קומוניסט מנעוריו, עד מתי? אולי כל עוד היתה בו נשמה? כל עוד היה אחי בהכרה חיפשתי בדבקות אחר מסמכים שיטילו אור על התעלומות בחיי אבי, בעיקר כדי שאחי יזכה להתוודע לפני מותו לעוד פיסה של אמת מזהותנו ומחיינו שהיתה נסתרת מעין, אחרי שאיבד את הכרתו ומת הפסקתי לחפש, כבר לא ידעתי למען מי, למען מה. מי אנחנו בכלל, מי היו הורינו, מה יישאר מאיתנו לילדינו. האם ישאו גם הם את כאב ההורים העובר בירושה? את כאב הילדים הגדלים ללא אהבה? ומי יכול בכלל לסלוח, אם גם הילדים שניטשו בשואה כדי להציל את חייהם, אינם יכולים לסלוח, לא לאם שנרצחה ולא לזו שניצלה. 

יום השואה הבינלאומי 2019

יום רביעי, 23 בינואר 2019

הכדורגל מעל הכל


יצחק אספה נהג כשהוא שיכור, פגע בשני נערים שאחד נפצע ואחד נהרג, הפקיר אותם וברח וניסה לשבש ראיות. הוא הואשם בנהיגה בשיכרות, בהפקרה ובשיבוש הליכי משפט, אבל לא האשימו אותו בתאונה ולא האשימו אותו בפציעת נער ובהריגתו של חברו ארי נשר ז"ל. יצחק אספה לא יושב בכלא. הוא משחק כדורגל במועדון מ. ס. אשדוד, שכפי שאני מבינה זה מועדון כדורגל מאד חשוב, ומאד לא היה נוח למועדון הזה שיאשימו את יצחק אספה בתאונה, כי כפי שהבנתי מהתקשורת אספה השתכר במסיבה של המועדון, שבה הגישו משקאות אלכוהוליים, כך שהמועדון בהכרח נגרר לעניין, וזה מן הסתם מזלו הטוב של יצחק אספה. ארי נשר נהרג, וחברו שהרכיב אותו על האופניים מואשם בגרימת מוות ברשלנות. יצחק אספה איננו נאשם בגרימת מוות, והוא איננו יושב בכלא, למרות שנהיגה בשכרות והפקרת נפגעים הן עבירות חמורות, עבירות שדינן מאסר. ובכל זאת יצחק אספה איננו יושב בכלא אלא משחק כדורגל. הוא משחק כדורגל במועדון מ.ס. אשדוד, וזאת אולי התשובה לכל התמיהות. מתברר שכאשר שחקן כדורגל שנוהג בשכרות פוגע ברוכב אופניים, לא פגיעת המכונית גורמת את המות, אלא הרכיבה על האופניים. כמובן שלפעמים הנהג הפוגע איננו אשם בתאונה, למשל כשילדים קופצים לכביש בהפתעה, אבל גם אם נניח שיצחק אספה לא אשם בתאונה, שקשה מאד להאמין במקרה הזה שהוא איננו אשם, עדיין זה לא פוטר אותו מאחריות להפקרה ולבריחה ולניסיון לטשטש ראיות, שאלה עבירות חמורות בפני עצמן שיושבים עליהן בכלא. יצחק אספה בעצמו חשב שהוא כן אשם בתאונה, כי אחרת לא היתה לו סיבה לברוח ולהפקיר את הנערים שנפגעו ולנסות לטשטש ראיות, ואם יצחק אספה כן ברח וכן הפקיר וכן טישטש ראיות, יש בכך לפי ההיגיון שלי כדי להוכיח שהוא מודע לאשמתו או לפחות לאחריותו לתאונה, כי אם אתה לא אשם בכלום ולא ניתן היה למנוע את התאונה, למה שתברח, ומה יש לך לשבש, אלא אם כן הראיות הן נגדך ולא לטובתך. בכל מקרה נהג שבורח ומפקיר את הנפגעים צריך לעניות דעתי לשבת בכלא, כי הפקרה זאת עבירה מאד חמורה, אבל במקרה הזה יצחק אספה איננו יושב בכלא אלא משחק כדורגל, ואת הנער שהרכיב את ארי נשר על אופניו ובעצמו נפצע בתאונה מאשימים בגרימת המוות של ארי נשר, למרות שלא נראה לי שארי נשר היה נהרג לולא יצחק אספה שנהג בשכרות היה פוגע באופניים שעליהם רכבו הנערים, כך שלא ממש ברור לי איך עצם הרכיבה גרמה למוות. זה לא שאני מזלזלת באיסור להרכיב על האופניים ובאיסור לרכב על אופניים בלי קסדה, אבל אם כל כך מחמירים ביחס לעבירות האלה של רכיבה לא חוקית על אופניים ואי חבישת קסדה, נראה לי שלפי אותה פרופורציה צריך קצת יותר להחמיר עם אדם שפגע בזמן נהיגה בשכרות וברח והפקיר ושיבש ראיות, ואי אפשר לפטור אותו מכל אחריות לתאונה ולהאשים בגרימת מותו של ארי נשר את החבר שהרכיב אותו על האופניים, ואת יצחק אספה שלפחות על כך שברח והפקיר וטישטש ראיות אין מחלוקת, לשלוח לשחק כדורגל, כאילו הוא בכלל הקורבן של התאונה ולא הגורם שלה. מבחינה מוסרית ההפקרה של הנפגעים וטשטוש הראיות גרועים יותר מהפגיעה בנערים, כי תאונה מתרחשת לרוב בהיסח הדעת ולא בכוונה, אבל בריחה והפקרה ושיבוש ראיות אלה עבירות שאדם עושה מתוך כוונה וזדון, וזה מה שיצחק אספה עשה, וזה שהוא משחק כדורגל והמועדון שלו מתנהג כאילו הנפגעים בתאונה גרמו אותה, והמשטרה והפרקליטות משתפות מסיבותיהן פעולה עם הטענה הזאת שלא יכולה להתקבל על הדעת, כל זה פשוט בלתי נסבל, וזה שיש עכשיו מערכת בחירות והמון פרשיות שחיתות שהופכות את סיפור התאונה הזו והתנהגות הגורמים המעורבים ורשויות החוק לגביה לפרט שולי בכל החדשות שמציפות אותנו, זה לא הופך את הסיפור הזה למשהו שאפשר לסבול ולעבור עליו לסדר היום. המקום של יצחק אספה הוא בכלא, ולא יכול להיות שמועדון כדורגל חזק יעוות את החוק והצדק בצורה כזאת מפני שיש להם קשרים וכוח. הכדורגל איננו מעל הכל.

יום ראשון, 20 בינואר 2019

אפי נוה וגילה גמליאל


קראתי וראיתי הרבה כתבות על אפי נוה, שעד לפני יומיים היה יושב הראש עתיר הכוח של לשכת עורכי הדין. ואני לא רוצה לעסוק בעניינים שהם עדיין בחקירה, אלא במה שכבר ידוע בוודאות, וטורד את מחשבותי, וזה הקשר שעליו קראתי בכתבות שונות בדה-מארקר, בין השרה גילה גמליאל ובעלה עורך הדין חובב דמרי, לבין אפי נוה. רעייתו של נוה תרמה לגילה גמליאל עבור הבחירות המקדימות בליכוד לפני בחירות 2015, ובאותו זמן פעל בעלה של גמליאל, עו"ד חובב דמרי, למען בחירתו של נוה ליו"ר לשכת עורכי הדין באותה שנה.
הקשר הזה מטריד אותי מפני שגילה גמליאל שיתפה פעולה עם חבר הכנסת יואב קיש בניסיון לבטל את חזקת הגיל הרך, והם הצליחו להוריד את הגיל שבו ילדים יישארו אוטומטית בחזקת אמם במקרה של גירושין. חזקת הגיל הרך היא העיקרון היחיד שמגן על נשים וילדים מפני ניצול לרעה בידי האב במקרה של גירושין, מפני שגברים נוהגים לדרוש משמורת על הילדים כאמצעי לחץ על נשיהם לוותר על קבלת מזונות עבור הילדים. בישראל שהיא מדינה תיאוקרטית המעמד האישי כפוף להלכה היהודית, שרואה בנשים נשואות רכוש של בעלן בדומה לשפחות, ולכן אשה יהודיה איננה יכולה להשתחרר מן הנישואים, אלא אם כן בעלה מואיל בטובו לשחרר אותה, מצב שמעניק לגברים בישראל כוח עצום לכפות על נשיהם גירושין בתנאים הנוחים להם, מצב שהופך את הנשים הגרושות בישראל לקבוצה חלשה במיוחד ופגיעה במיוחד, והניסיון לבטל או לצמצם את חזקת הגיל הרך נועד לגזול מן הנשים בישראל את ההגנה היחידה שיש להן מהתעמרות של בעלן בעת גירושין שממילא מתקיימים בישראל כשהנשים הן במעמד שפחות ולא במעמד של נשים חופשיות, והן תלויות לגמרי ברצונו הטוב של בעלן.
יואב קיש לא הסתיר מעולם את העובדה שניסיונו לבטל את חזקת הגיל הרך מונע מיצר נקמה אישי באשתו לשעבר, ושהוא חפץ לנצל את כוחו בכנסת ואת כוחם החברתי והכלכלי העדיף של הגברים לצורך התעמרות בנשים. מוזרה יותר היתה תמיכתה הנלהבת של גילה גמליאל, שלכאורה אמורה לדאוג לקידום מעמדן של נשים, במסע הנקמה של יואב קיש בנשים הגרושות. ומה שמטריד אותי עכשיו היא המחשבה שאולי גילה גמליאל שירתה בתמיכתה במאבקו הנלוז של יואב קיש לביטול ההגנה על נשים וילדים רכים גם את ידידה מלשכת עורכי הדין אפי נוה, שגם הוא התגרש מאשתו הראשונה וכעת מתגרש מאשתו השנייה, שבתם הצעירה ביותר נולדה בשנת 2016, והיא כעת בת שנתיים לערך. האם במאבק הגירושין שלו נעזר נוה גם בחוק שקידמה גילה גמליאל יחד עם שותפה האחר ח"כ יואב קיש כדי להפעיל לחצים על אשתו? האם מאחורי הקלעים תמך נוה בפועלה זה של גילה גמליאל להרעה נוספת במעמדן של נשים שהן במילא חלשות ומופלות לרעה, ונאלצות לא פעם להסכין עם תנאי גירושין בלתי הוגנים? לנוה יש רכוש רב, וגברים שמתגרשים אינם אוהבים לחלוק את רכושם עם נשיהם הזנוחות, גם כאשר הדבר איננו פוגע ברמת החיים שלהם.
גם העבירה שבעטיה כבר הוגש נגד נוה כתב-אישום, העבירה החמורה של סיוע להתחמקות חברתו מביקורת הגבולות פעמיים, בעת היציאה וובעת החזרה לישראל, עבירה ששום אדם שומר חוק לא היה מעלה בדעתו לבצע, נועדה לדבריו למנוע מאשתו לדעת על נסיעתו בחברת חברתו לחו"ל, כדי להסתיר ממנה את האמת ולמנוע ממנה מידע שעשוי לסייע לה בהליך הגירושין ביניהם. זוהי עילה מחפירה לכשעצמה להפרת חוק שיש לו חשיבות ביטחונית ממדרגה ראשונה. כזה הוא האיש שהשרה גילה גמליאל ובעלה תומכים בו ונתמכים על ידו, וכעת אני תוהה האם גם מאחורי תמיכתה של גילה גמליאל בפגיעה חמורה נוספת במעמדן הנמוך ממילא של נשים בישראל, עומד אולי אפי נוה המתגרש בפעם השנייה, וכדי לשפר את מעמדו בהליכי הגירושין, מרמה ומוליך שולל גם את רעייתו וגם את המדינה,

יום שלישי, 15 בינואר 2019

הצנצנות של ישו


אתמול שודרה תכנית מהנה במיוחד של אהרוני וגידי מטיילים באמריקה, ולא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. בתכניות האחרות של המסע שלהם באמריקה צפיתי במקוטע, ולא תמיד רציתי לצפות כי דיברו הרבה על שחיטת בקר, ואני אמנם אוכלת בשר, אבל כמו רוב הישראלים, בעיקר תרנגולות אני אוכלת. לאכול פרות יותר קשה לי, כי אני מאד מחבבת פרות. להורים שלי היו הרבה חברים קיבוצניקים, וכשהיינו נוסעים אליהם והורי התווכחו איתם בלהט על פוליטיקה, הייתי מטיילת עם הילדים שלהם במשק, ובעיקר הלכנו לרפת, והסתכלתי על הפרות. אני אוהבת להסתכל על חיות, אפילו אם הן לא עושות שום דבר מיוחד. למשל על הכלב שלי אני אוהבת להסתכל כשהוא ישן. לפעמים הוא חולם, ואז רואים את העיניים שלו זזות מתחת לעפעפיים, ולפעמים הוא מניע את הרגליים כאילו הוא רץ, ואני מנסה לנחש על מה הוא חולם. פרות קצת מזכירות לי כלבים, אבל אולי זה בגלל שאני אוהבת כלבים במיוחד, אז הכל מזכיר לי אותם. בכל אופן היו פרקים בטיול באמריקה שהיה לי קצת קשה לראות בגלל שהתעסקו שם בשחיטת פרות, אבל הפרק הזה היה ממש כיפי. בהתחלה נסעו במכונית מהר מהר על ימת מלח, וגידי היה מבוהל, אבל לא קרה להם כלום. ואחר כך נסעו ברכבות פחם של פעם, שנורא מזהמות את האוויר אבל מאד מלהיבות, ובישלו בשר ותפוחי אדמה ונקניקיות על את של פחמים מעל הפחם הבוער. כשרואים אותם אוכלים מתחשק גם לאכול, אפילו שזה בכלל לא דברים שאני אוכלת. באחד הבַּארים שנראה כמו במערבונים הם ניסו לאכול המבורגר ענק שקוראים לו המפלצת, ואם מצליחים לגמור הכל מקבלים חולצה. הם מאד התאמצו לאכול הכל אבל לא ממש הצליחו, וממילא נראה לי שמי שיאכל את הכל החולצה ממילא לא תעלה עליו. אבל החלק בפרק שהיה הכי מטריד מבחינתי והם לא דיברו עליו אף מלה, אולי כדי לא לפגוע באנשים מדת אחרת, היה כשהם ביקרו אצל משפחה אדוקה עם אחד עשר ילדים שמחכה לשובו של ישו, ובגלל שהם יודעים שלפני שישו יחזור יקרו כל מיני אסונות, הם מגדלים ירקות ופירות ומשמרים אותם במחסן ענקי שיש בו גם מיכלי מים ודגנים ונייר טואלט ואבקת כביסה וכל מה שדרוש לחיים של שנה שלמה למשפחה שהיא שבט קטן של ארבעה דורות. בעיקר יש להם המון צנצנות של פירות וירקות משומרים, שאם מתעלמים מההקשר, שהם מחכים לאסון, זה די נחמד שאפשר לפתוח צנצנת אפרסקים משומרים ולזלול אותם בכל פעם שמתחשק. בטיולים של הצופים והגדנ"ע אלה היו הרגעים הכי מהנים, לפתוח קופסת שימורים של לפתן אפרסקים או אננס וכל אחד מוציא חתיכה או שתיים במזלג וזולל. אחרי שהולכים שעות במדבר מסביב למכתש הגדול זה עונג שלא יתואר לפתוח קופסת שימורים של לפתן אפרסקים ולאכול. אבל המשפחה הזאת שגרה בנבאדה כל הזמן מגדלת ומשמרת מזון ומתפללת ומחכה שישו יחזור, אחרי שיקרו כל מיני אסונות שכמעט יהרסו את העולם אבל הם יצליחו לשרוד, כי הם משמרים מזון לשנה שלמה, למרות שבכנסייה אמרו להם לשמר רק לשלושה חודשים, אבל הם מגדילים עשות. הבעל דוקא לא דיבר על ישו, רק אמר שכל הזמן קורים אסונות והם לא רוצים להיות חלק מהבעיה אלא חלק מהפיתרון, כי בזמן שיקרו האסונות הם מתכננים לתת אוכל גם לשכנים, ולא רק לדאוג לעצמם. הם מאגר מזון קהילתי לעת צרה, שזה אולי רעיון לא רע, להחזיק מאגרי מזון מוכן למקרה שיקרה אסון, בוודאי גם במדינת ישראל יש כל מיני מאגרים כאלה, למשל של דלק לעת צרה, אבל בגלל שזאת מדינה יהודית, המחשבה היא יותר שמישהו ינסה להשמיד אותנו, מאשר שיקרו אסונות כי ישו צריך לבוא. אצלנו ישו לא בא וגם לא מטלפן. ובכל זאת כשמדברים על ישו, אפילו שזה שם, באמריקה, שמעולם לא הייתי בה וכנראה שגם לא אהיה, כי טיסות ארוכות הן מעל לכוחי, אני מרגישה שמדברים עלינו, סופסוף הוא אחד משלנו, היהודי המסכן הזה שהרומאים צלבו, כנראה מפני שנלחם בהם, הקים איזו מחתרת, או הטיף נגד רומא, לא ממש ברור, ובגלל זה רוצחים אותנו אלפיים שנה, ובגלל זה כולם עסוקים בנו, כי ישו היה אחד משלנו, ודוקא בו הנוצרים בחרו לאלוהיהם שקם לתחייה מן המתים, ובגללו הם הורגים אותנו אלפיים שנה, ופתאם ככה באמצע השדות יש בית של משפחה שמחכה שישו יחזור ובינתיים מכינה צנצנות של ריבה ולפתן, כי גם אוכל למקרה אסון צריך להיות טעים. במה אנשים יתנחמו בקרב האחרון, אם לא בלפתן אפרסקים משומר? ואהרוני וגידי שכמעט על כל דבר יש להם משהו להגיד, הקשיבו בשקט לתפילות ולדיבורים ולא אמרו כלום, ואחר כך נסעו לבר ואכלו את המבורגר המפלצת, כמה שהם הצליחו לאכול. כאילו קודם הם היו באיזה מקום נורמלי, באיזה מפעל שימורים שאנשים משמרים בו ירקות ופירות כדי לאכול אותם שלא בעונה, או אצל איזו עקרת בית חרוצה שמתמחה בכיבוש מלפפונים והכנת לפתנים כדי למכור ביריד צדקה לטובת בית-החולים המקומי. הם לא אמרו אלוהים, איזה טירוף, רק הסתכלו ושתקו ואחר כך נסעו הלאה. ואני חשבתי מעניין כמה אנשים כאלה יש באמריקה. זו לא המשפחה היחידה כי האשה אמרה שהכנסייה שלהם אומרת להם לשמר מזון לשלושה חודשים, כלומר הם קהילה שלמה, ואולי יש עוד קהילות כאלה, שמחכות שישו יחזור, אבל לא בצורה פסיבית כמו שמחכים למשיח גם אם יתמהמה, אלא באופן מעשי. ואלה כנראה אנשים שמצביעים לטראמפ, שהוא בכלל לא אדם דתי ואין לו בכלל אלוהים, אבל כל הזמן הוא מדבר על ישראל, כי המצביעים שלו קוראים הרבה בכתבי הקודש, וישראל מופיעה שם הרבה. והאמת שזה הדבר שהכי מעצבן אותי אצל טראמפ, שהוא כל הזמן מערב את ישראל, אם זה בעניין החומה שהוא אומר "בישראל זה עובד מצוין", כאילו יש איזה דימיון בינינו לבין ארצות הברית, ןכשחוקרים אותו על השיחות שלו עם פוטין הוא אומר שהם דיברו על ישראל, למרות שיותר הגיוני שהם דיברו על סוריה, אבל ישראל זה מקום שכתוב בתנ"ך הרבה פעמים ולטראמפ יש כנראה הרבה מצביעים שמחכים שישו יחזור ושלפני זה יהיו אסונות שצריך להתכונן אליהם, וישראל מבחינתם זה כאן, בנבאדה שבארצות הברית של אמריקה, ולמרות שהם מאד חביבים ונעימים ומכניסי אורחים היה משהו מעורר אימה בדיבורים שלהם על האסונות שיגיעו לפני ישו ובמחסן המוצרים שלהם שמלא בצנצנות עם העגבניות המשומרות והאפרסקים המשומרים, כאילו שמרו שם גם את גופתו של ישו חנוטה ומשומרת כדי שיקום לתחייה ממש בקרוב, ועכשיו רק מצפים ומחכים לרגע הנכון.